מושגים מרכזיים אצל אריסטו

השתוקקות

המילה ביוונית היא orexis (אנורקסיה= חסר השתוקקות).

לכן העכבר, כשרואה את החתול יש לו אורקסיס שלילי וכאשר הוא רואה את הגבינה יש לו אורקסיס שלילי.

אריסטו אומר שיש שלוש דרגות של אורקסיס-

                   1.תאווה- הרעב והצמא והיצר המיני והפחד... זה מושך או דוחף ברמה הפשוטה, המיידית של הדבר הנראה לפניו. העכשיו רואה את הגבינה והוא נמשך אליה. זו הרמה הפשוטה ביותר שיש לכל חי.

                   2.תימוס- (אריסטו לקח את זה מאפלטון) הכעס, הדימוי העצמי, הלהט... זה לא קשור במיידיות של מה שנראה בעיניים אלא זה קשור ברמה גבוהה יותר של הפעלת הנפש ע"י דברים אחרים. כשנדמה לי שהעליבו אותי אני כועס וכשאני רוצה כבוד אני נמשך לכבוד ולא לסתם אובייקט שנתון לפני. לחיות מפותחות יש תימוס. למשל: לכלבים.

                   3.הרצייה- יש לבני אדם. רצייה היא היכולת לבחור עפ"י עקרונות. אני לא בוחר עפ"י עקרון. אם אני למשל רואה את השוקולד של בלוטנר והוא נראה יקר. אז אני בעקרון רוצה לאוכל אותו אבל יש לי עקרון מופשט שאומר שאני לא לוקח דברים שהם לא שלי אז אני לא לוקח. בעצם לבלוטנר כן, אבל באופן עקרוני אם זה היה מישהו שאני לא מכיר לא הייתי לוקח. בגלל עקרון שבגללו אני בוחר.

הרמב"ם אמר שזה עקרון של הרצון שרוצה ולא רוצה.

ומה זה לרצות?

אצל אריסטו- מה שנבחר הוא מה שנרצה. מה שבוחרים בו- זה מה שרצו.

התנועה

זו תכונה של החיות שלא ברור אם זו תכונה נפרדת או קומפלקס של תכונות.

אריסטו מודע, לדוגמה, למלפפוני ים, שזו חיה שלא יכולה לנוע. אבל בד"כ הפונקציות של השתוקקות, תחושה וכו' באות יחד עם יכולת התנועה (העתקה ממקום למקום). ובאופן כללי- בע"ח זזים ממקום למקום וצמחים לא.

עוד משהו שצריך כדי להסביר את התפקוד של בעלי החיים:

פנטסיה- phantasia

הפנטסיה זה הכושר להעלות מחדש תכנים שאינם נוכחים בפני החושים. אין אצל אריסטו (ולא אצל היוונים בכלל ולא אצל אף אחד עד הרומנטיקה) דמיון יוצר. דמיון יוצר זו ההמצאה של המאה ה- 19. הפנטסיה מעלה מחדש תוכן שלא נמצא בפני החושים.

למשל: הזכרון הוא ביטוי של פנטסיה. אני זוכר תוכן שאיננו שם.

הפנטסיה לא יוצרת תוכן אלא מעלה מחדש תוכן שקודם ניתן בחושים.

היא יכולה גם להרכיב תכנים שניתנו קודם בחושים. ראיתי גבר, ראיתי סוס- הרכבתי ויצא קנטאורוס!

ראיתי אישה, ראיתי דג ויצא- בת ים! הפלא ופלא.

המצאות- זה הכללות מדברים ושינויים. ישבתי על אבן, היה לי לא נוח אז עשיתי כסא. ואז רציתי יותר נוח- עשיתי כורסה.

הפנטסיה היא היכולת להעלות מחדש תכנים שפעם ניתנו ולהרכיב אותם אחרת.

הפנטסיה בונה את הזכרון והזכרון בונה את הטכנה- את הידיעה איך לפעול במקרה הפרטי על סמך הנסיון אבל לא ע"י העקרון.

בגלל זה הרפואה זה לא מדע אלא טכנה- התרופה הזאת עזרה לנוח ועזרה למאיצ'וק אז היא תעזור גם לנטע. אני לא יודע מה הסיבה. אבל פיזיולוגיה- זה מדע!

אני יודע כאשר אני מכיר את הסיבות במקרה הכללי.

אז אמרנו שהתנועה היא אולי כושר נפרד ואולי לא. זה לא ברור. תחושה בלי תנועה- לא מועיל הרבה. אבל יש בע"ח שמסתדרים בסדר גמור ואריסטו אומר שאולי זה כושר נפרד ואולי זה שייך לאותו קומפלקס ויש משהו נוסף-

התחושה המשותפת

מה שהרומאים תרגמו- sesus communis והפך ל- common sense האנגלי אבל זה לא מה שהיום מדברים עליו כ- common sense. אריסטו אומר שהתחושות השונות בגוף הם כנראה ביטוי של תחושה משותפת. אלה ווריאציות שונות של אותה פונקציה תחושתית. כי הרי יש דברים שאנחנו תופסים ביותר מחוש אחד. לדוגמה: מספר. אנחנו רואים 2 ציפורים ושומעים 2 צלילים של ציפורים.

