גורגיאס 2

מבוא לפילוסופיה של יוון

בשיעור הקודם ניסינו להבין איזה סוג של ידע היא הרטוריקה.

סוקרטס שואל את גורגיאס באיזה נושאים מתעסקים הרטורי קנים באסיפות העם. גורגיאס עונה לו בנושאי עוול וצדק.אז סוקרטס שואל את גורגיאס בנוגע לנושא הצדק, האם גורגיאס מלמד את תלמידיו מהו צדק.

סוקרטס בעצם מניח הנחה מוזרה. הוא מתייחס ללימוד צדק או מוסר כאילו הוא מקביל לשאר האומנויות ( כפי שמי שמלמד רפואה מאפשר לתלמידיו להיות רופאים ) . האם זה יהיה לימוד כמו לימודי רפואה ( פקולטה וכד' ) . סוקרטס גם מניח שברגע שמישהו ילמד מהו צדק וידע את כל שיש לדעת בנושא הוא יפעל בצורה צודקת. בשיחה עם גורגיאס הנחות אלו לא ממש מתוקפות.

במהלך המשך השיחה יראה לנו סוקרטס כיצד לדעת מהו צדק וייתן מוטיבציה להיות צודקים.

ראינו שפולוס נכנס בסערה לדיון ואומר כי הרטוריקן לא צריך לדאוג לצדק כיוון שהרטוריקה מנוגדת לאינטרס שלו. הרטוריקה היא בגדר כבלים. שיקולי הצודק ולא צודק מגבילים את הרטוריקן ברדיפה אחר השלטת האינטרסים האישיים שלו.

הרטוריקה בדיאלוג היא ככלי המאפשר לנו לשאול שאלה מהותית יותר – האם לפעול בהתאם לרצוננו האישי הוא הטוב האנושי, או שמא עלינו להכפיף את עצמנו לכל מיני חוקים ונורמות שאנו איננו יודעים להסביר הוא הטוב האנושי ? בהנחה שאנו יכולים לכפות את רצוננו על האחר, האם כפיית רצוננו על אחרים הוא דבר טוב ?

סוקרטס מנגד טוען כי הרטוריקה אינה מדע. הוא מציג את האומנויות הנוגעות לגוף ומדבר על שני גופי ידע שמטרתם לדאוג לגוף. ישנו מאמן ורופא. יש לנו איזה קונספציה של המצב הטוב של הגוף . המאמן גורם לנו לדאוג לשמור על המצב הטוב של הגוף מצעירות ואילו הרופא מגיע כאשר יש תקלה ומתקן אותה. הוא מאפיין את אלו בשני אופנים :

1.       שני אילו דואגים למצב הטוב של הגוף עליו הם אחראים.

2.       עיסוק בדין וחשבון לגבי פעולותיהם – שניהם צריכםי לדעת לתת דין וחשבון ברור לגבי הסיבה לכך שהם מבצעים את פעולותיהם. הרופא צריך לדעת להסביר בצורה ברורה מדוע הטיפול נכון לאותה המחלהוכך גם המאמן .

לשני האומנויות האלה הוא מציג שיקופים, או שמא חיקויים :

1.       טבחות (מקביל לרופא) – גורם לנו להינות מן הדברים שהרופא מצווה עלינו לאכול.

2.       קוסמטיקה (מקבילה למאמן) – לא באמת מטפלת טיפול שורשי בבעיה, אלא רק בצורה זמנית

הוא מאפיין את השיקופים באופנים הבאים :

1.       חנופה - עוסקים בגרימת הנאה ולא במציאת פתרון לבעיה. יש משהו באותה הנאה הגורם לנו לחשוב אותה לדבר הטוב ( אנו עסוקים כל חיינו ברדיפה אחר אותם הדברים )

סוקרטס מבדיל את האומנויות מחיקוייהם בכך שהם:

2.       לא באמת דואגים למצב הטוב של הגוף

3.       לא באמת יודעים להסביר מה הסיבה למעשיהם ( הטבח לא יכול להבטיח למישהו שהאוכל שלו יהיה טעים לו. כך גם המאפשר לא יכול להבטיח תוצאה ).

