אריסטו - אתיקה ניקומכית

אתיקה ניקומכית.

הנושא של אתיקה ניקומכית של אריסטו הוא מוסר- הכי משפיעים בהיסטוריה. מאוד שונים. הויכוח בינהם קשה. אינם קומפטביליים. אריסטו מתחיל בהצהרה כי האתיקה לא נועדה לנו כי: א. אנו צעירים. ב. כי לא ברור איזה חינוך עברנו- נדרש חינוך מסוים כדי לתפוס את האתקיה באופן נטול תניות ג. נדרש אדם שיכול לשלוט בעצמו. מדע מעשי ולא עיוני. מה שמיחד את האדם הוא שיש לו שק"ד וכמו כל בע"ח המימוש של הכושר הגבוה ביותר הוא החשוב ביותר. הבדל ביננו לבע"ח ובין בע"ח לצמחים. כל ממוש הוא טוב כי הטוב מוגדר ע"י מימוש תכלית. במקרה הזה היא טבעית אבל לא חייבת להיות.

מה הדבר אותו אנו בוחרים לכשעצמו. אנחו עושים דברים גם כשלעצמם אבל גם בשביל האושר. אבל את האושר הוא התכלית הבסיסית ביותר זה מה שאדם רוצה. לא הנאה סתמית- לא רק. מצב מורכב.

מה אתה אוהב? הנאה. לא דבר נתון. "מי שאיננו שמח בעשותו מעשי שבח אינו כלל איש טוב." מי שעושה טוב מתוך צער או סבל אינו טוב. רוצים שאנשים יאהבו לעשות דברים טובים. מי שיאהב לעשות דברים טובים יהיה מאושר בעשותם ומי שמאושר בעשותו מעשים טובים יוכל להיות מדינאי מצוין. אנו צריכים לקחת את האדם שיש לו הנאה מעשיית מעשים טובים. מצוינות אנושית ארטה- רוצים להפוך את האנשים לבני אדם בעלי סגולה טוב להנות ממעשים טובים ליצירת המשטר המיטבי. לכן השאלה הבסיסית באתיקה חוזרת לאותה שאלה אפלטונית סופיסטית- מושג הומרי של הסגולה הטובה. מהי?ואיך אנחנו יכולים לטפח אותה? אצל הומרוס המושג של arête קשור לשלטון ומלחמה. אפלטון עושה מהפכה והופך אותה לחוכמה ולא עושה את הבקורת של אריסטו באבחנה בין סוגי חוכמה שונים. אריסטו בא ופותח את הדיון מחדש. זהו הבסיס לאתיקה. ההגדרה של אריסטו כך נפרט את הסגולה הטובה:

תכונת אופי שטיבה לבחור והשרויה באותו אמצע ששהוא אמצעי ביחס אלינו והמוגדר לפי שיקול של היגיון וכדרל שיגדירנו אדם נבון.

אופי, האמצע, בחירה, שקול הגיוני ותבונה מעשית. חמשת דברים שאם נבין אותם נבין מהי סגולה טובה מהי מצוינות אנושית ואיך אפשר להפוך אנשים לבעלי סגולה טובה. הכל עומד על זה. זה ידענו מאפלטון.

אופי: מה זה? נטיה של בני אדם לפעול באופן מסוים בנסיבות מסוימות. מי שמיחסים לו אומץ- אפשר להעריל שבסיטואציות של סכנה לא יברח ואף יסכן עצמו כי יודע להתגבר על הסכנה.

מדובר על אופי לא מדובר על ארוע אחד. הפחדן יכול להיות אמיץ לרגע אבל זה לא יהפוך אותו לבעל אופי אמיץ. נדרשת קונסיסטניטיות! סגולה טובה ברגע שהוגדרה כאופי משאירים מקום למעידות וליוצאים מן הכלל. בוחנים את האופי באופן לא נקודתי אלא על פני משך של זמן. איך מקנים אופי? מקביל לשאלה: מהו חינוך? אריסטוטוען שלא נולדים עם אופי. יש נטיות מולדות. יש כאלו שיותר קל או קשה להפוך אותם לאמיצים- כמו מתמטיקה ועדין יש רמה מסוימת שאפשר להקנות. יש לחינוך את הצד האינטלקטואלי- תאורטי אבל יש גם צד מעשי שמדבר על מידה מוסרית- תכונת אופי. המלה שמתארת את מה שאדם חוזר ועושה בנסיבות הדרושות התנהגות מסוימת היא הרגל. המילה אתיקה היא גזירה של אופי מהרגל. איך מתרגלים לעשות דברים למה נרצה להרגיל את המתחנכים- זו השאלה הבסיסית של החינוך המעשי. אופי זו נטיה לפעול והנטיה לפעול באופן מסוים מוכתבת ע"י ההרגל.  מלת המפתח.

