פילוסופיה יוונית - סוקרטס

סוקרטס הוצא להורג ב- 399 לפנה"ס (לזכור).

סוקרטס לא כתב דבר (כמו בודהה וישו). אז מה שיש לנו זה מה שכתבו חבריו (הוא אמר שלא היו לו תלמידים). הראשון מבחינת החשיבות הוא אפלטון. יש לנו כתבים סוקרטיים מתלמידים אחרים אבל אחרי מותו של סוקרטס נוצר ז'אנר ספרותי שנקרא "הדיבורים הסוקרטים" (לוגוס סוקרטיקואי). אנחנו לא יודעים אם אפלטון התחיל בזה או שאחרים. יש כתבים סוקרטיים גם של קסנופון (גנרל אתונאי שעזר לכורש).

הבעיה עם קסנופון הוא שקסנופון לא בדיוק היה פילוסוף אלא איש צבא וככה הוא גם כתב.

מצד שני יש האומרים שקסנופון יותר מהימן מאפלטון לסוקרטס כי הוא נורא משעמם.

עם אפלטון יש בעיה- הבעיה היא שהוא סופר גדול ופילוסוף גדול בזכות עצמו. מה שהוא כותב זה לא סטנוגרמה של מה שסוקרטס אמר אלא הוא יוצר מחדש את סוקרטס.

מעבר לזה- אפלטון כותב דיאלוגים למחזות, ואי אפשר להגיד שדמות מדיאלוג מייצגת את דעותיו של אפלטון. כל מה שדמות בדיאלוג אומרת- צריך לקחת בחשבון מי אומר את זה.

מנון משתמש במושג "ידיעה"- זה מנון אומר את זה!

כשמנון נותן הגדרה- מנון נותן אותה.

אז מצד אחד סוקרטס לא כתב דבר ומצד שני אפלטון לא הכניס שום דבר לתוך הדיאלוגים. הוא לא אומר שום דבר בשם עצמו.

הוא מזכיר את עצמו שלוש פעמים בדיאלוגים האלה: פעמיים באפולוגיה ושנית כשפיידון מספר על שעותיו האחרונות של סוקרטס הוא אומר "אפלטון היה חולה". בכל מקרה גם בפעמים האלה הוא לא אמר כמעט כלום, ובטח שלא על הפילוסופיה שלו.

אז סוקרטס הוא דמות ספרותית ולפעמים בדיאלוגים שונים הוא אומר דברים שונים... הוא מוכן ללכת עם המשוחח איתו ואי אפשר להאמין גם לסוקרטס. 2/3 מהדיאלוגים הם מסופרים ושליש הם מוצגים.

במסופרים- סוקרטס מספר.

אבל לפעמים סוקרטס מספר דברים שאפשר לדעת מסיבות אחרות שהם לא נכונים (למשל: הוא רומז או אומר בעצמו).

סוקרטס גם אמר שהוא לא מלמד שום דבר. למה? כי הידיעה לא יכולה לבוא מבחוץ. הידיעה צריכה לבוא מבפנים. כפי שאנו זוכרים אצל גורגיאס- אני יכול רק להעביר מילים. אבל אני לא יודע מה הצד השני מבין מהמילים שאני מעביר.

הדבר היחיד שסוקרטס יכול לעשות זה לנסות ליצור מצב בו המשוחח איתו מבין שמחשבותיו מבולבלות.

סוקרטס לא יכול להגיד "אויתידמוס, אתה לא צודק". מה שהוא עושה זה לגרום על ידי דיון- דרך העמדה של המשוחח. אבל אם כך- כל מה שסוקרטס אומר חשוד כאירוני.

לכס אומר שגבורה היא "שיעמוד אדם בקרב ולא ייסוג". אז סוקרטס אומר לו "אני מקבל את מה שאתה אומר... אבל אומרים לי שהפרשים הסקיטים נסוגים נסיגה טקטית. הם פחדנים?”

לכס אומר "לא! הפרשים הסקיטים הם גיבורים"- אם כך אז לכס טעה.