אותו הדבר קורה גם בתחום הנפש. מחוקק החוקים הוא מקביל למאמן. חקיקת החוקים מטרתה לגרום לאנשים לגדול ולפתח אופי טוב.

השופט הינו מקביל לרופא. השופט מסדר את אותם האנשים אשר נוצרה אצלם בעיה. החוקים לא פעלו עליהם כמו שצריך ונוצרה אצלם סטייה שיש לתקנה.

בדיוק באותו האופן שיש חיקויים לאומנויות המטפחות את הגוף כך יש חיקויים לאומנויות הנפש. הרטוריקן מתיימר להיות מתקן הנפש, אך האופן בו הוא גורם לנו להיענות לו הוא ע"י גרימת הנאה. מכאן שרטוריקה אינה גוף ידע, אינה אומנות. היא אינה יודעת להסביר בוודאות שחיבור המילים המסוים יצליח וכמו כן היא עוסקת בחנופה – גורמת לנו להנאה.

פולוס כמובן אינו מסכים עם תיאורו של סוקרטס כיוון שחנופה היא פעולה המתבצעת ע"י החלש. ואילו הרטוריקנים רואים עצמם כחזקים. שהרי אם הרטוריקה מאפשרת לנו להיות רודנים והרודנים מגלים והורגים את מי שנראה להם.

סוקרטס טוען כי הא אומר שני דברים שונים. הוא אומר כי יש 3 סוגים של דברים שאנו יכולים לעשות :

1.       דברים שאנו תמיד נרצה (בריאות, כסף, ידע)

2.       דברים שאף פעם לא נרצה (עוני, חולי, בורות).

3.       דברים היכולים להתברר כטובים או רעים . דברים שאף אחד לא יעשה סתם ללא תכלית. למשל אף אחד לא יצא לשיט בים התיכון סתם, ללא שכר. רוב הפעולות שאנו עושים שייכות לתחום הזה. באותה המידה האדם שיוצא לשיט יכול לצאת נשכר או שישדד בדרך.

סוקרטס שואל את פולוס לאיזה מהקבוצות הוא משייך את פעולות הרודנים ( הרג והגלייה ) . הוא טוען שהם באופן ברור שייכות לקב' השלישית כיוון שאתה אינך יכול לדעת מה תהיה התוצאה. כאשר את מגלה את אויבך, ייתכן שאתה פוגע בעצמך.

מכאן שלרטוריקן אין ידע. הוא רוצה לשכנע אך לא בדק מה נכון ומה לא נכון. בסופו של דבר יוצא שאותם רודנים חסרים את אותו אלמנט ההופך את הפעלות מהקבוצה השלישית לפעולות מהקבוצה הראשונה. הם חסרים ידע. כדי לדעת מה תהיה התוצאה יש צורך בידע. מכאן שלאור כל אלה הרודנים אומנם עושים מה שבא להם אך לא עושים מה שהם רוצים.

סוקרטס עורך הבחנה בין פעולה רצונית לבין פעולה אינטואיטיבית. אם משהו הוא אובייקט של הרצון, אזי הוא חייב להיות רצוי תמיד ולעמוד באיזשהם קריטריונים. מבחינת סוקרטס פעולה בהתאם לרצון היא תמיד פעולה המובילה לאובייקטים של הרצון.

מכאן משתמע שאם כל פעולה מתוך רצון מחוייבת בידיעה שהפעולה תוביל בהכרח לאותו האובייקט של הרצון , אז אנו חייבים לדעת מהם הדבירם הטובים. ואם אין לנו את אותה הידיעה אז אולי אנו לעולם לא עושים את מה שאנו רוצים. זהו פרדוקס סוקרטי. רק האדם החכם הוא בעל כוח. פרדוקס זה מזכיר לנו את פרמנידס – האדם בעל הכוח הוא בעל הידע. הפרדוקסים הללו באים להגיד לנו שאנו לא יודעים דבר.

השניים מחפשים קריטריון שלפיו ניתן לבחון האם הפעולה שאנו עושים תועיל או תזיק. סוקרטס מעלה את הקריטריון "צדק". אם הפעולה צודקת היא מועילה ולהפך. פולוס מנגד צוחק ואומר כי האמירה מגוחכת. הרי ידוע שאנשים שפעלו בצורה בלתי צודקת חיים חיי נעימים.

