אריסטו: הסיבות, הטבע התכליתי, כוח ופועל

ארבעת הסיבות של אריסטו (ארבע סוגים של הסבר לשינוי)

·         על השאלה איך לתאר שינוי ענה אריסטו שפרט את שלושת השלבים של השינוי. אריסטו עוסק באיך להסביר את השינוי. (שהרי כדי שתהיה ידיעה חייב להיות הסבר מנומק)

·         "אין אנו חושבים את עצמנו ליודעים לפני שתפסנו את ה"משום-מה" של כל דבר ודבר" (מטאפיסיקה ב', ג')

·         ה"משום-מה" הוא במימד אונטולוגי.

·         אריסטו מונה 4 סיבות לכל דבר ולכל שינוי:

המה שממנו (הסיבה החומרית): הצורה תהיה חסרת משמעות ללא החומר. החומר הוא היסוד ש"נכלע" בתוך צורה.

א.      המהו להיות (הסיבה הצורנית): טיבו של הדבר. הצורה מתארת את המבנה הפנימי התיאורטי והמופשט של הדבר. ההגדרה מציינת מהו הצורה של הדבר.

ב.       העושה והמשנה (הסיבההפועלת): הגורם שהביא ליצירתו של הדבר או להתרחשותו של האירוע. האמן הוא הסיבה של הפסל והאב הסיבה של הבן. (הסיבה הפועלת היא הסיבה במובנה המודרני)

ג.        והמה שלמענו (הסיבה התכליתית). לאיזו תכלית נעשה המעשה. אדם אוכל כדי להיות שבע. התכלית מזוהה תמיד עם הטוב. לכל דבר ודבר בטבע יש סיבה תכליתית.

·         הסיבות אין מוציאות אלא משלימות אחת את השנייה.

א.      הסיבה החומרית והצורנית הן סטטיות: הן נמצאות בדבר כפי שהוא. 

ב.       הסיבה הפועלת והתכליתית הן דינמיות: הן מחוללת את הדבר ומניעות את התפתחותו.

ג.        ביצור הטבעי – הסיבה החומרית, הצורנית והתכליתית הן פנימיות, בתוך היצור עצמו.

ד.       במוצר המלאכותי – הסיבה החומרית, הצורנית הן פנימיות, אך הסיבה הפועלת והתכליתית הן חיצוניות.

הטבע התכליתי

·         הסיבה התכליתית היא החשובה ביותר מכל הסיבות => לכל דבר בטבע יש תכלית (טלוס – טלאולוגיה).

·         בעיות עם התפיסה התכליתית:

א.      בעיית הזמנים, הבעיה ההיסטורית של ימי הביניים - דחיית הסיבה התכליתית בפילוסופיה של היום בגלל דחיית תכלית האל על ידי הפילוסופיה החדשה. הסיבה התכליתית היא גרימה לאחור. הזיקית מחלפיה צבעים כדי להיות מוגנת, אבל מה אם בכל זאת טורפים אותה.

ב.       סיבה תכליתית תהיה בהכרח נורמטיבית. האם הטבע הוא מוסרי? טיעון של מתנגדי התכליתיות: הגשם לא יורד בשביל התבואה, כי הוא גם הורס אותה. באופן מכני/מקרי השיניים מקדימה חדות לחתוך, והטוחנות בשביל ללעוס. אמפדוקלס מציע הסבר אבולוציוני. (לא תכליתי)

·         שני טיעונים לטובת תכליתיות הטבע:

א.      אריסטו טוען: בגלל שיש טעויות בטבע אפשר להניח שיש לטבע תכלית כללית. אם יש יוצא מהכלל, יש כלל => יש תפקיד/פונקציה למבנה השיניים.