סוקרטס אומר לנו מה לא- אבל לא מה כן. אם כך, כל מה שסוקרטס אומר חשוד כאירוני.

גתה כתב במאה ה- 18 ואמר "האדם שילמד אותנו מתי אנשים כמו אפלטון דיברו ברצינות ומתי הם דיברו בצחוק או רק מסיבות דידקטיות- יעשה טובה גדולה לחינוך האנושות".

הדבר היחיד שקרה לסוקרטס ברצינות- הוא מת ברצינות.

כאשר קריטון בא לסוקרטס ואומר לו שהוא שיחד את השומרים והוא יכול לברוח- סוקרטס לא מוכן לברוח! “מה אעשה בטראקיה?” הוא לא יוכל להמשיך לעסוק במה שהוא עוסק כאן- הוא לא יכול להמשיך לבדוק את עצמו ולשוחח.

לכן כאשר סוקרטס באפולוגיה אומר "וזאת, רבותי האתונאים, הוא הקשה ביותר לשכנע אתכם, שחיים בלתי נחקרים לא ראויים לאדם לחיותם"- את זה סוקרטס אומר במלוא הרצינות. וההוכחה היא שכשקריטון אומר לו לברוח למקום בו לא יוכל לחקור את עצמו ואחרים- לא שווה לו לחיות (עמ' 29).

סוקרטס אומר שישנו ערך שהוא עליון על כל הערכים האחרים- החקירה העצמית.

הסופיסטים חקרו את האדם אך לא את עצמם- וסוקרטס אומר שהוא חוקר את עצמו.

אבל איך ניתן להוכיח כי ראוי לחיות חיים תבוניים, לחפש הוכחות, להשתמש בשכל? לא ניתן להוכיח זאת, כי אז צריך לקבל את העובדה שלהוכחות יש ערך. יש דיאלוגים לא מעטים בהם סוקרטס מוכיח דבר, והתשובה היא חוסר אכפתיות מצד המשוחח איתו כלפי ההוכחות. הדיאלוג האפלטוני אינו רק אינטלקטואלי, אלא מערב גם יסודות אמוציונלים. סוקרטס מנסה לבייש את האדם שמולו, הוא טוען לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. אין לו ברירה, מאחר ואנשים לא מוכנים לקבל את מה שהוא אומר, את ההוכחות שהוא מציד. הוא צריך לגרום לצד השני להבין מתוך עצמו שהוא טוען.

לכן יש דבר אחד שלאורו צריך לקרוא את הדיאלוגים- שלחיים התבוניים יש ערך. התבונה איננה מכשירית. זה לא שיש מטרות נפרדות שאני מחשב איך להשיג כל אחת. למשל: אני רוצה להגדיל את ההנאה שלי ואני מחשב איך לעשות זאת. הוא רוצה לחיות חיים תבוניים מכיוון שהתבונה היא מטרה בפני עצמה. אם המסקנות לא נעימות- אין מה לעשות.

באמצע ה"פיידון" סוקרטס יושב על הדרגש בתאו בכלא וסוקרטס אומר לו לגזור את השערות ואז אומר לו לא לעשות זאת! למה? כי הערך של התבונה יותר גדול מהערך של סוקרטס.

אפלטון אומר שמי שראה את סוקרטס מת במו עיניו הבין מה סוקרטס רוצה. לכן אפלטון מתאר לנו- כדי שנוכל פחות או יותר להרגיש את מה שהאנשים האלה הרגישו. אי אפשר להבין מה קורה בלי להיות שם- אנחנו לא מבינים מה קרה בהר סיני ולא הרגשנו. אנחנו מסתמכים על סיפורים.

באותה מידה- אפלטון כתב בשבילנו כדי שנוכל לנסות להרגיש מה שהיה שם.

בדיאלוגהאפלטוני, אם כך, צריך לקחת בחשבון גם את הסיטואציה. היא זו שנותנת תוקף למה שסוקרטס אומר (או מראה לנו שלמעשה הוא לא מתכוון לזה ברצינות).