האתיקה של אריסטו

האתיקה של אריסטו

·         תכלית האתיקה היא המעשה (להבדיל מהפילוסופיה האנליטית לפיה תכלית האתיקה היא הידיעה),

·         הפוליטיקה (ההמשך של האתיקה) דנה באדם בהקשר החברתי.

·         הפילוסוף האתי מפרש את מעשיו של "האדם המחונך היטב"/"האדם בעל השיפוט הטוב."

·         אתיקה נורמטיבית – כך ראוי לעשות. אתיקה דסקריפטיבית – כך עושים האנשים.

·         מה האתיקה מנסה לתאר? Eudaimonia (מתורגמת אושר) השגשוג האנושי: אושר והצלחה. האדם הדיימון הוא האדם בשיא פריחתו.

·         אריסטו אינו מכתיב מהו השגשוג האנושי, הוא מתבונן בחברה ומסביר לפי ממצאיו מהו השגשוג.

·         מהו סוג המעשה האנושי שאריסטו מתכוון אליו? (גם אפלטון התכוון אליו): יש 2 סוגים של מעשים אנושיים:

·         מעשה שתכליתו היא מחוץ לעצמו: מעשה מלאכה מסוים. (Poiesis). מעשה כזה יהיה מוצלח אם התוצאה שלו מוצלחת.

·         מעשים אשר תכליתן בתוך עצמם. (Praxis) ערך מעשה כזה אינו בתוצאת המעשה. זה דבר טוב מפני שהפעולה נעשית באופן מוצלח.

·         האתיקה עוסקת בpraxis. והטלוס (התכלית) של הפרקסיס בתוך עצמה.

·         בפתיחת האתיקה שלאריסטו הוא מציין "כל מעשה תכליתו הטוב." מנקודת מבטו של העושה כל מעשה הוא טוב. לכל מעשה טוב מסוים. הנגר הטוב הוא נגר העושה משבו בצורה טובה, כך גם הצייר הטוב וכד'. אולם מהו הטוב הכללי? מהו הטוב האנושי? מהו הטוב של החיים? הטוב הוא ה- Eudaimonia

·         כדי להבין זאת נחזור למבנה הנפשי של האדם:  ה-nous השלם הוא הsophia. החכמה. והדברים שאי אפשר ללמד לפי ה-nous.

·         אולם, דברים ספציפיים לא ניתן ללמד (אפשר לתת את ההגדרה של חתול, אבל אי אפשר לומר דברים על מיצי על פי  הnous). סוג כזה של מחשבה היא phronesis (חכמה מעשית). הפרונסיס עוסקת במקרה הפרטי. היא אינה רציונאלית (שהרי הרצינאלי עוסק בכללי) ואינה בלתי רציונאלית. היא עוסקת בדברים שהם ספציפים ולפיכך היא רציונאלית למחצה. דברים כאלו אי אפשר ללמד. "אנחנו נעשים כנרים טובים על ידי הנגינה בכינור". ההבדל אינו במה הוא עושה אלא, באיך הוא עושה. השיפור לא נעשה על ידי לימוד, אלא על ידי הרגל וניסיון.

·         האתיקה, היא התורה של התוכנה הנוצרת על ידי ההרגל: היא עוסקת בפעולה ההרגלית. האתוס (אופי) הוא הנובע מהפעולה ההרגלית.

·         יש שני סוגי פעולות הרגליות: בלי מחשבה (כמו הקלדה במקלדת או חיקוי נגינה) ובפעולות עם מרכיב שכלי: המעשה השכלי הוא מעשה על פי כלל האמצע. ברב המעשיים יש יותר מדי ופחות מדי והם נפסדים => צריך לעשות בדיוק באמצע. פזיזות ופחדנות – אף קיצוניות לא טובה. יש מידה שהיא המידה הטובה בין השניים.

·         אריסטו מציין שרב המעשים האנושיים הם טובים עם הם נעשים עפ"י כלל האמצע. יש גם מעשים מסויימים שאין בהם כלל אמצע (כמו בגידה).

·         האמצע הוא לא קבוע. האמצע הוא ביחס לכל אדם, לכל זמן, לכל מצב => האמצע ביחס לדבר ספציפי. יש אמצע ספציפי נכון, אבל אי אפשר להגיד מראש מה יהיה האמצע הנכון.

·         ההכרעה היא בתפיסה. עם כל הבעייתיות של הזמן, המקום, האדם וכד', אי אפשר לומר מה יהיה נכון, הדבר היחיד שאפשר לעשות: להתרגל לשפוט נכון. כאשר אדם עושה מעשה שאינו נכון הוא טועה, זה לא שהוא לא טוב. הוא לא רע או רשע. הוא טועה. הוא אינו מוצלח, הוא מסכן.

·         אפשר לעשות את המעשה הנכון מהסיבות הלא נכונות. לדוג' אני משלם את המיסים למס הכנסה עפ"י האמצע הנכון, אומרים לי שצריך לשלם לטובת המדינה ואני משלם. אך זה לא מספיק: המעשה הנכון הוא המעשה שיעשה כפי שהאדם המחונך היה עושה אותו. האדם המחונך יעשה את המעשה הנכון, מכיוון שזה המעשה המוצלח והנכון. האדם האמיץ לא בורח בגלל שהוא מפחד מה יגידו עליו, או מפני שהוא רוצה ללכת, אלא מכיוון שזהו המעשה הנכון לעשות אותו.

·         האדימוניה היא בתוך המעשה. היא תכלית לעצמה. אך יש עוד תכליות לעצמן: הנאה, הבריאות, הכבוד וכד'. ההבדל בין האדימוניה לבין כל השאר הוא שכל הדברים יובילו את האדם גם לאדוימוניה. בעוד שהאדוימוניה היא טובה לכשעצמה וזהו.

·         יש סטרוקטורה משותפת. הפילוסוף יכול להסתכל על הסטרוקטורה הזו ו

·         המידות הטובות: האתיקה של אריסטו היא אתיקה אנושית לחלוטין. הוא מנתח את מעשיו של האדם הנבון בחברה האנושית ללא קריטריונים חיצוניים. ענווה היא מידה מגונה אצל אריסטו. ענווה היא מידה בה אדם מעריך את עצמו פחות מערכו. ענווה זה לא טוב, ראוי שהאדם יעריך את עצמו כערכו שלו. הענווה היא מידה תיאולוגית כשהוא עומד מול האל.

·          

מימוש האדם: האדם הפוליטי והאדם עם השכל: התכליות של האדם הם 2: תכלית פוליטית: להשתתף בחיי המדינה. ותכלית אינטלקטואלית.