סוקרטס עונה לפולוס שהוא עצמו מחזיק באותה העמדה שלו. העמדה היא עוד מעין פרדוקס סוקרטי. "רע יותר לעשות עוול מלסבול עוול". סוקרטס מוסיף ואומר שמי שכבר עשה עוול עדיף לו שייתן את הדין מאשר שייעשה עוול ולא ייענש.

פולוס אומר שטוב יותר לעשות עוול, אך הדבר מגונה. לסבול עוול, כלומר לפעול בצדק הוא מעשה נאה יותר ( המילה נאה ביוונית בעלת משמעות רחבה יותר מהערכה אסתטית ).

סוקרטס אומר כי כולנו מסכימים שהמעשים הצודקים הם נאים יותר. אבל מהו נאה?

1.       דבר מהנה - הגורם לנו הנאה.

2.       דבר מועיל. גרם לאיזושהי תועלת.

אם פולוס מסכים עם סוקרטס שלסבול עוול יותר נאה מלעשות עוול, ולסבול עוול בהחלט לא מהנה אזי אנו מניחים שהוא מועיל יותר.

אם כך מדוע עדיף לתת את הדין? כיוון שלתת את הדין הוא להיענש בצדק. ועל הצדק הסכמנו כבר שהוא נאה יותר.

לגבי כל פעולה יש מצב סביל המקביל לה מבחינת האיכות שלה ( אם אני שורף בחום גבוה משהו נשרף בחום גבוה ) . תמיד יש משהו הסובל את אותה הפעולה ובאותה האיכות. כלומר כאשר מישהו נענש בצדק הוא חווה דבר שווה מבחינת האיכות כלומר חווה דבר נאה. ומכיוון שאין בחוויית עונש הנאה אזי שהיא מועילה ( כשם שחולה הלוקח על עצמו טיפול כואב עושה דבר מועיל על אף שהוא אינו נהנה, מצבו טוב יותר מחולה המעדיף להימנע מהטיפול הכואב ונשאר מצבו כשם שהיה ).

סוקרטס מנחה את פולוס לכך שבבתי המשפט אם רצונו לעזור להמונים עדיף לו לקטרג אותם ולא לסנגר עליהם מאחר וכך יענשו עונשים צודקים ויחוו דבר מועיל ולהיפך-על אויביו הוא צריך לסנגר כדי שלא יענשו ויחוו דבר מועיל.

אם אנו מקבלים את טיעוניו של סוקרטס, בהכרח ידיעה זו מעניקה לנו מוטיבציה לפעול באופן צודק.

קליקלס נכנס לדיון וטוען שהצדק אינו דבר נאה. הוא טוען כי אנו איננו מכירים את הצדק הטבעי בעירנו. הוא מפנה אל הטבע ומציג "צדק טבעי" בו החזק לוקח מהחלש. אנו רואים זאת גם בין מדינות בהם מדינה חזקה מכפיפה תחתה את המדינה החלשה ולא מתנהגת ע"פ חוקיה . הצדק אינו ע"פ הקונבנציה אלא ע"פ הטבע. הצדק הטבעי הינו הדבר הנאה באמת.

קליקלס מסביר את התפתחות הצדק הקיים ולא הטבעי בכך שרוב בני האדם בינוניים. הם לא יכולים להשליט עצמם על אחרים כיוון שהם יסבלו מכך כיוון שתהיה תגובה נגדם ולכן הם חוקקו חוקים. חוקים אלו מונעים מן האדם הנעלה המגיח פעם תקופה לקחת את מה שהוא יכול לקחת. רק בשלב מאוחר יותר שינו את שמות החוקים . מעין ברית של חלשים נגד החזקים.

סוקרטס שואל כיצד מזהים את אותם אנשים נעלים ? קליקלס עונה כי מדובר באנשים היכולים לשלוט במדינה – בעלי ידע ויכולת לכך.

סוקרטס שואל האם אותם אנשים אמורים לשלוט  גם על עצמם ? האם הם אמורים להיות מתונים ושולטים על דחפיהם או שזו תכונה מיותרת ?

