מיכלס - חוק הברזל של האוליגרכיה - סיכום

מיכלס: חוק הברזל של האוליגרכיה

חוסר האפשרות לקיים שלטון ישיר של ההמונים:

האידיאל המונח ביסודה של הדמוקרטיה, הוא השלטון העצמי של ההמונים בהתאם להחלטות אסיפת העם, אך אין בשיטה זו ערבות נגד היווצרות של חוג אוליגרכי.

שלטון ההמונים מקשה על קבלת החלטות. קל יותר להשתלט על קהל שומעים גדול מאשר על קבוצה קטנה, בשל הצמדות האנשים בקהל זה לזה, ונטייתם לעדריות. בכינוסים רבי משתתפים בד"כ מתקבלות החלטות פה אחד. נימוק נוסף נגד שלטון המונים הוא שלא ניתן להגשים אותו מבחינה מיכנית וטכנית, בשל הגורם הכמותי. ההמונים אינם מסוגלים להוציא החלטות לפועל, ולא ניתן לבצע משימות ללא מערכת ייצוג.

לפי נקודת הראות המקורית ההתארגנות מבוססת על שוויון, וראש הארגון משרת את ההמונים, והוא עשוי להיות מודח ממשרתו בכל רגע. הנציגים נבחרים ע"י רוטציה או בחירה ברוב קולות. אך עם זאת, עם הסתעפות חובות הנציגים, נתפתחו כישורים אישיים החיוניים לשם ההנהגה, וכך נוצרה אליטה: קבוצה סגורה השואפת לפקד על טוראי הפרולטריון. הפער בין המנהיגים לציבור הלך וגדל.

ההתמחות הטכנית, שהיא פועל יוצא מכל התארגנות בקנה מידה נרחב, מצריכה מנהיגות מקצועית. היכולת והכוח להחליט נתפס ככישור מקצועי שיש למנהיגים, ובכך כוח ההחלטה עובר בהדרגה מההמון למנהיג. המנהיגים הופכים מזרועות ביצוע לבלתי תלויים בציבור ובפיקוחו. כל ארגון נוטה לאוליגרכיה, שכן מנגנון הארגון מבחין בין ההמון למנהיג.

צורת השלטון הקדומה היתה עריצות. "דמוקרטיה" היא התפתחות של שלב מפותח יותר בחיי החברה, בו הזכויות מצויות בידי יותר ויותר מבני החברה. עם זאת, עם התפתחותה, מסתמנת מגמה הפוכה: ככל שההתארגנות מתקדמת יותר, קטנה הדמוקרטיה. הכוח בידי המנהיגים גדל ביחס ישר להתרחבות תהליך ההתארגנות.

כל ארגון מהווה קרקע להתפצלות לחלקים ומשימות, מה שמקשה על פיקוח ישיר ומצריך התמחות. בגלל הצורך בהתמחות, הפיקוח לא אפשרי, שכן ההמון מסתפק בדיווח תמציתי. הנטייה לביורוקרטיה ולשלטון מעטים הנה צורך טכני. הארגון זקוק למנהיגים, אך מבחינה דמוקרטית המנהיגים המקצועיים הם ראשית קיצה, שכן כמאמר רוסו "ברגע שהסגיר העם את עצמו בידי הנציגים, פסק להיות חפשי".

גורמים פסיכולוגיים של המנהיגות:

אדם המכהן במשרת שליח ציבור רוכש זכות מוסרית על משרה זו, ששיאה בראיית המשרה כרכושו הפרטי. פרישה ממשרה בד"כ משמשת אמצעי לחידוש וביצור המנהיגות, שכן זוהי אסטרטגיה להציג צייתנות מזויפת לכללים הדמוקרטים.

החיים במפלגה הדמוקרטית המודרנית מתאפיינים באדישות, ומיעוט האנשים המשתתפים בקבלת ההחלטות. זכות הבחירה קיימת, אך אין היא חובה, ועל כן מיעוט מכתיב בדרך כלל לציבור אדיש את החוקים. הרוב רוטן מדי פעם, אך הוא נהנה למצוא אנשים הלוקחים לידיהם את ענייניו. הציבור מכיר תודה למנהיג, ומבע רגש תודה זה על ידי בחירה חוזרת.

גורמים אינטלקטואליים:

כאשר מבנה הארגון עדיין רופף, המנהיגים עדיין אינם מקצועיים ופועלים בהנהגה כעיסוק נוסף. עם התקדמותו, הארעי מפנה מקומו לקבוע, והחובבנות נכנעת למקצוענות. הופעת המנהיגות המקצועית מגדילה את ההבדלים התרבותיים בין מנהיגים למונהגים, ובין הגורמים המעניקים למיעוט שלטון על הרוב מצויה גם העליונות האינטלקטואלית.

