Monday, November 14, 2011

פילוסופיה יוונית: אפלטון - המשתה


המשתה.
7 נאומים. 6 בשבח ה"ארוס" והאחרון בשבח סוקרטס. כל מי שמדבר על ארוס חושף את עצמו. מציג את המערך הנפשי שלו. אין דבר יותר חשפני לנפש האדם מאשר השאלה למה אתה משתוקק. הלה ארוס היא קשה לתרגום. אולי אהבה, לה יש מלה ביוונית (ארוס הרבה יותר עז ויצרי מפיליה, אבל איננה בהכרח משיכה מינית). אפשר גם להשתמש בה בתור חיבה, תשוקה, המובן המינימלי ביותר הוא העדפה.
המוסד האריסטוטלי(?) של הגברים המחנכים נערים צעירים. המחנך אוהב את הנער ורוצה ראשית לחנך אותו. יש רגש אבהי (ללא קשר למין).

  1. פיידרוס הדובר הראשון. גם הוא עוסק באהבה. איך משבחים את ארוס?
פידרוס רואה בבסיס של הארוס משיכה מינית. אבל משיכה זו בין האוהב לאהוב יש בה תועלת. מה יהפוך נערים לבני סגולה טובה אם לא מישהו בעל סגולה טובה יאהב ויחנך אותם. בעקבות הקשר שנוצר, על אחד יצא יותר טוב, יהיה יותר אמיץ ולא יתבייש מול אהובו, יפעל באופן טוב יותר. שהרי לא מעניין אותנו הדעה של מי שאינו אהוב לנו. השנים מעוניינים להצטיין אחד מול השני ולכן הארוס מוביל לסגולה טובה מדינית. האינטרס של המדינה היא שיהיו נאהבים.
לא מציג ארוס רע, אלא רק הצד החיובי. טענתו: הארוס מועיל למדינה.

  1. אוסניס לא מוכן לקבל שמשיכה מינית תמיד טובה. מבחין בין שני סוגים שונים של ארוס. האחד, נחות- משיכה מינית שהופכת לניצול. מי שרוצה לנצל יעדיף נשים על פני גברים, טיפשים על פני חכמים ויפים על פני יופי פנימי.
ארוס שני לא מתבסס על תאווה מינית, אין בו פריצות, רואה את נפש האהוב ורוצה להעניק לתוכה את הטוב בצורה מעוגנת וטובה.
משהו קצת סופיסטי במודל של אוסניס. מתלונן שהמוסד הזה הוא אתונאי מובהק ולא שמים לב במקומות אחרים לארוס השני ולכן במקומות אלו אסור כלל לקיים יחסים על נערים או שאין מגבלות כלל. באתונה- "אנחנו" מיוחדים. מרשים לנערים לבחור את המאהבים שלהם וכך אנו מבטיחים שיתקב ארוס חיובי ולא רק ניצול הגוף. רוצה להפוך את הכולם כולו לאתונה.
האהוב הוא החשוב באהבה ולכן צריכה להיות לא הזכות לבחור את המאהב. ותפקידו איננו מסתיים בתשוקה מינית או מוגדר רק על ידה, אלא דגש גדול על טיפוח וחינוך נפש האהוב. העיקר הוא מושא ההשתוקקות. מהללים את ארוס כי גורם לכך שמושאיו טובים יותר. לא נכון שהמשתוקק והמושא הם באותו מעמד ולא נכון שהתשוקה ואהבה תמיד טובה.

