תורת הנפש של אריסטו

תורת הנפש

אמרנו שהפסיכה, הנפש, היא הצורה של הגוף. היא לא משהו נפרד מהגוף ואינה עצם, אלא פעילותו של הגוף.

להגיד "צורתו של הגוף" ולהגיד "נפש"- זה אותו דבר.

לכלב יש רגליים ושיניים והוא מוכשר לרוץ ולנשוך וכאשר הוא עושה את זה- הוא חי.

אבל אריסטו אומר- לפעמים אומרים על הכלב שהוא חי גם כשהוא לא מכשכש בזנבו ולא נושך.

זו האנטלכיה (הראשית) הראשונה של הגוף שיכול להיות חי.

אריסטו מבדיל בין האנטלכיה הראשונה לאנטלכיות אחרות.

יש דרגות של נפש וכל דרגה מזינה את זו שתחתיה.

הגבוהה ביותר זו הזנה ורבייה וגוף חי הוא גוף שמזין את עצמו וגדל ומתרבה. ההזנה זה האסימילציה של חומר שונה שנעשה דומה. הפרה אוכלת עשב והופכת אותו לבשר של פרה.

הדרגה השניה- התחושה. זו אסימילציה של הצורה ללא החומר (אני רואה את הצבע של העגבניה אבל לא אוכל אותה- כלי החוש מדמה לצורה הנתפסת). זה בגבולות מסוימים כי אחרת זה יהרוס את כלי החוש- צליל חזק מדי יחריש אותי ואם אשים את היד באש ארגיש את החום רק לרגע אחד כי אח"כ אשרף...

התנועה- שייכת רק אולי, כי יש בע"ח שחשים אבל לא יכולים לנוע.

החישה המשותפת (או: החוש המשותף, אבל זה לא בדיוק באמת חוש)- אנחנו יכולים לחוש דברים ביותר מחוש אחד (תנועה: ע"י הראייה וע"י השמיעה).

מה שיש לנו זו תחושה אחת שהיא באזורים שונים של הגוף תופסים חלקים שונים של מה שניתן לחישה.

התחושה  המשותפת מרכז את התחושה שלנו.

החוש המשותף מאפשר גם ליצור את הפנטסיה (שהיא לא הדמיון היוצר הרומנטי אלא בסה”כ היכולת להעלות בפנינו אובייקטים שלא קיימים באותו רגע): הזכרון מאפשר לנו להשוות בין התחושות השונות ומהזכרון אנחנו יוצרים את הטכנה, היכולת לעשות דברים עפ"י הזכרון (התרופה הזאת עזרה לקליאס ואפלטון ולכן גם תעזור לגלאוקון).

מהידיעה המעשית הזאת אנחנו יוצרים את המושג ולכן אנחנו יכולים לעבור לשלב הבא, שזה השלב של הנוס.

חיות עיליות יש להן פנטסיה ודמיון. הראיה: אפשר לאלף כלב.

מה שבעלי החיים לא יכולים לעשות- לעבור למצב של תפיסת הצורה המושכלת. הנוס, אותו באופן שרירותי אנחנו מתרגמים לשכל, הוא היכולת לתפוס את הצורה המושכלת, דהיינו- את ההגדרה. כלב רואה חתול ויש לו דמיון של חתול, זכרון של חתול... כשהוא רואה חתול הוא יודע שהוא צריך לרוץ אחריו, אבל לכלב אין הגדרה של חתול. וההגדרה מנסחת את ה"מהו להיות" של הדבר.

יש פה כמה בעיות מעניינות:

אם התפיסה שלנו היא תפיסה אמיתית, התפיסה הזאת לא יכולה להיות תלויה בחומר. למה? כי אם היא תלויה בחומר, החומר מסלף את התחושה שלנו. עובדה- כשמרכיבים משקפי שמש רואים פחות אור ממה שיש באמת.

ואם יש לי בעיה בשמיעה- סימן שאני לא שומע!

אם כך, השכל לא יכול להיות חומרי- כי אז הוא יכול להיות מסולף. אז הוא לא חומרי.

יותר מזה- כאשר אני תופס את הצורה המושכלת, השכל נעשה הצורה המושכלת.

זה אומר: כשאני תופס את ההגדרה של בית- זה שכלי. זה לא מה שיש לי בתוך השכל, כאילו יש שם כלי. זה לא כלי. כאשר אני תופס הגדרה, שכלי הוא ההגדרה.

וכאשר אני לא תופס הגדרה, אני לא תופס צורה שכלית.

התפיסה החושית שלנו תלויה באופן הכרחי בכלי בו אנו תופסים. אם אני עיוור צבעים- אני לא יכול לתפוס את הצבע הנכון כי הכלי שלי לא פה.