האדם העוסק בפוליטיקה נדרש לרכוש ניסיון וידע נרחבים בתחום, והפער בין מנהיגים למונהגים גדל, עד איבוד זיקת אחווה אמיתית בין המנהיגים למעמד ממנו זינקו. החברים מן השורה חשים שאינם יכולים לוותר על הכישורים שרכש המנהיג בזכות התפקיד אליו הם העלו אותו. חוסר התושיה של ההמון בתחומי החיים המדיניים מבסס את כוחם של המנהיגים.

המנהיגות היא יציבה:

תקופת שירות ארוכה במשרה אחת מסכנת את הדמוקרטיה, לכן ארגונים דמוקרטים מעניקים משרות לתקופת זמן קצרה. במבט שטחי, נראה כי איום ההדחה אכן נאמן לרוח הדמוקרטית, אך רגש המסורתיות יחד עם הצורך ביציבות מביאים לכך שמנהיגות משקפת יותר את העבר מאשר את ההווה. באופן דומה, מנהיגים מגדילים את הסמכויות שניתנו להם בעבר.

יש מניע נוסף ליציבות. יש צורך של הארגון שנושאי המשרות יישארו בתפקידם זמן ניכר, על מנת שיכירו את עבודתם ויתרמו לה מניסיונם המעשי. כמו כן, יש צורך ביציבות על מנת שנושא המשרה יזדהה עם מטרת תפקידו.

ככל שגדל הניתוק בין מנהיגים לציבור, המנהיגים נוטים למלא חלל בשורותיהם בעצמם, תוך התעלמות מהבחירה העממית (מישהו אמר צחי הנגבי?). בנוסף המנהיגים עושים הכול כדי לבחור את יורשיהם בעצמם, ואף להעדיף את קרובי משפחתם (מישהו אמר עומרי שרון?).

המאבק בין המנהיגים לבין הציבור:

בידי הציבור יש אמצעים נגד גזילת זכויותיו, כמו היכולת לפקח על מנהיגים ולהדיחם. בחיי המעשה ישובש השימוש בזכות תיאורטית זאת בשל ההשפעות שמנינו קודם. אם כן, סמכות הציבור הריבוני והעצמאי היא אשליה.

הדמוקרטיה וחוק הברזל של האוליגרכיה:

הדוקטרינה של מרכס כוללת הנחה שקיומו של מעמד פוליטי לאורך זמן הנו צורך בסיסי של החברה. מרכס זיהה את המדינה עם המעמד השולט. זוהי הדוקטרינה המדעית היחידה המשיבה ביעילות לכל התיאוריות הקיימות. אי אפשר לנהל חברה בלי ליצור ביורוקרטיה נרחבת, ואין מדינה חסרת מעמדות. ניהול העניינים הכרוכים בהון, גם ובמיוחד אם מדובר בהון שהוא רכוש הכלל, מעניקה למנהל עניינים אלו, השפעה השווה לפחות לזו שיש לבעל הון פרטי.

חברה אינה יכולה להתקיים ללא מעמד שולט, והמעמד השולט, גם אם מלאי אנשיו מתחדש תדירות, מהווה גורם יציב בעל יכולת פעולה. המדינה לא יכולה להיות אלא ארגון של מיעוט. סדר חוקי זה לעולם לא מייצג את הרוב באמת.

כמה שיקולים לסיום:

המנהיגות היא תופעה הכרחית בכל תחום של חיי החברה, ואין תפקידו של המדען להעריך אם היא טובה או רעה. עם זאת, יש ערך לטענה שכל שיטת מנהיגות עומדת בסתירה לתמצית השאיפות המוצהרות בדמוקרטיה. הגורם העיקרי לתופעת השלטון האוליגרכי מתבססת על כך שלהנהגה הדמוקרטית אין תחליף מסיבות טכניות. בנקודת הזינוק עולים המנהיגים מתוך התלהבות, ומצבעים את משימותיהם ללא תשלום, אך הם הופכים מנהיגים מקצועיים ובהמשך, קבועים בתפקידם ולא ניתנים להדחה.

עם זאת, אין לחשוב כי יש לנטוש את היוזמה הנואשת המאמצת אותנו לגלות סדר חברתי המאפשר מימוש שלם של רעיון שלטון העם. עלינו להמשיך ולחקור האם דמוקרטיה היא רעיון שניתן להגשים בחיי המעשה, גם אם טבעה של הדמוקרטיה תמיד יהא כגל הנשבר על שרטון, סופה כסופו של הגל, לשוב ולהתחדש.

סיכום מאמר: רוברט מיכלס - חוק הברזל של האוליגרכיה

מבוא למדע המדינה

 סיכומי מאמרים במדעי המדינה