המדינה של אפלטון

אפלטון - "המדינה"/"הפוליטאה"

על ספר המדינה של אפלטון:

·         המדינה מתחלק ל10 חלקים: (ח' וט' – הידרדרות המדינה)

·         הספר איננו מרשם, הוא סטנדרט. אפלטון מציע קנה מידה לפיו יש למדוד מדינות. בדיאלוג "החוקים" אפלטון כותב איך ראוי לבנות מדינה.

הצדקת המדינה:

·         ההצעה של בני שיחו של סוקרטס (כמו גלאוקון שהושפע מהסופיסטים): המדינה מבוססת על קונפליקט. אחד סובר שהקונפליקט נפתר בכוח ואחד בדרכי שלום.

·         סוקרטס מציע תיאוריה אחרת להצדקת המדינה (להתאגדות המדינית) –  האנשים מתאגדים כי כל אחד יכול לעשות משהו מסוים וביחד הם משלימים זה את זה. ההתאגדות היא לא תוצאה של פשרה על הקונפליקט.

·         דמיון למשתה –  הצגה זו דומה להפליא לדברי סוקרטס בסוף המשתה בהם מפרש את המיתוס של אריסטופאנס – לאדם חסר דבר מה, אנחנו בלתי שלמים ואנחנו מודעים לזה שאנחנו לא שלמים ואנחנו יודעים שזה נמצא מחוץ לאדם. תפיסת האדם הבאה לידי ביטוי ב"משתה" הופכת לתפיסה כללית לגבי המדינה ב"פוליטאה" => השלמה עם הדברים אך, בלתי שלמות.

·         "מדינת החזירים" - גלאוקון: המדינה המוצאת היא "מדינת חזירים" – הוא רוצה מדינה עם יותר מהצרכים הבסיסיים כפי מציע סוקרטס. הוא רוצה שירה ואוכל איכותי ועוד. סוקרטס אומר: אתה רוצה מדינה מנופחת דלקתית. יש כאן חרב פיפיות: האדם לא יכול להסתפק רק בצרכיו הבסיסיים אך עם הלוקסוס הזה גם יבואו דברים רעים והרבה צרכים נוספים.

התורה המדינית של אפלטון

·         משל האותיות הגדולות והקטנות (ספר ב') – 

הקבלת הצדק במדינה לצדק בנשמה (לאדם הצדיק) - מוכיח זאת במתודה ההיפותטית (הנחת המסקנה והליכה אחורה מהלך מהלך כדי להוכיח אותה):

א.      הצדק במדינה ובנשמה זהה מכיוון שהארגון ההיררכי של שניהם דומה – שניהם שואפים להתקרב לאידאה.

ב.       ארגון הנשמה מתחלק ל3 (התאוות, הכבוד העצמי והשכל) וארגון המדינה גם הוא מתחלק ל3.

·         3 חלקי המדינה:

א.      השומרים – מתחלקים ל2 קבוצות: כוחות הבטחון וה

ב.       העיסוק בענייני המדינה, המנהיג, הפילוסוף – ניהול המדינה חייב להתבצע על ידי הידיעה, זה הניהול הראוי. במדינה הידיעות מונחות ע"י הסברה – וזה לא טוב. הפילוסוף הוא הכי קרוב שיש לידיעה ולכן ראוי שהוא ינהיג.

כדי להצדיק את זה אפלטון צריך את כל המטאפיזיקה שלו - ההבחנה בין סברה לידיעה – העלייה הזו לכיוון האידאה.

·         השוואה זו בין הצדק במיקרו (בנפש האדם) לצדר במקרו (הצדק במדינה) מסייעת לאפלטון 

·         הגנה מפני הנפוטיזם - במקום שאנשים יתפסו את מקומם במדינה לפי כישוריהם – יהיה נפוטיזם (פרוטקציה) ולכן אסור שיהיה לשומרים ולפילוסופים לא רכוש ולא משפחה (יהיו ילדים משותפים, וכד' – לא חובה שבאמת לא תהיה משפחה אלא שיכולה להיות משפחה אך יתנהגו כאילו אין משפחה). צריך להפריד בין הכח והאינטרסים האישיים לבין השלטון.

·         הדרדרות המדינה (פרקים ח' וט') – הבחירות יעשו ע"י העם, ולבסוף עוד עלול להיות שלטון טוטליטרי.

