מבוא לפילוסופיה של יוון
ספר שני - המשך:
אריסטו מעלה את השאלות הבאות בכדי למצוא את מושג האושר:
- מהן המצוינויות?
- האם הן דבר טבעי או שניתן לרכוש אותן?
- כיצד ניתן לרכוש אותן?
אריטו ניגש לשאלה הראשונה האם המצוינויות הן דבר טבעי או לא טבעי. אריסטו מראה שאם אנו מכנים דבר כלשהו טבעי, אנו איננו צריכים לאמן אותו. למשל אבן שבאופן טבעי נופלת כלפי מטה, אין צורך לאמן אותה בכדי שתעשה כך. מכאן ניתן להסיק שבעצם היותנו משבחים ומגנים פעולות טובות ורעות אנו מוכיחים שהמצוינויות אין הן טבעיות. מאידך המצוינויות גם אינן מנוגדות לטבע כיוון ש לא היה טעם לכפות על מישהו התנהגות מסוימת כיוון שעם תום הכפייה הוא היה חוזר לסורו מתוקף הטבע שלו. מאידך המצוינויות גם אינן נגד הטבע. בנוסף לגבי כל דבר טבעי, ראשית קיימת היכולת ולאחר מכן מגיע השימוש בה. למשל היכולת לראייה מקדימה את הראייה עצמה. זאת בניגוד למצוינויות הדורשות אימון בכדי להגיע אליהן ומכאן שאין הן דבר טבעי.
אריסטו מציין שהחוקים והפעילות המדינאית מטרתה לחנך את בני האדם, להרגיל אותם לפעולה טובה ונכונה ומכאן להפוך את בני האדם ליותר טובים.
לשם כך אריסטו מציין אנלוגיה של המצוינויות למלאכות. אנו הופכים להיות טובים בדיוק באותו האופן בו בעלי המלאכות הופכים למקצועיים יותר. התרגול והעיסוק באומנות מסוימת מקנה הרגלים ויכולות לבעל המלאכה. בכך המלאכות דומות לאתיקה. אנו הופכים להיות טובים באמצעות עשיית המעשים הטובים. ההרגל מחנך את האדם. אם פעם אחר פעם נעבוד עם שותפינו בלי לרמות ולשקר להם, אט אט נהפוך לאנשים ישרים יותר. אריסטו פותח את ההשוואה לכל התחומים – כעסנות, יושר, אומץ, דחפים אחרים.
מכאן שכל מיומנות דורשת שימור (למעט המצוינויות). אדם טוב שיתחיל לפעול בצורה לא טובה יפגע במוסריותו בדיוק כשם שבעל מלאכה טוב יפעל בצורה חפיפניקית מקצועיותו תפגע.
בדיוק באותו אופן שבו אימון פיזי הופך אותנו לחזקים, עצם האימון יאפשר לנו להתאמן טוב יותר, כך האימון בלהיות אמיצים אינה רק הופכת אותנו לאמיצים יותר, אלא גם מקלה עלינו את פעולת האומץ.
אריסטו מציין הבדל משמעותי באנלוגיה זו. בכל אחת מהאומנויות האחרות, הפעולה עצמה היא היפוטתית ותלויה במטרה. למשל אקדוחן ירה במטרה רק אם ירו בו. לאדם הישר לעומת זאת אין את האפשרות לתלות את הפעולה בדבר חיצוני, יש משהו במצוינויות ובעובדה שאנו נדרשים לפעול בכל רגע נתון כבני-אדם הדורש מהאדם המצוין לפעול באופן המצוין בכל עת. האדם המצוין בהכרח יתאמן כיון שאין לו את האופציה לא לפעול כמצוין.
אם כך, מה קיים במצוינות שכופה עלינו לפעול בהתאם אליהן?
אריסטו נותן משמעות רבה לתחושות ההנאה והכאב. בתחילת הפרק השלישי של הספר השני אומר אריסטו כי ההנאה היא קריטריון הכרחי לאדם הטוב. הוא טוען האדם המתון (הנמנע מהנאות) בהכרח נהנה מכך. כך גם האדם האמיץ לא יכול להיות זה העומד בפני האויב ומרגיש כאב נוראי בשל האומץ שלו. אריסטו סבור שהערך המוסף של ההנאה הינו הכרחי. הסיבה לכך היא שההנאה הינה הדרך היחידה להבדיל בין אנשים הנמצאים ברמות שונות של התפתחות (על גרף הכוח אל הפועל) ובין סוגי הטיפוסים השונים.
