אריסטו - משהו זה

Tode ti משהו זה

משהו זה לעתים נקרא גם המורכב. הוא הדבר האינדיוידואלי שאנו רואים בנסיון שלנו, להבדיל מאפלטון, אצל אריסטו יש לנו רק רמה אונטולוגית אחת: אריסטו אומר שהעולם הזה הוא ממשי לחלוטין, והוא גם העולם הממשי היחידי שיש לנו.

כל מה שהוא ממשי, יש בו שני אספקטים שאינם ניתנים להפרדה בממשות:

1. אינדיבידואלי: השולחן הזה, להבדיל מהשולחן ההוא.
2. הכללי: "השולחן".

מבחינת הכלליות השולחן הזה והשולחן ההוא הם שניהם אותו דבר. "הם אחד על פי המין", ה- eidos. הם נבדלים באינדיבידואל שלהם, שזה זה, וזה זה. אם כן, בשביל אריסטו כל דבר שהוא ממשי הוא גם אינדיבידואלי והוא גם כללי, את ההפרדה אנחנו עושים בשכלנו והיא איננה הפרדה בעולם.

מושג ה"צדק" הוא מושג  כללי, כמו גם המספר 2, אך הוא לא ממשי במובן זה שבממשות אין לנו "צדק" או 2. קיים כאן מתח מעט בעייתי: מצד אחד, הממשות היא אינדיבידואלית, מצד שני, משהו ממשי אי אפשר להכיר – אין אפשרות לתת לו לוגוס – אי אפשר להגדיר "סוקרטס", השם רק מצביע על אדם זה. כלומר, אנו יכולים להכיר רק את האספקט הכללית, אבל הדרישה האפיסטמולוגית (הכרתית) שלנו מתנגשת עם האונטולוגיה (הממשות) של הדבר שלפנינו. כל תורת אריסטו מנסה לתמרן בין שני הקטבים של הדבר הזה.

כל דבר ממשי הוא tode ti: כלומר, לעולם לא אתקל באינדיבידום שהוא אינדיבידום טהור, ולעולם לא אתקל בדבר שהוא כולל טהור. זאת אומרת שלעולם לא ניתקל בדבר שהוא חסר תיאור. אצל אריסטו (בניגוד לאפלטון) האפיסטמולוגיה והאונטולוגיה הם שני צדדים של אותו דבר.

ההבחנה שעושה אריסטו בספר הקטגוריות, בין העצם ה"סובסטנציה" היא העצם,  ousia (אוּסיה) זהו השם המופשט של הפועל "להיות". על כן היה צריך לתרגם את זה "הוויה".

[סוקרטס הוא אדם, סוקרטס הוא חכם, סוקרטס הוא אבא, סוקרטס יושב, סוקרטס נמוך, סוקרטס מכוער, סוקרטס בשוק...: הכל חל על סוקרטס, אבל סוקרטס איננו חל על משהו אחר. בדקדוק המודרני נקרא לסוקרטס ה"נושא", שעליו קיימים פרדיקטים (נשוא), אך סוקרטס איננו פרדיקט לשום דבר.

ההבחנה היא בין מה שהפרדיקטים חלים עליו, לבין הפרדיקטים שחלים על הנושא. כאן קיים יחס א-סימטרי בין הנושא לבין התיאורים שלו.]

ההבחנה בספר הקטגוריות, פרק ראשון, היא בין שני אופנים שבהם התיאור חל.

1. נאמר על נושא: נאמר = הפועל של לוגוס. לא רק עניין לשוני אלא גם עניין אונטולוגי. הלשון מתנהגת כך מכיוון שהיא מתארת את המציאות.
2. נוכח על נושא

דוגמאות:

• על סוקרטס נאמר "אדם", אבל "חכם" או ה"חכמה" נוכחת בסוקרטס. מה ההבחנה? אם משהו נאמר על משהו אחר, גם שמו וגם הגדרתו חלים עליו. כלומר, סוקרטס הוא אדם – השם "אדם" חל על סוקרטס, אבל גם ההגדרה של אדם חלה על סוקרטס: אדם הוא חיה בעלת שכל = סוקרטס הוא חיה בעלת שכל.
• דבר נוכח בדבר אחר כאשר שמו חל על הדבר אבל לא ההגדרה. סוקרטס הוא מכוער. השם מכוער חל על סוקרטס. מה זה כיעור? חוסר פרופרציה. סוקרטס איננו חוסר פרופורציה.
• סוקרטס שוכב: שכיבה היא מצב גוף מאוזן. השכיבה נוכחת בסוקרטס. סוקרטס איננו מצב גוף מאוזן.

