תורת הנפש של אפלטון

תורת הנפש בכתבי אפלטון:

·         מוצאים אותה באפולוגיה, בלאכס, בפיידון ובמדינה.

·         דואליזם – מוניזם:

א.      דואליסט: הגוף ó הנפש

ב.       מוניסט: הגוף והנפש חד הם. אך מה נכון? הגוף או הנפש, החומר או המופשט?

היראקליטוס (עפ"י פרשנים מסויימים) טוען שהאש והנפש חומריים, המטריאליסטים חומריים. אפלטון – מופשט.

·         העמדה הסוקרטית (באה לידי ביטוי בכתבים המוקדמים של אפלטון):

א.      לסוקרטס יש נטייה לדואליזם אבל היא לא ברורה מבחינה אונטולוגית.

ב.       סוקרטס אינטלקטואליסט: הנפש היא לוגוס בלבד. אין מקום לרגשות.

ג.        סוקרטס מאמין שהידיעה מובילה לעשייה טובה.Akresia  - אי-שליטה: לעיתים האדם עושה דברים נגד ההגיון. סוקרטס אינו מכיר במושג הזה. הידיעה הנכונה בהכרח תוביל לעשייה הטובה.

ד.       הגדרת הסגולה הטובה – איך מגדירים את התכונות אופי הרבות שלא חלות על הגוף (אומץ-לב, פקחות, יושר וכד')

ה.      יחסית מעט מאוד משוייך לעמדה הסוקרטית.

·         מסוקרטס לאפלטון - כשנכנסת המטאפיזיקה אנחנו מתחילים להבין שהתפיסות הם יותר ויותר אפלטוניות ופחות סוקרטיות.

·         העמדה האפלטונית (בכתבים מאוחרים יותר – מנון, פיידון, המדינה)

א.      במנון – עיסוק קוגניטיבי בנפש – איך הנפש חושבת ולאיזה חלקים היא מחולקת.

ב.       פיידון – צורה אונטולוגית לאידאת הנפש. הנפש היא אחת (ההפך מהמוצג במדינה). מושג פשוט. תשתית מטאפיזית לדואליזם (גוף ונפש)

ג.        המשתה – מתפתח מושג הארוס. עלייה מהארוס של כל הדברים לאידאת הארוס. מתפתח המימד הרגשי.

ד.       פיידרוס – הנפש מחולקת לחלקים. יש רק מיתוס אבל אין טיעון (לאפלטון כנראה יש אינטואיציה פילוסופית על חלוקת הנפש)

ה.      המדינה – האינטואיציה בפיידרוס הופכת למטאפיזית – חלוקה משולשת של הנפש.

·         הסגולות הטובות:

א.      אומץ לב.

ב.       חכמה – שיש בו ידיעת מה – הידיעה עצמה.

ג.        יישוב הדעת – היכולת להשתמש בחלקי הנפש – יש הגיון בשימוש בין הדברים כמכלול. (אקרסיה היא דוגמא לאדם חכם ללא יישוב דעת)

ד.       צדק (המקרו של ישוב הדעת) – כל אחד מחלקי הנפש עושה את מה שהוא ראוי לעשות ללא פלישה לחלק אחר. (יישוב דעת הוא תנאי לצדק, דוגמא: אדם בעל יישוב דעת לא בהכרח יכעס על משהו לא ראוי כמו לגנוב ממישהו אחר שלא נוגע לו).

ההקבלה בין הנפש למדינה

·         לנפש 3 חלקים כמו למדינה.

·         הצדק האישי הוא אותו הצדק של החוק המדיני => טענה לא טריוויאלית שהסופיסטים התנגדו לה => מוחק את הפיסיס והנומוס.

·         משל האותיות (ספר ב'): מודל מיקרו (הנפש) ומודל מקרו (המדינה) – האנלוגיה של המשל מוכחת במהלך מתוחכם בספר ד'.

·         תיאור הנפש כמושג פשוט בפיידון לעומת תיאור הנפש המחולקת ל-3 במדינה: בפיידון, דיאלוג העוסק במוות, שמטרתו להוכיח את נצחיות הנפש אפלטון מעדיף להציג את הנפש כאחד, כשהיא צמודה לגוף, לחומר. ואילו במדינה הוא עוסק בנפש האידאית, שאינה צמודה לגוף, וכך הוא יכול לתאר אותה כפי שהוא חושב.

ההבדל בין הסברה לידיעה:

·         מנון: ידיעה טובה מסברה בכך שהיא ניתנת להצדקה והנמקה. הידיעה והסברה חלים על עולם התופעות.

·         פיידון: ידיעה – קשורה למושג האידאה המקבל עוגן אונטולוגי.

·         פרמינדס: ?

·        המדינה: שלושת המשלים שהם אחד. הידיעה והסברה הם שני מצבים הכרתיים שונים. במדינה אפלטון מבדיל בין 3 מצבים: אי-הידיעה, הסברה והידיעה. מושא האי ידיעה הוא מה שאיננו. מושא הסברה הוא מה שהווה ואיננו (העולם הגשמי), מושא הידיעה הוא מה שהווה (עולם האידיאות)