- האדם בעל השליטה העצמית, אמנם החלק הרציונאלי גובר על הדחפים של החלק הלא רציונאלי, אך ישנו מאבק וכפייה והרצון הבסיסי אינו רצון נכונה. תוצאת מאבק שכזה הינה סבל. אדם זה עוד לא הפנים לעומק את החשיבות שבעשיית הדבר הטוב.
- אצל האדם המתון לעומת זאת, קיים סנכרון בין החלק הלא רציונאלי והחלק הרציונאלי והדחפים מתמזגים עם הרצונות המושכלים ומכאן שאין כל מאבק, הוא נהנה מהדברים שהוא יודע שצריך לעשותם. הפנים את חשיבות עשיית הדבר הטוב ונהנה מכך.
אם כך, אדם הרוצה לעשות את הדבר הטוב מתוך רצון ליהנות יכול להיחשב אגואיסט. אריסטו טוען שהאדם המתון לא עושה את פעולותיו למען ההנאה, שכן אז ניתן לקרוא לו הדוניסט, אך אין להסיק מעצם ההנאה מהפעולה הטובה, שהיא המניע לביצועה.
אריסטו מציין שחינוך תמיד נעשה באמצעות הנאה וכאב. נגרום להנאה למי שעושה את המעשה הנכון וכאב למבצע את המעשה שאינו נכון. מכאן שמשמעות החינוך היא להרגיל את האדם ליהנות מביצוע הפעולות הנכונות.
האושר או המצוינות הם נטייה לביצוע המעשים הטובים בהתייחס לכאבים ולהנאות. אם כך האימון בלהיות מצוין דורש מאיתנו להתאמן גם בתחושות שאנו חשים, בלחוש הנאה מהפעולות הטובות.
האימון מטרתו לפתח פעולה אינסטינקטיבית במצבים שונים. הדבר נראה מוזר כשאנו מדברים על רגשות. הרי אין לנו שליטה ממשית ברגשות. כיצד ניתן להתאמן בלהרגיש את הרגש הנכון?
כל עוד מדובר בתחושות מפעילות מורכבת (כמו ללמוד ליהנות מיין, מנגינה על גיטרה וכו') מהבחינה
ישנן שתי סוגי הנאות, הנאות שאינן תלויות בפעולה הגורמת להן וכאלה התלויות בפעולה עצמה. למשל הנאה מאוכל – איננו אוכלים בכדי ליהנות מהאכילה , אלא תחושת ההנאה מהאוכל הטוב. לעומתן יש הנאות רבות הקשורות לדבר שאני עושה, לפעולה עצמה. ההנאה המתקבלת מלהיות ישר יכול להתקבל אך ורק מלהיות ישר. אני נהנה גם מלהיות ישר וגם מההנאה המתקבלת מכך.
אצל אריסטו היחסים בנפש בין החלק הרציונאלי והחלק הלא רציונאלי מורכבים יותר. אנו צריכים להסתמך על הרגישות של החלק המקשר בכדי לפעול.
אם האדם הטוב יבצע את המעשים הטובים, כיצד ניתן להיות אדם טוב. כיצד ניתן לרכוש את המצוינויות האנושיות? בנק' זו מפריד אריסטו בין המלאכות ובין המצוינויות. זאת מהסיבה שלא ייתכן שפעולה אחת מעידה על האופי. הוא מציין 3 קריטריונים לפעולה הטובה:
1. הידיעה - האם מי שפעל מבין את פעולתו ומבין כי היא טובה?