ב.       אנלוגיה עם העשייה האנושית: בתחום אחד יש תכליתיות: בתחום היצירה. כל יצירה של אדם או של חיה היא לשם תכלית. בטבע: הכנפיים של הציפור משמשות לתעופה כמו שהרגליים של השולחן משמשות כדי לייצב אותו.  אם בתחום זה יש תכלית גם בטבע יש תכלית.

ג.        סתירת התורה האבולוציונית של אמפדוקלס (שלילת אלטרנטיבות כמחזקת חלופות): ההוכחה שלא הכל מקרי היא הסדירות והחוקיות שבטבע. זה מעיד על העולם כתכליתי.

·         השקפה טלאולוגית כללית:

א.      הדברים מתרחשים לא בהכרח אלא רק בהכרח מותנה (הכרח היפוטתי). כל דבר בטבע מתרחש קודם כל על פי התכלית שלו ורק אחרי זה, יכול לצאת מהפועל לכח אם מתקיימים התנאים ההכרחיים למימושה.

ב.       תכלית, מעצם היותה תכלית היא טובה. הטבע כולו כאילו נבנה בשביל תכלית עליונה: בסוגיה זו אריסטו אינו מציין "אל" שיצר את העולם למען תכלית טובה, כמו אפלטון, אולם ישנה אפשרות ששניהם רצו שנחשוב כאילו היה אל...ואז ההבדל בינהם נמוג.

·         תכלית המין הביולוגי:

-         התכלית היא להתרבות. המינים על פי אריסטו אינם נכחדים.

-         היצורים מדרגת שכלול אחת משרתים את היצורים מדרגת שכלול גבוהה יותר (הדומם את הצומח, הצומח את החי והחי את האדם): המין האנושי הוא תכלית הבריאה.

כוח ופועל:

·         בנוסף לארבע הסיבות, הכח (potential) והפועל (actualitas) משמשים את אריסטו לנתח ולהסביר את תהליכי השינוי בטבע.

·         הפועל הוא הדבר באופן אקטואלי. איך שהוא עכשיו.

·         הכח הוא הפוטנציאל של הדבר. למה הדבר הזה צפוי לההפך.

·         בהכללה: הצורה היא הפועל, והחומר הוא הכוח. הדבר הוא בצורת זרע בפועל, והוא בעל פוטנציאל מימוש בכוח: החומר יתפתח לפי הצורה.

הפועל קודם לכוח בשלושה מובנים:

·         ההגדרה (הנוסחה – שמאפשרת הכרה): הדרך לציין מהו דבר. הגדרה במובנה הרחב. מהו בנאי: מבחינת אריסטו הנוסחה לא תהיה מי שבכוחו לבנות, אלא בנאי הוא אדם שעושה מלאכה מאבנים לכדי בניין. בכוח תלוי רק בדבר בפועל. אם לא היה פועל לא יכולנו להגדיר. הפועל הוא קריטי למטרת ההכרה. (פוסל את השימוש של פילוסופיה במצבים היפוטטים כמו התיאוריה של רולס לדוגמא)

·         ההוויה: יש קדימות אונטולוגית לפועל על הכח. הסיבה הפועלת והסיבה התכליתית משתלבות לאחד. Entelechia ( המימוש הסופי) להיות בעל הצורה בעל הכוח. להיות בעל התכלית.  כדי שיהיה בית, צריך שתהיה בנייה. יש קדימות. ההוויה והצורה הם פועל...

·         מבחינת הפרט בזמן: מדובר בגדילה. בהתחלה זרע ואז צמח. בהתחלה תינוק ואז בכוח אדם. מה קדם למה, הביצה או התרנגולת? אין התחלה בזמן. אין תשובה. השאלה מבחינתו של אריסטו היא חסרת משמעות. אריסטו לא השתמש במושג האין-סוף.

הלימוד (בדומה לדיאלוג מנון): הכוח הוא הפוטנציאל של הלימוד. הלימוד הוא המעבר בין הפועל לכוח בשלבים: גם ניוטון לא יכל להגיע למה שהוא בלי גלילאו וקפלר.