Wednesday, November 16, 2011

גורגיאס ופיידון


מבוא לפילוסופיה של יוון

המשך משיעור קודם – גורגיאס :
קליקלס אומר לסוקרטס שהוא היה פתי שהאמין לו כשאמר שהנאה היא הטוב. הוא טוען כי יש הנאות טובות ויש רעות. סוקרטס עונה בתגובה שאם הוא מסכים שיש הנאות טובות ורעות אזי מחויב שיהיה קריטריון שיבחין ביניהם. אם כך, מהו אותו הקריטריון ? השניים מבחינים בין ההנאות אילו מההנאות מובילות לבריאות ואיזה מביניהם מובילות לחולי. מכאן טוען סוקרטס שמתבקשת המסקנה כי אנו רודפים אחר הנאות למען הבריאות . לכאורה יש כאן איזושהי קפיצה לוגית. סוקרטס מסתמך על הדיון עם פולוס ( 3 הדברים הקיימים בעולם – דברםי שאנו רוצים, שאיננו רוצים ושלעיתים נרצה בהם ולעיתים לא ). סוקרטס משייך את ההנאות לקבוצה השלישית כיוון שהללו יכולים להיות טובים ויכולים להיות לא טובים. בנוסף, כל הדברים בקבוצה זו אנו רוצים אותם למען מטרה אחרת. קליקלס יכול היה להתנגד לטיעון באמירה שאנו רודפים אחר בריאות כיוון שאנו רוצים הנאה. היפוך בגדר סובב ומסובב.

סוקרטס אומר לקליקלס כי צריך להיות קריטריון שהפועל על הנאות הנפש כפי שמצאנו קריטריון מסווג להנאות הגוף. נשאלת השאלה מה יכולה להיות רע בהנאה נפשית ?

כמעט בלי להרגיש אנו עוברים מהשאלה כיצד צריך אדם לנהוג ביחס לעצמו לשאלה אחרת – מה אמור לעשות אדם כמדינאי ?  מיהו המדינאי הטוב ?
כלומר אם ננסה לשבץ את המדינאי במשוואה של סוקרטס ( הטבח דואג לתחזק את הנפש, הרופא מתקן את הגוף וכו' ).
סוקרטס משליך את הסיווג של הנאות הגוף – הנאות המובילות לבריאות ומשליך אותה על השאלה מיהו המדינאי הטוב. מכאן הוא טוען כי המדינאי הטוב יהיה מי שהשאיר את האתונאים, את נתיניו במצב הבריאותי הטוב ביותר.
מכאן השניים עוברים להבין מהו מצב תקין ? סוקרטס טוען כי מצב שבו החלקים שלו נמצאים בסדר הנכון ומתפקדים כמו שצריך. ראשית אי אפשר לדבר על תקינות של משהו בעל חלק אחד, אלא משהו שאינו תקין מחויב שיהיו לו חלקים.
סוקרטס טוען כי לרוב מצב לא תקין יקבל שם. גוף תקין הוא גוף בריא. שעון טוב הוא שעון מדייק. אם כך בוא נבדוק מהו המצב הנפשי הטוב, התקין ?
צריך להיות סדר נכון בתוך הנפש. השם שניתן לנפש תקינה הוא נפש ישרה, שומרת חוק. כך אנו מכנים את הנפשות הטובות. נפש ישרה היא נפש שהפרופורציות של החלקים שלה נמצאים במצב מסודר. אם כך, מהי מתינות אם לא סדר של הנפש. לכן על אף שקליקלס חשב שפריצות ורודנות היא הדרך מוכיח סוקרטס כי המתינות היא המצב התקין של הנפש, הסדר הנכון. חייב להיות סדר, לא נכון לאדם לנהוג מתוך דחף רק בגלל שהוא גורם לו להנאה. חייב להיות סדר.

אפלטון מניח כאן את היסודות לפסיכולוגיה – ישנם חלקים של הנפש שיכולים להיות הרמונים, מתואמים וכד' או שיש חלקים שיכולים להיות לא מרוסנים, גדולים מדי וכד'. גם הנפש מכילה סוג של מורכבות. יש שוני בין הפסיכולוגיה המודרנית ובין הפסיכולוגיה של אפלטון ואריסטו. המודרנית לא מזהה את חוסר הסדר הנפשי עם נרגנות, קמצנות וכו'. אצל אפלטון הנפש הבריאה היא נפש של אדם מעולה – ישר, אמיץ. לא ניתן לחיות חיים בינוניים ולהיות בעל נפש בריאה.

סוקרטס טוען כי למעשה כל אותם השליטים שחשב אותם קליקלס לטובים, הם שליטים שגרמו לאזרחיהם הנאה, באותה המידה כמו הטבח שגורם להנאה ולא עוזר ללקוחותיו, כך גם השליט לא באמת משפר את חיי נתיניו, אלא אומר להם את מה שהם רוצים לשמוע.