·         סוקרטס בן 70. 70 חל בסוקרטס. סוקרטס איננו 7X10. המספר חל עליו, אבל לא ההגדרה. לעומת זאת, סוקרטס הוא בעל חיים, משום שבעל החיים חל על סוקרטס, וגם ההגדרה של בעל החיים חלה על סוקרטס.

החכמה של סוקרטס אינו נמצאת בו באופן שידו נמצאת בו. החכמה נמצאת בו, אבל לא כחלק ממנו אלא משום שהיא לא ניתנת להפרדה מסוקרטס.

דבר נאמר על דבר כאשר הן שמו והן הגדרתו חלים עליו.

סוקרטס הוא אדם. מה זה סוקרטס? בעל חיים רציונלי. פלוטו הוא הכלב הזה. כלב = יונק הולך על 4 אוכל בשר. השולחן הוא משטח מוגבה להנחת חפצים.

סוקרטס הוא הצבעה על אדם זה. סוקרטס זה קיצור מנומס ל'אדם זה'. כשאמרנו 'אדם זה', אמרנו שסוקרטס הוא אדם. האמירה שסוקרטס הוא אדם היא הדגשה של האספקט הכללי, אך אין הפרדה בין היותו 'זה' להיותו 'אדם'.ולכן האוסיה, ההוויה של סוקרטס היא אדם.

הדברים הנאמרים על סוקרטס הם חלק מ"מה שהוא".

על כן, כל בני האדם הם אותו דבר מבחינת מהותם. מה שמבדיל את האדם משכנו בזה שאדם זה הוא אדם זה, ואדם אחר הוא אדם אחר. מבחינת ה- eidos אין הבדל בין אדם לאדם, ההבדלים הם הבדלים מזדמנים.

סוקרטס הוא חכם- החכמה המסויימת הזאת קיימת אצל סוקרטס. חכמה היא מצב הכרתי מסוים, אך סוקרטס איננו מצב הכרתי כזה. אם כן, ניתן להבחין בין המהותי לבין המקרי או המזדמן. זה איננו עניין לשוני. ההבדל איננו הבדל בממשות, כלומר, זה לא שהיותו של סוקרטס אדם זה ממשי יותר מהיותו חיוור: חוורונו של סוקרטס הוא לא בלתי ממשי, אבל הוא מזדמן בשל החורף.

לאריסטו טיעון מעניין שבו הוא מראה שזכר ונקבה אינם איידוס שונים. אישה איננה גנוס שונה מגבר: הראייה היא אמפירית – אישה מולידה גבר! מכאן שזאב וכלב הם אותם איידוס משום שהם מולידים צאצאים פוריים, כמו שבוקסר ופקינז הם כלב. לעומת זאת, חמור וסוס הם איידוס שונים משום שהם מולידים פרד, שהוא צאצא עקר.

האיידוס הוא גם מה שניתן להגדרה, ולכן לשולחן יש "איידוס לשם כבוד": זה לא ששולחן יולד שולחן, אבל אפשר להגדיר שולחן כמו שאפשר להגדיר עגבניה, אדם וכו'.

עניין זה מאפשר לנו לעשות הבחנות שבהן אנו מסתמכים באופן רחב על הלשון.

הדיון עד עכשיו נסמך על הלשון אבל הוא איננו דיון לשוני. הנושא איננו סמנטיקה, אלא ממשות. הלשון נותנת לנו אינדיקציה מסויימת למבנה של הממשות. אי אפשר לסמוך על הלשון כנותנת לנו את המבנה של הממשות. הלשון מבחינה בין נושא לבין נשוא: רמז למבנה הממשות. אי אפשר להסמל על הלשון בלבד משום שבלשון אין הבדל בין "סוקרטס אדם" לבין "סוקרטס חכם" ובממשות כן.

הלשון נותנת לנו אינדיקציה לאן להסתכל, אבל אי אפשר להגיד לפי הלשון לאן להסתכל.