אבל אם אני אומר: כל א' הוא ב' וכל ב' הוא ג' ולכן כל א' הוא ג'- זו לא יכולה להיות טעות לעולם.

לכן השכל לא יכול להיות חומרי.

לפעמים אנחנו שותים, ואז אנחנו חושבים אחרת. איך יכול להיות שחומר ישפיע על הצורה? הנה התשובות:

                   1.אצל אריסטו אין הפרדה בין גוף לנפש. הנפש היא פעילותו של הגוף. לכן אין כלי שהוא השכל. למה?

                               1.אם הוא היה כלי הוא היה מעוות כמו העיניים והאוזניים וכו'.

                               2.אם הנפש היא פעילותו של הגוף ואם הגוף האנושי הוא גוף שיכול לפעול את הפעילות האנושית אז ברור שאם הגוף פגום- גם התפיסה שלי פגומה.

המצב הגופני משפיע. לכן אריסטו אומר שהשכל הוא בגוף כולו. לכן אריסטו אומר שלתחושה יש כלים מיוחדים ותלויה בהם והתפיסה השכלית תלויה בגוף כולו.

זה לא שהשכל הוא הגוף שלו, אלא שהוא הפעילות של הגוף. התפיסה השכלית דורשת את הגוף אבל היא לא מושפעת מהגוף. מחשבה אצל אריסטו (נוס) זה לא כשאני מתאמץ לחשוב. הנוס זה לא כשאני לומד למבחן אלא כשאני תופס את הקשר לבין האלוהים של אריסטו ואני אומר "אה!!! עכשיו אני רואה!”.

הנוס עושה מאמץ להפטר מעצמו (פיידון: הפילוסופיה היא חזרה לקראת המוות).

כאשר אנו תופסים את הצורה אז השכל הוא בפועל. כאשר השכל הוא בכח בלבד- הוא איננו שום דבר. כאשר העין היא בפועל אז היא רואה. כשהיא בכוח בלבד- היא עדיין עין, היא שם, אבל לא רואה.

כאשר השכל הוא בכוח בלבד- הוא איננו שום דבר.

יש לנו כאן בעיה.

אריסטו מתמודד איתה ב"על הנפש" 3 ו- 5.

אריסטו אומר במשפט: “כל מה שהוא בכוח צריך סיבה בפועל שתוציא אותו אל הפועל".

המים שבקומקום חמים בכוח, אבל הם לא יהיו חמים אלא אם יהיה משהו חם שיחמם אותם (הסיבה הפועלת היא ראשית התחלת התנועה).

אריסטו אומר במילה אחת: בשביל זה יש את "השכל הפועל", וליתר דיוק: “השכל המפעיל" (בימה"ב קראו לזה "השכל הפועל" ולכן נשארנו עם הביטוי הזה).

מה הוא השכל הפועל? מה גורם לשכל שלנו לעבור מהכוח אל הפועל?

בימי-הביניים זיהו את זה עם אלוהים.

השכל הפועל איננו קשור לגוף. השכל בכוח- הוא לא כלום, אבל השכל הפועל, שהוא תפיסת הצורות השכליות ותו לא, הצורות השכליות לא קשורות לגוף.

השכל הפועל, מכיוון שהוא לא קשור לגוף והוא לא יכול להיות קשור לגוף, השכל הפועל איננו בן תמותה.

כלומר- אחרי שאמות, זכרוני לברכה שאבדל לחיים ארוכים, מה שישאר ממני זה השכל הפועל.

אם השכל איננו הצורות והשכל תופס את הצורות השכל בעצם הוא הצורות. למה? כי אין הבדל בין השכל לבין הדבר המושכל. השכל הוא הדבר המושכל.

כאשר אני תופס את משפט פיתגורס- השכל שלי הוא משפט פיתגורס.

שאלה למבחן: מה ההבדל בין אריסטו לבין אפלטון?

יש מאמר שנקרא "ההבדל הבסיסי בין אריסטו לבין אפלטון" (מאמר של 60 עמודים).

יש הבדלים רציניים ביניהם אבל אפשר לראות גם דברים דומים (השכל הזה והאידאות) אבל גם דברים שונים (הסירוב של אריסטו להפריד בין העולמות).

כזכור, לאריסטו יש 2 ספרים על אתיקה והם לא באמת שלו.

ניקומאכוס היה בנו של אריסטו ויש את האתיקה האודמית (אודמוס- תלמיד של אריסטו). יש הבדלים מעניינים בין שני האתיקות ואנחנו לא נכנס לעניין הזה.

לצרכים שלנו- נתייחס לאתיקה הניקומאכית.

יש עוד ספר: המאגנה מוראליה. היום מוסכם שזה לא של אריסטו אלא נכתב לפי האסכולה של אריסטו.