נותר לנו לברר האם הפוליטיקאים באתונה עוזרים לעצמם ( אחרי שכבר הבנו כי הם לא באמת עוזרים לאזרחיהם ) . סוקרטס אומר לקליקלס כי בהנחה שעליהם להשפיע על העם או על רודן כלשהו כדי להגן על עצמם, עליהם להתחבר עם העם במידה ומדובר בדמוקרטיה או עם הרודן במידה וזה שלטון רודנות. אך ישנה בעיה כיוון שאנשים נוטים להתחבר עם מי שדומה להם, ועל כן כדי להתחבר אליהם על מנת להימנע מפגיעה, עליך להידמות אל העם\הרודן אשר פועלים באופן בלתי צודק ולכן אתה תהפך כמותם. וכבר הבנו שעדיף לסבול עוול ולא לבצע עוול אזי נעדיף לחיות פגועים מבחינה גופנית מאשר פגועים לחלוטין מבחינה נפשית. אז בשאלה האם נעדיף לשמר את מצבנו הגופני או לשמר את מצבנו הנפשי עדיף לשמר את מצבנו הנפשי. מכאן שעדיף לא להתחבר אל אנשים חזקים במידה והם אינם טובים.

בסופו של דבר אנו מגלים כמו שהבטיח סוקרטס לגורגיאס ולפולוס שלא הגיוני שאדם יבין מהו צדק ויפעל בניגוד לאותו הצדק. זאת כיוון שיש אינטרס לבן האדם לשמר את המצב התקין של הנפש – זהו הדבר אליו אנו שואפים. אותו מצב נפשי מכיל מושגים כמו מתינות וצדק ועל כן מה שאנו רוצים הוא להיות צודקים ומתונים.

בסוף הדיאלוג מציע סוקרטס לקליקלס מיתוס. הוא מתאר
בני האדם היו נשפטים לאחר מותם , בדמותם, הם יכלו להביא עימם חברים שיסנגרו עליהם. מה שקרה שעם הזמן יותר ויותר אנשים הצליחו להישפט לחיוב וכך הצליחו להביא אנשים שימליצו עליהם מול אותם השופטים.
זאוס החליט שהשיפוט יעשה כאשר אנשים יהיו עירומים מן הגוף ומן הנפש. סוקרטס טוען כי בסופו של דבר כולנו נגיע אל שופטינו ערומים לחלוטין ונביא עימנו את אותה הנפש כפי שהייתה בעולם. רק בצורה בה נשמור על נפשנו ונפעל באופן צודק וישר – זה מה שיבטיח לנו אושר עד הגלגול הבא.

עולה השאלה מה הצורך במיתוס החיים אחר המוות אם אנו כבר מבינים כי האינטרס שלנו להיות ישרים וצודקים כבר בחיינו ? האם אפלטון חש שטיעונו לא היה מספיק חזק ?

הרעיונות הכללים :
1.       הפילוסוף מתואר כמי שלא רודף אחר הנאות הגוף לעומת האדם הרגיל הרואה בהנאות מטרה.
2.       הפילוסוף חי מתוך דאגה לנפש שלו לעומת האדם הרגיל וכמובן הסופיסט הדואג לגופו.
3.       הפילוסוף שוקד ולא מפסיק לשקוד בניסיונותיו להבין מהי הסגולה הטובה, מהו הצדק, האומץ וכו' לעומת אדם מן השורה החושב שזוהי בהחלט הכנה טבה לחייו האזרחיים בעיר אך יש לשים לכך גבול ולעבור בשלב מסוים לחיים פוליטיים.



פיידון :
סוקרטס בבית המעצר , נשפט לעונש מוות וחבריו מגיעים לשבת ולשוחח עימו.
בני שיחו העיקריים בדיאלוג הם סימיאס ופביאס – שני צעירים שהיו תלמידיו של הפילוסוף ??? .