קליקלס עונה כי המתינות לא יכולה להיות מתכונותיו של החזק כיוון שזוהי תכונה מאותם החוקים אשר הומצאו ע"י החלשים. בסופו של דבר אומר קליקלס , הטוב האנושי נובע מהיכולת להגדיר את התשוקות שלנו, להגדיר אותן ככל שניתן ואז לספק את אותן התשוקות. זאת כיוון שסיפוקן גורם לנו להנאה. והנאה רבה טובה יותר ממעט הנאה. תשוקה גדולה גורמת להנאה גדולה ומכאן שנרצה כל הזמן להגדיל את התשוקות ואז לספק אותן במטרה להשיג כמה שיותר הנאה. עובדתו של קליקלס מכילה 2 אספקטים –

אספקט מדיני – האדם הנעלה ירצה להיות מדינאי הלוקח לעצמו כמה שיותר.

אספקט אישי – האדם צריך להגדיל את תשוקותיו ולנסות לספק אותן.

פולוס קיבל את העובדה בדבר המצוינויות אך חשב שניתן לנתק בין אותם המצוינויות לבין הרצון לפעול על פיהן. לעומדות קליקלס אינו מסכים עם המצוינות כפי שמציג אותה סוקרטס. הוא מקבל את הרעיון שאנו רודפים אחר המצוינות אך לא מסכים עם ההגדרה של אותה המצוינות.

סוקרטס משווה את האדם לאותה הציפור שאוכלת ומתרוקנת באותו הזמן מתוך הנחה שהיא יכולה לספק את תשוקותיה כל הזמן. סוקרטס שואל האם אדם שמגרד לו ומגרד כל הזמן ( ממלא את תשוקותיו ), האם אדם שתשוקתו היא בזויה ומספק את אותה התשוקה כל הזמן הוא אדם מאושר ?

סוקרטס ממחיש 2 אנשים אשר צריכים למלא כדים. ושואל מה היית מעדיף – למלא את הכד הטוב אשר ניתן למלא אותו ולסיים את המלאכה או שמא למלא את הכד המחורר ולהמשיך למלא את הכד כל הזמן. קליקלס עונה כי עדיף להיות בכד המחורר כיוון שהכד המלא משול לגופה, לעצם מת.

סוקרטס נותן 2 טיעונים לקליקלס :

1.       הם מסכימים כי בריאות וכוח הינם דברים טובים. סוקרטס מאפיין את השניים בכך שניגודיהם ( חולשה ומחלה ), לא ניתן לחוות אותם או לאבד אותם באותו הזמן. אם אני בעל כוח אני לא יכול לחוש חלש באותו הזמן ולהפך. אני מאבד את החולי ברגע שאני מקבל את הבריאות ולהפך. אולם תשוקה מכילה כאב ( כיון שתשוקה נובעת מהיעדר הדבר אותו אנו רוצים ) הנאה מחייבת חסך שהוא סוג של כאב. על כן עלי לשמר את החסכים ואת הכאבים שאני חש כדי לחוש כאב. לדבריו של קליקלס ההנאה תלויה בכאב ולכן אנו צריכים לחוש מצב והיפוכו באותו הזמן - ומכאן שיש סתירה .   

2.       הם מסכימים כי האמיץ והחכם משולים לטוב. הנאה היא דבר טוב. האם אנו מכירים מצבים בהם הפחדנים נהנים יותר מהאמיצים ? למשל בשדה הקרב מי נהנה יותר כאשר האויב בורח ? הם מסכימים שהפחדנים. אדם שהוא טוב , טוב בגלל היותו טוב.- יהיה לו יותר מהטוב.  וכך מציג סוקרטס את הסתירה כיוון שלפחדן יהיה יותר הנאה מהאמיץ (לגרוע יהיה יותר הנאה מלטוב) וכך אנו סותרים את האמירה שבאדם הטוב יהיה יותר מהטוב. אם אנו מניחים שלמישהו יש יותר מהטוב ועל כן הוא טוב, אבל במקומות מסוימים (לדוג' שדה הקרב) יהיה בו פחות מהטוב.