2. הפעולה חייבת להתבצע למען עצמה – להבדיל מהאומנויות בהם ישנה תכלית לכל פעולה, פעולה טובה אינה נעשית באופן הנכון אם התכלית אינסטרומנטלית ולא פנימית. עלינו לרצות לעשות את הפעולות הנכונות כי מתוך הרצון לבצען ולא לשם מטרה אחרת (בטח שלא עבור האושר). האדם האמיץ למשל יעמוד בקרב מול אויביו לא כיוון שהוא עושה פעולה זו במטרה להיות מאושר, אלא כיוון שלדעתו יש ערך ללהיות אמיץ.היחס בין הפעולות המצוינות והאושר אינו יחס של אמצעי ומטרה. היחס כמעט מבני, כלומר הפעולות הנעשות למען עצמן הן ציון של פעולות העונות על השאלה – "מהו אושר?". הן חלק מהגדרת האושר.
3. פעולה מתוך דעה יציבה
דרך האמצע:
אריסטו טוען כי המצוינות היא נטייה\דיספוזיציה (תכונת אופי – לפי ליבס) האחראית על החלטות בנוגע למציאת האמצע (ביחס אלינו) ע"פ לוגוס כפי שהאדם הנבון יעשה זאת.
ישנם שני סוגי אמצע לאור אריסטו:
- אמצע אובייקטיבי ("ביחס לעצמו") – במרחק שווה משני הקצוות. למשל 6 הינו אמצע אובייקטיבי בין 10 ו2. אמצע זה אינו רלוונטי למצוינויות.
- ("אמצע ביחס אלינו") - האמצע הרלוונטי לנו הינו האמצע בין שני עודפים (עודף ומחסור). ל6 אין שום עדיפות בין 10 או 2. אם נחשוב על כל אחת מהמצוינויות נראה שהדרך לחשוב עליה כמצוינות היא תמיד על רצף בין שתי קצוות.
האמצע עליו מדבר אריסטו הינו שיא, נקודת מקסימום. לא ניתן לזוז מנקודת האמצע באופן חיובי. אריסטו אינו מנסה להגיד שעלינו להיות יותר או פחות אמיצים, הוא טוען שיש להיות אמיצים במידה. אם אומץ היא המידה לעמידה מול סכנות עם כאב קל. במידה והכאב יגדל ונפחד נהפוך למוגי לב ובמידה והכאב יעלם לחלוטין הרי שהפכנו לפוחזים.
הקריטריון למידה הנכונה על פי אריסטו אינו סובייקטיבי ותלוי בדעתו של כל אדם. הוא תלוי בהתנהגותו של האדם הטוב. הוא אמצעי אובייקטיבי אולם לא באופן שאנו רגילים אליו.
אריסטומציין שיש שוני בין אדם וסיטואציה. למשל אומץ, בשדה הקרב, ישנה יכולת לעמוד מול האויב. הממעיט ביכולת זו יהיה פחדן ואילו המפריז ביכולת זו יהיה נמהר. כך גם לגבי הרגשות. ייתכן והקמצן ייתן את אותו הסכום כמו הנדיב, אך אי ההנאה שלו מהפעולה ימנע ממנו מלהיות נדיב. האדם הטוב הוא זה שמרגיש במידה הנכונה ופועל במידה הנכונה. אותן המידות הנכונות הן השיא. כל תזוזה על הרצף תגרע מערך המידה הטובה. כאן מתחדדת המשמעות של קהל היעד של אריסטו. רק אדם בעל ניסיון חיים ידע להפעיל שיקול דעת ולקבוע מתי תהיה הפעולה נכונה או לא.
מידת האמצע הופכת את האדם הטוב לא רק לאדם בעל כוונות טובות, כי אם למעין מומחה. התבונה עליה מדבר אריסטו היא סוג של אינטליגנציה רגשית המאפשרת לאדם לגשת לכל סיטואציה ולהבין מה צריך לעשות באותה הסיטואציה.
אריסטו מראה לנו כי גם האנשים הטובים פועלים מאותם המניעים. האנשים המחטיאים את המידה הטובה הם פשוט אנשים טועים. הדבר מוביל להבנה כיצד ניתן לתקן את ההתנהגויות השגויות. אריסטו טוען שכל אדם הלוקה בקלקלה הינו בעל נטייה לחשוב שהוא בעל מידה טובה, שהוא נמצא באמצע. הארת עיניו של אדם כזה והפיכתו מודע לבעיה תוביל אותו לביצוע פעולות החותרות להתקרבות לאמצע ובכך לפתור את הבעיה.
No comments:
Post a Comment