אפלטון - פיידון

הדיאלוג פיידון

פידון - הקדמה

·         בקריאה של דיאלוג אפלטוני – יש תמיד הפסקה באמצע, למרות שנראה שזה לא שייך לעניין לפעמים זה לב העניין.

·         פיידון הוא דיאלוג אפלטוני מובהק המכיל פחות ופחות מאפיינים סוקרטים.

·         דיאלוג העוסק בתורת הנפש האפלטונית.

·         השפעה פיתגוראית: הפיתגוראים היו הראשונים שהבחינו בין הגוף והנפש. הדיאלוג שזור ברעיונותיהם. בני השיח של סוקרטס הם פיתגוראים.

תוכן הדיאלוג

·         דואליזם: תורת אפלטון על יחסי גוף-נפש, כפי שעולה מהפידון היא דואליסטית. הנפש נפרדת לגמרי מהגוף. היא מקיימת קשר כלשהו עם הגוף אך אינו תלויה בו.

·         עקרון החיים: הנשמה/נפש היא זו שמקנה את החיים.

·         בכך שקשר אפלטון את ניצחיות הנפש לתורת ההיזכרות. השלים למעשה את הקשר הבא: עקרון החיים (כשהנפש בגוף האדם חי) ó (תורת ההזכרות) ó עקרון הרציונאליות (הלמידה היא הזכרות בדברים שהנפש כבר יודעת)  ó עקרון המוסריות (המידה הטובה היא הידיעה).

·         הטהרות הנפש: חיי הפילוסופיה הם חיי עיון. העיון משחרר את הנשמה מהגוף - הוא ההיטהרות הנשמה מן הגוף. המוות הוא ההתרה הסופית של הנשמה מכבלי הגוף. הפילוסופיה היא תהליך הדרגתי של התרת הנשמה מכבלי הגוף. התאמנות לקראת המוות.

·         רובו של הדיאלוג עוסק בהוכחת נצחיות הנפש. אפלטון נותן 2 הוכחות לנפש בת האלמוות:

א.      על פי תורת ההזכרות: נניח שיש אידאות. האדם לא יודע את האידאות לפי עולם החושים. תורת ההיזכרות היא שמלמדת את האדם על פי מה שהנפש כבר יודעת. היא שמרמזת לאדם בעולם הגשמי על האידאות. לכן חייבים להניח שהנפש, שיודעת את הכל, קיימת לפני הגוף.

ב.       הנפש קרובה לאידאה: האידאה היא נצחית, ולכן גם הנפש היא נצחית.

ג.        ההכרחיות של הנשמה: אפלטון מבדיל בין תכונה הכרחית, בלעדיה הדבר אינו עצמו, לבין תכונה מקרית. הנשמה היא זו המעניקה את החיים. ולפיכך לא יכול להיות שהיא מעניקה את המוות => היא לא יכולה למות.

הצורות הם הסיבות של הדברים. מעבר בין תכונות => לכל דבר יש תכונה הכרחית לקיומו – אם האש תקבל קור היא תאבד את תכונתה ההכרחית.

הנפש =>נטולת כיליון=>התכונה נטולת כיליון בלתי נתנת לכליה=> הנפש היא נצחית ובת אלמוות.

·         שלושת הטיעונים קשורים בצורה זו או אחרת לתורת האידאות.

משל המקלות – מבוא לתורת האידאות:

·         ניקח שני מקלות שווים. אך מקלות אלו לא באמת שווים. הם שווים באספקט אחד ואולי לא שווים באספקט אחר.

·         אפלטון מבחין בין מושאים שווים לבין השווה לכשעצמו (אידאת השווה).

·         הקביעה שהמקלות שווים מבוססת על החושים. החושים הם העולם הגשמי והם יכולים לרמוז על הדברים לכשעצמם. הדבר המוחשי מזכיר לנו משהו שהוא איננו מוחשי (שהוא מושכל).

·         הממשות מתחלקת לשניים: דואליזם אונטולוגי.

·         לאידאה יש מובן אונטולוגי (האידאה היא האמיתית ביותר וכל הדברים בעולם המוחשי "לוקחים חלק" באידיאות. ויש מובן אפיסטמולוגי (ניתן לכנות דברים בשמות כלליים כי אנחנו מכירים בהם בלוקחים חלק באידאה מסוימת.)

המשך תורת הנפש

·         הגוף ניתן לחלוקה. הנשמה לא: הנשמה היא אינדיווידום – פשוט – בלתי ניתן לחלוקה. הגוף הוא אוסף – מורכב – ניתן לחלוקה.

·         ההזכרות – אפשרית רק עם יש זיהוי בין עקרון ההכרה לעקרון החיים. אחרי הזיהוי אנחנו יכולים לטעון שהנשמה היא בת אלמוות.

·         השגות על מושג הנשמה:

א.      צליל המיתר הוא תופעת לוואי של כלי המיתר. הנשמה היא תופעת לוואי של הגוף. אם הגוף נהרס גם אין נשמה.

ב.       השגות של קביס: מוכן לקבל שהנשמה ממשיכה להתקיים אחרי הגוף, אבל אולי הנשמה היא כמו חייט: תופר הרבה בגדים והבגדים מחזיקים מעמד פחות ממנו, אך יום אחד הוא יתפור את בגדו האחרון ואז ימות. גם אם תוכיח שהנשמה יכולה להתקיים אחרי מות הגוף, לא תוכל להוכיח שהנשמה היא בת אלמוות.

·         הפסקה בדיאלוג: לסוקרטס יש השגה לגבי העובדה שהנשמה היא תופעת לוואי של הגוף: אם הגוף מת והנשמה נשארת אז הירקבות הגוף צפויה להרוס את הנשמה. לא יתכן שרוע הוא תופעת לוואי של הגוף.

·         הוכחה קצרה של הנשמה כבת אלמוות מהפיידרוס:

א.      אם הנשמה היא עקרון החיים, העקרון מעולם לא יחסר את עצמו ולכן הנשמה לא יכולה למות.

·         (בגורגיאס: סוקרטס טוען שיש הבדל בין להיות משוכנע (הפסיכולוגיה – איך אנשים חושבים) לבין לדעת (הלוגיקה – איך ראוי לחשוב)).

·         החיים הם תהליך טלאולוגי: יש בהם ארגון מסוים. לארגון זה אין תכלית חיצונית, אלא תכלית פנימית – תכליתו לקיים את עצמו. (לא כמו תכלית בניית האוניות בגורגיאס – האניה). רציונאליות – פירושה הארגון הטלאולוגי.

·         יחסי גוף – נפש:

א.      השניים שונים מבחינה אונטולוגית. דואליזם – שני מישורים שונים שאי אפשר לבצע רדוקציה אחד על השני.

ב.       שחרור הנפש מהגוף.

ג.        הקדימות של הנפש על הגוף כבר הוכחה בתורת ההזכרות. התנגדותו של סימיאס לא קבילה.

·         אדישות פילוסופית – השפיע על הפילוסופיה של סטויה.