  1. אריכסימאכוס. רופא ומאוד גאה. הנאום הוא של איש מדע. העולם פיזיקלי גופני ועלינו לבחון באופן פיסקלי את העולם בבחינתנו את ארוס. הוא מצוי בכל הדברים. חלק מהעולם כולו. דבר שמקשר את כל הדברים בעולם, וגם החומרים של הגוף מחוברים באותה משיכה בין היסודות. השאיפה של הגוף היא להגיע למצב של הרמוניה ואיזון, הרמוניה נוצרת ע"י אחדות של ניגודים. הבעיה, החומר לא תמיד יודע למה להשתוקק ולכן לעיתים משתוקק לדבריםשאינם משיגים את האיזון בגוף. הארוס התשוקה לחומר, לא תמיד תוביל לנק האיזון שניגוד יבטל נגודו ותושג הרמוניה. לעיתים הגוף משותקק לדברים שלא טובים לו. תפקיד הרופא הוא מתן רשימת ניגודים מתאימים ולא לממש ניוגדים לא מתאימים. ולכן, הרפואה היא מדע כל הדברים כי כל הדברים חומר שמשתוקק לניגודו. אירוטיקה- עיסוק בארוס היא אוניברסלית והמומחה לעניינה הוא הרופא. ארוס הוא תוצאה של הפרשה הורמונלית ולזה קוראים אהבה. הרופא יכול לומר לנו שעלינו להשתוקק לדבר מה אחר. הרופא יתן מרשם שיקטל את ההתאהבות למה שאינו מתאים. הנאום מלא הכללות גורפות, נעדרות הצדקה בטקסט, אולם לא בוחן את הטענה עצמה. לפניו היה אמור להיות אריסטופנס שעתה אריכסימאכוס מבקש ממנו לספר סיפור. (בתורו מרוב שיהוק לא דיבר- אפלטון אולי מנסה ע"י שימת אריסטופנס מספר המיתוסים לאחר הרופא כדי לומר שמידת ההכללה של הרופא לא יותר טובה מהסיפור של אריסטופנס)
  2. מיתוס של אריסטופנס. הרקע (שאפלטון מספר לנו עכשיו הוא ראשוני בתולדות יוון): בני אדם לא תמיד היו כפי שעכשיו. פעם היו יצורים עם 4 רגלים, 4 ידיים, פנים כפולות (כפול ממה שאנו, רק מחוברים) ובתור הכפלה, היו הרבה יותר חזקים ומוכשרים. בגלל כוחם הגיעו להיבריס, תפסו עצמם אלים או בני אלים, וזאוס החליט להענישם. כשהיינו כפולים היו זכרים, נקבות, וכאלו שהם זכר ונקבע. זאוס פיצל אותנו (והפופיק הוא הזכר לפיצול) ומאז הפיצול, כל אחד משתוקק לאותו חצי שחסר לו. מי שבא מיצור זכרי לגמרי הוא זכר שמשתוקק זכר וכך הלאה. בעיה- איך מגשימים את ההשתוקקות? המין הוא סוג של התאחדות לחצי שחסר לנו (ולכן הוא מספר כי אברי המין היו פנימיים והפכו לחיצוניים). מהי אהבה? תפיסה מאוד רומנטית, טראגית, מודרנית. החיפוש- השתוקקות בעצם אל עצמך, אל המשלים שלך, משהו שהופך אותך כאדם לא שלם למשהו שלם. טראגי כי אין באפשרותנו באמת להתאחד אם השני. אלא פיצוי זמני וקצר- הסיפוק המיני. היזכרות רגעית בשלמות האבודה.
ההתקדמות הגדולה במיתוס: שלושת הדוברים דיברו על התוצאות של ארוס. אריסטופנס הוא הראשון שמתייחס לטבע של האהבה- למה יש אותו ומה מאפיין אותו. התוצאות דוקא טראגיות. מעלה את הדיון לרמת הטבע של האהבה.
  1. אגאתון. ממשיך את דברי אריסטופנס. אפאחד לא דיבר על ארוס כשלעצמו מהו. כאן מכניס לתמונה את היפה בפעם הראשונה. ארוס הוא היפה והטוב שבאלים. כל דבר טוב אפשר לטעון לגביו. יפה חכם מיושב בדעתו שולט בתשוקותיו. האהבה לדידו כדי לשבחה, טוען אפלטון שלאהבה יש את כל השלמויות ,היא הדבר המושלם ביותר שיש בנו. דרך האהבה אנו טובים יפים צודקים.