תנועה- אנחנו רואים את המטוס וגם שומעים את המטוס (ואם יש מזל- גם מרגישים אותו מבפנים. בתקווה שהוא טס לגרמניה או מקום נחמד כזה. לא לבנגלדש).

יש כאן איזושהי אינדיקציה שהיא תחושה מרכזית אחת שמתפרטת בגוף באיזורים שונים.

העין מפרשת דברים באופן מסוים והאוזן- באופן אחר. היום נגיד שההבדל הוא באורך הגל, אבל זה לא משנה- אריסטו אומר שזה באספקט אחר.

לא מקרה הוא שכאשר אנחנו ישנים כל החושים כבים בעת ובעונה אחת. כאשר אנחנו ישנים- כל החושים כבים. יש כאן פונקציה מרכזית של תחושה, שהיא מרכז.

                    lכאשר אנו חשים- אנו חשים שאנו חשים. יש לנו אייסתזיס אבל יש לנו גם אייסתזיס שיש לנו אייסתזיס. לא יתכן שאנחנו חשים ואנחנו לא חשים שאנחנו חשים.

יש רובד נוסף של פעילות נפשית שהוא מיוחד לסוג מסוים של דברים חיים, והוא מה שאריסטו קורא-

נוס – שכל

אריסטו מגדיר את הנוס באנלוגיה לפונקציות האחרות. כפי שהתחושה היא יכולת להטמיע (לעשות אסימילציה) לתכונה החושית, כך הנוס הוא היכולת להטמיע את הצורות הכלליות.

אני יכול לא רק לתפוס את הנקודות שיוצרות עיגול אלא גם את העיגול ואפילו את זה שהנקודות שלו נמצאות במרחק שווה מהמרכז.

הנוס נותן לי לתפוס הגדרות.

הנוס הוא בלתי אפשרי אלא אם יש קודם חוש משותף שיוצר את המושא האחד. ואני צריך את הנוס המשותף כי אני רואה את השולחן, אני מרגיש שהוא לא נותן לי לעבור ואני שומע את הצליל שהוא עושה ותופס את הגודל שלו גם ע"י הראייה וגם ע"י המגע- ומה שיוצר לי את התפיסה האחדותית זה החוש המשותף.

הנוס נבנה על החוש המשותף, הפנטסיה והזכרון- ואני יכול לעבור למושג משותף.

כלבים לא יכולים לעשות את זה. אני רואה המון עיגולים ואני יוצר מושג של עיגול. אני רואה המון אנשים ואני יוצר מושג של אדם. כלבים לא יכולים ליצור מושג של אדם.

האדם יכול לתפוס את הצורה הכללית אבל לא את הצורה החושית.

העקרון שטוב לסבול עוול מלעשות עוול, או שהצדק הוא אינטרס של החזק- זה רק בני אדם כי רק לבני אדם יש עקרונות.

אבל השכל הוא היכולת לתפוס, כלומר- השכל הוא קודם כל לא יוצר (התכונה היוצרת זו המצאה של קאנט) אלא תופס. וכפי שכלי החוש שחש מתדמה לדבר המוחש כך השכל מתדמה לדבר שאנחנו תופסים.

אריסטו אומר שהשכל הוא הפונקציה הנפשית היחידה שלא תלויה בחומר. כי אם היה תלוי בחומר- לא היינו יכולים לתפוס את הצורות כפי שהן.

התפיסה החושית שלי תלויה בחומר. כאשר אני רואה שיש מלפני תפוח- זה תלוי בחומר, בתפוח שמולי.

אבל כשאני אומר שאדם הוא בע"ח רציונלי אז אין כאן עיוות של החושים (פרוטאגוראס היה לא אוהב את זה!).

אם אני רוצה לתת למהלך השכלי תוקף- אני מוכרח לנטרל את החומר. כי אם התפיסה השכלית תלויה בחומר- התפיסה השכלית שלנו לא אמיתית.

אריסטו אומר שאם אנחנו יכולים לחשוב מחשבה לוגית, היא לא יכולה להיות תלויה בגורמים פסיכולוגים.

אז אם יש סיכוי לשכנע מישהו לא ע"י הפחדה או שידול אז חייבים להניח שהשכל לא תלוי בחומר.

אבל אם השכל (נוס) אינו חומר, כאשר אני תופס משהו, אם התפיסה היא אמיתית- לא יכול להיות לה שום דבר אלא הדבר הנתפס עצמו. זה לא שיש לי סובסטרט, מצע, ועל המצע יש לי תפיסה. זה לא שהשכל עשוי למשל מחומר וורוד אז כל מה שאני תופס הוא וורוד. זה לא שהטלוויזיה שלי מרצדת ולכן התכניות נראות לי קצת קופצניות. אם השכל לא תלוי בחומר- כל מה שיש לי זה צורה.

ולכן כשאני תופס את הצורה- הדבר היחיד שיש לי זה הצורה.