·         המיתוס של איר הסוגר את ספר המדינה – (תשובה למיתוס הטבעת של גיגס) חייל ארמני שחשבו שמת והעלוהו למוקד והוא נשאר והלך וחזר ותאר את הנשמות: הנשמות שחוזרות לשמיים, כשצריכות לחזור ארצה, מביטות בפתקאות שמחלק שליח האלים וכל נשמה בוחרת פתקה ובה כתוב מה יהיה בחזרה בארץ – הנשמה הראשונה שבוחרת הייתה נשמה טובה מאוד בשמיים, קיבלה חינוך, ועכשיו הגיעה זמנה לחזור לארץ ובוחרת פתקה - ברגע שנגע בפתקה שם לב שכתוב שיאכל את ילדיו ויסבול רעות גדולות. הוא התחיל לבכות ושליח האלים אמר אין מה לעשות.

מדוע נגזר עליו רוע גדול לאחר שהיה צדיק גדול? כי הוא לא הבין את מעשיו, אלא עשה הכל מכורח הנסיבות. המעלה המוסרית איננה במה שאתה עושה אלא בזה שאתה מבין את מה שאתה עושה והאם אתה יכול לתת הצדקה למה שאתה עושה.

אם האדם יפעל בהתאם למיתוס, אנחנו נצליח. 

אחרון הנשמות היה אודיסאוס רב התחבולות שהיה 10 שנים בשאול: אודיסאוס חיפש וחיפש חיים ולבסוף מצא חיים של איש של שכיר יום של איכר עני. אכילס אמר לו - מוטב להיות שכיר יום של איכר עני מאשר מלך הנשמות בשאול

אכילס בחר לא בגלל פילוסופיה – אלא בגלל סבל.

או שנהיה כמו הנשמה הראשונה – או כמו הנשמה האחרונה – מתוך הסבל, אם נאמין למשל – נצליח ונהיה מאושרים. 

·         השומרים: יש להם סברה שאינם מסוגלים להצדיקה.

·         הפילוסוף: יש לו סברה והוא יודע להצדיקה.

·         מהו החינוך של הפילוסוף?

החינוך באתונה מתמקד במשוררים וקצת קרוא וכתוב.

ראוי שהחינוך של הפילוסוף יהיה מתמתיקה: האריתמטיקה (המספרים הטהורים, זוג או פרד), גיאומטריה: תורת הצורות, הגיאומטריה התלת מימדית (לא הייתה קיימת אל אפלטון אמר שצריך לפתח אותה), האסטרונומיה (החקר של המהירויות – היום נקרא קינמאטיקה), ההרמוניה (נקרא היום – האקוסטיקה, היחס בין הצלילים).

·         זה מה שיכין את הפילוסוף לנהל את המדינה? זה מה שיקרב אותו לאידאה.

האידאה היא הסטרוקטורה של התופעות המוחשיות. כל שאר הדברים הם חיקוי של הסטרוקטורה של המוחש. המתמטיקה היא באופייה בנויה מסטרוקטורות. ראוי שהפילוסוף יחשוב בסטרוקטורות ולא בבחינת כל מקרה ספציפי.

·         חוק הסתירה (436): אפלטון מוסיף התקדמות בחוק הסתירה של פרמינדס – בזמן ובתנועה.

פרמינדס טען שהסתירה היא רק בעולם המופשט ושלל כל חומריות. אפלטון מפתח את החוק ונותן מעמד אונטולוגי לתופעות – בתופעות יש סתירה אבל לא מוחלטת. באידאות אכן יש סתירה מוחלטת. הנפש הקיימת אצל האדם היא אינה האידאה – היא תופעה של האידאה.

·         המתודה הפסיכולוגית – הדיון הפסיכולוגיה הראשון:

א.      יש תכונות מהותיות ותכונות לא מהותיות.

ב.       לכל תאווה יש מושא ספציפי.

·         החלוקה המשולשת של הנפש:

א.      לוגיסטיקון (חישוב) – צריך לדעת לדבר על הדברים המורכבים ולהבין בין הדברים = שכל (thumos)

ב.       מושג התאווה – בהכרח קשור במושג הריבוי (כי התאווה רוצה את מה שחסר)

ג.        עוז הרוח/רוח חיים – קשור לעניין החברתי (תרגום בעייתי, יכול להיות כעס כשיש תופעה של אי-צדק, קשטרה לחינוך ולאופי, משהו שהחברה יכולה לפתח באדם והוא שונה מהאינסטינקט, יש היבט קוגניטיבי שאין בתאווה)

מה קיבלנו מהחלוקה?

-  חידוד טוב יותר בין מושג הנפש למושג הגוף.

-  הבנו טוב יותר את הפן הרגשי של הנפש והבנו את מושג האי-שליטה.

-  תורם לאפוריות שהיו בלכס ומנון – אפשר לתת הגדרה לסגולות הטובות.