  2. סוקרטס אומר שלא יכול להתעלות על הנאום של אגאתון. מספר כי לא הבין שעלינו לשקר על ארוס. הרי התחרות היא על דברי אמת. מקבל רשות לחקור את הארוס ולא להביא נאום. שואל ראשית את אגאתון אם האהבה היא השתוקקות למשהו, עונה שכן. האם אין השתוקקות סימן לכך שהדבר לא בידך - אתה רוצה שהוא יהיה ברשותך (סוקרטס טוען שאהבה זה לא לא להיות, לעיתים זה מוביל לכך אולם האידיאל הוא שהדבר יהיה ברשותך, ביטול עצמי איננה תכלית ויכולה להיות רק אינדיקציה).
האהבה למשהו הוא הרצון שיהיה ברשותךß לא ברשותך או לפחות לא מובן מאליו שברשותך. וזה אומר שאתה לא כזה. ז"א מי ששואף לטוב הוא לא טוב. ומי ששואף ליפה הוא לא יפה. (שכן אם היה יפה לא היה שואף ליפה) עצם העובדה שאהבה היא השתוקקות למשהו מעידה על כך שהאוהב אינו מושלם. אגאתון התבלבל בין ארוס לדבר האהוב. האהוב מושלם, אבל מי שאוהב אינו מושלם. האהבה מעידה על חוסר באוהב ואגאתון מסכים.
מספר כי פעם עשה את טעותו של אגאתון ועוד טעות: אם כך, מי שמשתקק לטוב הוא רע, וליפה הוא מכוער. פעם נפגש עם כוהנת שאמרה לו שיש מידת אמצע בהשתוקקות, ארוס איננו אל, שכן האלים מושלמים- יש בו חוסר. אבל הוא לא ההפך למה שמשתוקק לו אלא מצוי במעמד ביניים. האדם הלא רע המשתוקק לטוב. אבל לא כל דבר שאינו טוב הוא רע (כפי שחושב סוקרטס). הארוס הוא דבר נועז, קשוח, אמיץ. השאיפה שלו, היא לדברים היפים והטובים והמושלמים. עכשיו נכנסת תכונה חדשה: החוכמה. בין הדברים שאנו רוצים שיהיו ברשותנו נמצאת גם החוכמה. וארוס מותר ללכלך ידיו כדי להיות חכם. הארוס איננו האהוב, אלא האוהב. האהבה היא תכונת האוהב- תכונה אקטיבית שמוביל לפעולה, כשאיפה, אינו מנוגד לתכונה ששואף אליה אלא פשוט חסר אותה. היפה לשם הדיון, הוא השאיפה לכל הדברים היפים. החוכמה לא מוגבלת ע"י המשיכה לגופים יפים. דיטימה הכוהנת מסבירה איך הדחף שדברים יהיו ברשותנו מתורגמת גם למושאים שאינם גופניים וזה הנעלה בארוס.
הגדרה לאהבה: השתוקקות ליפה של מי שאינו יפה.
הטענה של דיטימה שהתוצר של האהבה- מה שאתה רוצה לעשות בתור אוהב הוא "להוליד את היפה" להוליד צאצאים. ע"י ההלודה, שאתה מתאחד עם משהו יפה ומוליד או יוצר ילוד, התוצר של האהבה ושל התחברות עם היפה זה מה שמבטיח את ההמשכיות שלך. תיאור שברור פיסית וביולוגית.
מוליד הצאצאים עם הדבר היפה, האוהב לוקח חלק באלמוות. זה מה שאנחנו עושים גם שאנו עושים מעשים טובים ורוצים שיזכרו אותם. השאיפה להנצחה פועלת באותו האופן. צאצאים היא המשכיות פיזית, כל אנחנו רוצים להיות זכורים בכבוד כדי שיהיה המשך קיום רוחני יותר. מה שאנו עושים בהולדת ילדים מבחינה ביולוגית בתרגום לעשיית מעשים טובים כדי שיזכרו אותנו בכבוד, גם שם יש דרגות. הדרגה העליונה והיא הראויה ביותר להנצחה מבחינת המדינה ואזרחיה קשורה לחקיקה של חוקים. החוקים הם צאצאים של הפעילות האינטלקטואלית הטובה הזו. הולדה משמעותית של אהבה היפה של סולון ברמה התבונית. (למרות שאפלטון ע"פ הסיפור הוא אחד מצאצאי סולון) זוהי הארוטיקה של הנפש- תוצאה של אהבה של הדבר היפה שנקרא תבונה, צדק, טוב.
דיוטימה לא מפסיקה. מתארת תהליךבו הנפש מתאהבת כל פעם במושא יותר נפשי.

