האתיקה של אריסטו

האתיקה

המעבר בין הפסיכולוגיה לאתיקה של אריסטו הוא מעבר טבעי. אם הנפש התייחסה לאקטואליות הראשונה של הגוף החי, אזי האתיקה מסבירה לנו איך אנו מממשים בפועל ובצורה הטובה ביותר את אותן יכולות פסיכולוגיות.

המילה "אתיקה" מקורה במילה היוונית "אתוס", שפירושה הוא אופי (ולא מוסר, כפי שמקובל לחשוב). על פי הפילוסופיה היוונית לא מדברים על מוסר כעל חוקי פעולה צודקים, אלא כ - מהו האופי הטוב ? תורת האופי.

אריסטו טוען שכל פעולה ומדע אנושיים מופנים כלפי טוב מסוים. יתכן ואריסטו מתייחס לטוב כיישום העיסוק עצמו. מצד שני, יתכן כי לעיסוקים הקיימים בעולם, מעצם היותם קיימים הם בעלי סיבה, וסיבתם, תכליתם היא הטוב, אך נראה שיש גם ערך לביצוע של אותה הפעולה. אריסטו מנסה לומר שכל עיסוקינו הנעשים באופן עקבי, רציונאלי מכוונים אל השגת אותו הטוב.

ספר ראשון- הטוב העליון:

אריסטו טוען כי לכל דבר שאנו עושים יש מטרה ותכלית. ישנם לדעתו שני סוגי תכליות:

1.       תכלית אינסטרומנטלית - תכלית שהיא נפרדת מהפעולה (כדוגמת בניית בית - הבית נפרד מהעיסוק עצמו).

2.       תכלית שהיא חלק מהפעולה (כדוגמת הריקוד).

בין התכליות מתקיימים יחסים של היררכיה - נעלות יותר ופחות. תכלית גריפת המים של המשוטים, לדוגמא, נחותה בהשוואה לתכלית ההפלגה. בהתאם לזאת הוא יוצר היררכיה בין המקצועות - בונה המשוטים נחות מהקברניט.

אריסטו שואל האם ישנה תכלית אחרונה שכל הפעולות שואפות אליה וכל התכליות האחרות כפופות לה. במילים אחרות, הוא מנסה לברר מהו הטוב העליון. הוא אינו טוען שיש תכלית כזו, אלא טוען שאם יש כזו אנו נרצה לברר מהי, אחרת נפעל בלי להבין מה אנו עושים.

אריסטו טוען שאנו נתקשה לדעת באופן מיידי מהי התכלית העליונה, ולכן יתכן והדרך הנכונה היא לשאול האם יש אומנות או מדע מסוים אשר אמור להיות מקביל לאותה תכלית. הרי ראינו שלכל עיסוק יש טוב, ויש הירארכיה בין העיסוקים, כך שאם נמצא את העיסוק העליון כך אולי נצליח למצוא את הטוב העליון. אומנות המדינה, או המדינאות, היא המקצוע שתכליתו הוא הטוב העליון, כאשר בעל המקצוע שלה הוא הפוליטיקאי/ המדינאי (באופן זה אם נדע לאן הפוליטיקאי מכוון, נדע מהו הטוב העליון). הסיבה לכך היא שהמדינאי הוא זה המורה לשאר בעלי המקצועות בעיר כיצד לפעול ומתי לפעול והיחס אינו דו כיווני.

אריסטו מסב את תשומת ליבנו לשני דברים :

1.       כשמדברים על טוב ואתיקה אסור לצפות למדע מדויק.

2.       לא כל אחד מתאים לשמוע הרצאות בנושא אתיקה. היא אינה מתאימה לנערים. הסיבה לכך היא שהם אינם מכירים את העובדות (הכוונה לניסיון חיים – לא חוו את ההתנהלות של אדם בוגר שנכנה אותו טוב) וכמו כן כיוון שאלו עדיין חיים לאור תשוקותיהם ולא בצורה רציונאלית, ולכן גם ידיעה של הטוב לא תגרום להם לפעול על פיו. הנאותיו של אדם מבוגר מכווננים למה שבאמת נכון, הוא אינו זקוק לכפיה מן החוץ לשם עשיית הטוב, הוא נמשך באופן טבעי לפעולות הטובות. רק אדם כזה (אדם מחונך) מכיר את העובדות לפי אריסטו.