השיחה מתחילה כשפביס שואל סוקרטס מדוע בזמן שהותו בכלא הוא החל לכתוב שירה ? סוקרטס עונה כי תמיד היה לו חלום שאמר לו לעסוק באומנות המוזית. ועד היום הוא חשב שבכך עסק, אך עכשיו לקראת מותו החל מפחד שמא הוא טועה ועל כן ליתר בטחון הוא החל לעסוק בשירה.
סוקרטס טוען כי חייו של הפילוסוף הם אימון לקראת המוות. מדוע ? ראשית באותה התקופה בעולם היווני המוות נחשב לדבר טוב עבור האנשים.
סוקרטס אומר ל+++ כי הפילוסופים כל הזמן עוסקים בלהיות מתים. אם נגדיר את המוות כהיפרדות הנפש מהגוף אזי בכך הפילוסופים עוסקים כל הזמן. הם אינם מחשיבים הנאות כגון אוכל, מין והנאות גוף אחרות. רוב בני האדם כאשר הם פוגשים אדם כזה הם קוראים לו "אדם חשוב כמת" . סוקרטס טוען שכיוון שהפילוסוף דואג רק לנפש שלו, הוא בעצם דואג לשחרורה מהגוף.
בכל מה שנוגע להשגת ידע, שאיפתו של הפילוסוף מעצם היותו כזה, אנו יודעים שהפילוסוף מסתמך על הנפש ככלי שבעזרתו הוא חוקר . הוא מחדד את המחשבה ולא כלים אחרים כגון ראיה, שמיעה וכד'. למעשה הכרת הדברים שמעניינים את הפילוסוף כלל לא ניתנים לתפיסה ע"י החושים. סוקרטס מכנה את הדברים הללו – "הדברים לכשעצמם".
סוקרטס שואל האם יש משהו שניתן לקרוא לו "הצדק שלעצמו", "הטוב שלעצמו" וכו'. מיד הוא מוסיף ושואל האם הם ראו את הדבירם הללו פעם ? כמובן שהתשובה היא לא. הסיבה לכך שלא ניתן לראות את הדברים שלעצמם ( אידאות ).
דרך אחת לחשוב על ההבדלים ביכולת תפיסתנו בין המחשבה והחושים היא בעזרת חשיבה על המופעים המנוגדים. הרי כל דבר שנאמר עליו שהוא יפה, ישנה סיטואציה שמישהו יגיד עליו שהוא אינו יפה. כל הדברים יכולים לקבל את התואר והיפוכו ( יפה ולא יפה ) .
שנית – דברים עודפים - כאשר אדם מחזיר הלוואה אנו רואים דברים רבים ( חוב, כסף, ועוד מעבר ליושר של אותו אדם שהחזיר את ההלוואה ) .
הדבר כלשעצמו חייב להיות משוחרר משני הקריטריונים הללו. לדוג' הצדק שלעצמו חייב להיות מוחלט, חייבת להיות סתירה בסיסית אם נאמר שהצדק שלעצמו אינו צודק וכו'. הוא לא יכול לקבל את ניגודו. כמו כן הצדק שלעצמו חייב להיות יחיד ואין זולתו. הוא לא יכול להכיל שרכים עודפים.

אם בעבר הפילו' הקדם סוקרטים שאלו על תופעות טבע כמופעים מנוגדים ( חום, קור וכו' ), אפלטון מתעסק בתכונות האדם – צדק, טוב, יפה וכד'.

אם אנו מקבלים שהפילוסוף מנסה להבין את הווית הדברים אזי לא ניתן לתפוס אותם ע"י החושים ועל כן הוא מחדד את הנפש. הגוף מפריע לנפש בשני מובנים :
1.       דחפים – רוצה אוכל, מין וכד'.
2.       יכול להטעות אותו בשל החישה – אנחנו יכולים לחשוב שהנאה הוא הטוב.  מעין משהו שנכפה עלינו . אנו משתמשים בגוף להשיג אמיתות על העולם כשבעצם אין לכך שום ביסוס.
מכאן שחייו של הפילו' אכן אימון לקראת המוות. אם הפיל' מעוניין להשיג ידע , אז או שלעולם לא נוכל כי לא נצליח להתנתק מהגוף, או שבזמן המוות בעת היפרדות הנפש מהגוף הפילו' ישיג את מבוקשו.
הנחות יסוד של הדיון :
1.       ההנחה הבסיסית היא שהנפש היא דבר נפרד מהגוף
2.       סוקרטס מזהה את האדם עם הנפש. כשנמות הנפש תיפרד מהגוף.
3.       כשהנפש עוזבת את הגוף היא נמצאת במצב קוגניטיבי טוב מספיק כדי להמשיך ולחקור.

מכאן ניתן להבין מדבריו של סוקרטס שהפילוסופים לא רק שהם חובבי ידע, הם גם היחידים שהינם בעלי התכונות הטובות. הפילוסוף אמיץ יותר מכל אדם אחר כיוון שהוא אינו מפחד למות. גם לגבי המתינות, מתינות מהווה מצוינות. אין יותר מתון מהפילוסוף – הוא לא נענה לדחפיו.
התנהגות זו של הפילוסופים הופכת את אותן התכונות בקרב שאר האזרחים לסוג ב' . הסיבה לכך שהאזרחים מן השורה, תכונות אלו מכילות סתירות . הם מתונים כיוון שהם יודעים שאם יאכלו יותר מדי אז יכאב להם ואז יחלו במחלה ובכך אינם מתונים באמת. הם רודפים אחרי הנאות. כיוון שאם יאכלו יותר אז הם יסבלו. בדיוק באותו האופן רוב האנשים אמיצים כיוון שהם מפחדים שאם יברחו יגלו אותם, יענישו אותם וכו'. כך שהאומץ שלהם נובע מפחד ולא מתוך התעלות על הפחד. ומכאן שזהו אינו אומץ אמיתי. סוקרטס מציג כאן סתירה הרי לא הגיוני שהאומץ ינבע מתוך פחד.


No comments:

Post a Comment