1.       שלב ראשון בסולם הארוטי- מתחילים באהבה של גוף יפה אחד- משיכה פיזית- התאהבות והשתוקקות למישו יפה.לצד זה אנו חושבים, תבוניים. אנו מרגישים שזה כל מה שיש, האדם הזה בגלל שהוא יפה פיזית ואז אנו רואים שאנו נמשכים פיזית לאנשים אחרים. הקריטריון הזה חל על עוד מושאים. יש יותר מבחור אחד יפה בעולם. אנו מתאהבים בסיבת האהבה. לא אוהבים גבר זה או אחר, אלא את היופי הגופני. מושא האהבה באופן מכליל- זו סיבת ההתאהבות. הרפלקסיה על התהליך של ההתאהבות מעורר בנו מושא חדש להתאהבות.

2.       שלב שני- מתגלה משיכה לא רק לאנשים יפים, אלא רוצים שיהיה ברשותנו גם מידות טובות, הקריטריון של המשיכה מגלה קפיצת מדרגה, אוהבים אנשים על סמך היכולות שלהם, המעשים הטובים שלהם וכו.
3.       אנו שוב מכלילים. מה אנו  אוהבים? סוג מסוים של פעילות ומעשים. אנשים פועלים באופן מסוים ואנו גם רוצים להיות כאלו. למה אני אוהבת סוג מסוים של מעשים ולא סוג אחר? יש יופי של מעשים שמחולק לקטיגוריות. מה שתופס את יופי של המעשים הם החוקים- הם המסבירים לנו מהם המעשים היפים- אנחנו מתאהבים בחוקים הם הראויים לתשוקה. המשותף לחוקים הוא הטוב שבהם.

4.       כעת יש עוד הכללה- החוקים בעולם. המדעים. מהרעיון שיש מכל דברי בני אדם- יש חוקים טובים- משהו זהה לכל הדברים שהחוק מזהה, נוכל לעשות הכללה לטבע- אותו כלי של הכללה למחקר של הטבע. אנו מתאהבים במדע- יש יופי במדעים. כפי ששאלנו מה הופך את הדברים הטובים ליפים וכו' נשאל מה הופך את כל המדעים ליפים?

5.       שלב נוסף של הכללה: ידיעה אחת מסוימתß היפה כשלעצמו. מתאהבים ביופי עצמו. אני מבינה שתמיד אהבנו את היפה עצמו, רק לא ידענו.

זה ממש כבר כמו שפת האידיאות. היופי של היפה עצמו בתור אידיאה- סיבת כל היפים הוא לא מוחש. אל זמני אוניברסלי נטול חלל וזמן או השפעות כלשהן. נתפס ע"י המחשבה בלבד.

אין שום דבר באדם אחד שצריך להקדיש לו את כל האהבה. בניגוד לאינטואציה שלנו מישהו למישהו. האהבה פה היא למשהו אחר.

בעזרת השימוש בשכל שלנו אנו מתחילים בפיזי עד שמגיעים לאידאי. בזכות היכולת השכלית להפשיט את הפיזי הוא מטפס בסולם ההפשטה עד שמגיע ליפה כשלעצמו.
אפלטון נותן לנו את סדר ההכרה!
אבל לא את סדר ההוויה- איך האידיאה של היופי נותן לנו את הקשר ליפה הפיזי. השימוש של השכל מטפס מעבר לסולם המוחש ובעזרת מנגנון הכללה והפשטה- דיוטימה נותנת.
מהי אידיאה גם היא מסבירה- משהוא שיש לו קיום יותר גבוה מכל דבר מוחש, קיום נפרד. לא תלויה במשהו לקיומה- היא אוניברסלית. אפלטון הופך את היופי מתואר לשם עצם. הוא מעצים זאת. האידיאה זה דבר קיים אבל מושכל. תוכנה הוא מהו להיות יפה. ולהיות יפה זה יפה. אי אפשר לתפוס אותה בעזרת החושים. האידיאה היא פשוטה- יופי שלא כמו האדם היפה שהוא בעל כל מיני מאפיינים ספציפים ואחת מהן היא יופי.

מה שאנו לא מבינים איך האידיאה של היפה קשורה ליפה בעולם המוחש.

  1. אלכדיאדס: בוגד. טיראן הרע ביותר מתולדות אותנה. הדובר האחרון מדבר על סוקטרס בתור הדבר הראוי לאהבה. מאוהב ומעריץ את סוקרטס מהסיבות שלא נכונות. הוא אוהב אותו כי הוא לא משחק את המשחק, הוא מספיק לעצמו. סוקרטס אומר שאם כבר להעריצו זה בכלל בגלל שסוקרטס הוא בעצמו כמו ילד בפני החוכמה. אלכדיאדס מזהה עוצמה אצל סוקרטס אולם לא זו שבאמת טמונה בו.

האנשים שהארוס שלהם היה מהסוג הפשוט- העריצו את האנשים ברמה השניה- לא יופי גופני אלא משהו במעשיו. המשתה מסתים בהכרזה שלא רק הארוס העליון לאידאות הוא הדבר הרצוי ובלעדיו לא ראוי לחיות, אלא אם אתה לא מטפס בסולם האירוטי הקיום שלך יכולים להפוך להיות טראגיים- הארוס הוא הדבר הכי נעלה בצורה הגבוהה שלו, ועשוי להיות הכי משחית בצורה הכי נמוכה שלו. המטרה של סוקרטס היתה לעלות אנשים בסולם האירוטי- החוכמה וההתאהבות בה ולא בעוצמה הגופנית או הפוליטית, היא המפתח של האנושות לקיום מוסרי צודק וטוב. איך לוקחים אתזה כדי לחיות דברים יותר טובים? ß מהו צדק (הביטוי לזה)




No comments:

Post a Comment