אריסטו טוען שיש הסכמה לגבי כך שהדבר שכולם שואפים אליו הוא האושר (Eudaimonia = הצלחה ושגשוג, גורל מוצלח טוב, חיים מוצלחים, מצב מתמשך ולא רגעי). למרות ההסכמה מושג האושר הוא כללי ונרחב וכל אדם מפרש אותו בצורה שונה, לכן לא נוכל הגיע להסכמה אחידה באשר לשא' מהו הטוב העליון.

למרות זאת מנסה אריסטו לעמוד על מהות מושג האושר: ההנחה הראשונה היא שאושר הוא לחיות היטב  (To do well). מהם, אם כן, החיים הטובים?

אריסטו מותח ביקורת על התפיסה האפלטונית האומרת שהטוב העליון הוא משהו נשגב שאיש לא ראה מעולם.

אריסטו מתייחס לשלוש דעות רווחות האומרות ש:

1.       האושר הוא חיי הנאה (גופנית) – לא סביר שאלו הם חיי הנאה מכיוון שמדובר באלמנט המשותף לבני האדם ולחיות גם יחד; לא ייתכן כי הטוב העליון של האדם הוא אותו טוב עליון של סוס מרוצה.

2.       האושר הוא חיים פוליטיים - החיים הפוליטיים אינם החיים הטובים מכיוון שהם מכוונים להשגת כבוד ומי ששואף להשיג כבוד מהאנשים הטובים, ככל הנראה אינו נמנה עימם. בנוסף פעמים רבות עם השגת הכבוד אנשים פונים ל"עישון סיגרים" – רודפים אחר הנאות. נראה כי גם חיי מצוינות אינם החיים הטובים מכיוון שאדם יכול להיות מצוין ולישון כל חייו. עצם השגת התכונות המצוינות אינה הטוב העליון.

3.       האושר הוא חיי עיון - החיים הטובים, לפי אריסטו הם חיי העיון והעשייה המוסרית. הפעילות העיונית היא החקירה המדעית והפילוסופית לשמה והיא אינה מכוונת לביצוע איזשהו מעשה כפועל יוצא ממנה. היא תכלית לכשעצמה.

אריסטו מציין 2 קריטריונים לטוב העליון:

1.       לא נרצה בו למען דבר אחר. תכליתו תהיה פנימית.

2.       אוטרקי – מספיקות עצמית. אם ניקח דבר אחד ונוסיף לו דבר טוב אחר הוא יהפוך לטוב יותר ומכאן רצוי יותר. על כן האושר צריך להיות שלם ומספיק בעצמו. לא חסר דבר. אם חיינו מאושרים הם לא יוכלו להפוך טובים יותר. 

אריסטו טוען שאנו יכולים להצביע על פעולות שונות ולהגיד על מבצען שהוא פועל היטב. אם נחשוב שחיינו מאופיין בפעילות המוגדרת כ"חיים שלנו" אזי נוכל להבין מה משמעות הפעולה "לחיות טוב" ואם נעשה זאת נבין מהו אושר. למשל נגינה על חליל נחשבת לנגינה טובה כאשר הנגן מנגן היטב. העיסוק הינו נגינה על חליל והטוב הוא נגינה הטובה. ניתן לבצע אנלוגיה לאדם.

אם נבין מהי פעילותו הייחודית לאדם, ונבין מהו הטוב בפעילות זו נבין מהו האושר.

ראשית, אנו נוהגים להבחין בין בני אדם, אנו משבחים ומגנים בני אדם שונים על התנהגותם כבני אדם. מכאן שישנם קריטריונים להתנהגות האנושית. מעבר לכך אריסטו יאפיין את ההתנהגות האנושית באופן רחב יותר.