כדי להתרגל למשהו נדרש אני לסדרה של ארועים רלונטים שבכל אחד אני פועל באופן דומה. הצלחה חוזרת בטיפוח תכונה דורשת אימון וטיפוח. מה שהמחנך עושה הוא להרגיל את המחונך להגיב באופן מסוים במצב מסוים. בעל הרגל מעשי כלשהו. אופי הוא אוסף של הרגלים. לא נולדים עם תכונה אלא מתרגלים לפעול באופי מסוים.טבע האדם בהקשר של טוב ורע מה שאפשר להגיד: 1. האדם יצור נהנה. 2. יכול להתרגל לדברים מנוגדים. אין נטיה טבעית. להתרגל דומה לאמנות. ניסיון הופך אותך לנגר טוב יותר.

אנו נולדים עם היכולת להתרגל ולעשות דברים מכוח ההרגלענין מעשי לדברי אין לשם מה ללמד את הערכים באופן תאורטי.  לש משנה כמה למדתי על האומץ בכתה, הסיכוי שהוא יהיה אמית הבפועל נמוך. אם רוצים שאדם יהיה אמיץ ולא רק ידע מה זה להיות אמיץ יש להרגיל אותו. כל אחד צריך להרגיל את עצמו. אחרי שאתה מתרגל רק אז אפשר לייחס לך את תכונת האופי.

הביטואציה. אין זה הבדל של מה בכל אם מגילו הצעיר ביותר הורגל אדם לנהוג באופן זה או זה ההרגל קובע את הכל. ז"א הביטואציה קריטית. אדם יכול להתרגל לא לעשות שיקולים מוסריים בכלל ולזלזל בשק"ד. עצם זה שאדם שואל את עצמו אם דבר הוא טוב או רק הוא תוצאה של הביטואציה כלשהי. חברה שרוצה ליצר אנשים טובים צריכה להרגיל אותם לחשוב על הטוב. היא יכולה לעשות הפוך. הרגל הוא גם מחשבתי- קשר בין ההרגל של הכלל לפרט- בין הערך של הפרט והכלל. יש סיבה שאנו חושבים בצורה מסוימת על דברים מסוימים בצורה שונה לחלוטין מלפני מאה שנה. גם במחשבה יש לנו הרגלים ע"י הביטואציה. ע"י שגורמים לנו לחזוב דברים מסוימם בזמנין מסוימים. חלק גדול מההסכמה התרבותית שלנו- ההרגל הוא באמת קריטי והכל תלוי בו (לא רק- זה אריסטו לא אומר).

המכניזם של ההרגל: רעיון ההרגל היה חסר תוקף אם לא היה מכניזם טבעי להרגל.העובדה שאני יכולה להרגיל ילדים להצטער או לנות במהרג נמלים מראה שתחום ההרגלים יכול להיות מנוגד ושאני עובדת על משהו. הדבר הזה הוא טבעי- תענוג וכאב שמשותף לכל בעה"ח. אם אני מרגילה ילד בשלב מוקדם (זה לא רק מה שאני עושה בחינוך אבל יש שלב בהרגל בחינוך) אם עושה משהו רע אני מעניש. תחושת צער ואי נחת. ואם אנחנו רוצים שהילד יתרגל למשהו שעשה אנחנו נותנים ח"ח- תגמול. הנאה מעשיית המעשה. המכניזם טבעי הוא תצענוג וצער. נשארת במנגנוןהפשוט ביותר. מטרת החינוך היא לגרום לאדם להנות ולהצטער בראוי.

ללמוד לשמוח ולהצר במה שראוי לשמוח ולהצר בו הוא החינוך הנכון. לא יודעים מה ראוי מתוך ההנאה והצער אלא באופן אחר אבל אם יודעים מה ראונ אנו רוצים לגרום לאדם לנות מעשיית הראוי ולהצטער מעשיית הלא ראוי. אין דרך לברוח מזה. השאלה היא אם מצליחים לעשות כן בדבר ראוי או לא.

הרעיון של ההרגל קיבל יותר מאוחר במונח שלא אריסטו טבע "טבע שני"- מה שאנשים חושבים שהוא טבעי כי רגילים אליו. דבר רחב מאוד. בסה"כ תוצאהשל הרגלים שאפילו לא בחנו כשלעצמו. מעשי יש תלות בהרגלים.

החוק מבחינת אריסטו – המחוקק צריך לעסוק בהרגלים- והחוק קובע את ההרגלים הנכונים. שתי מסקנות מידתיות: 1. החינוך הוא הרבה יותר מדי חשוב כדי להשאירו בידי המשפחה בלבד. החינוך חייב להיות. כדי ליצור שותפות צריך מידת דמיון בין הטוב והרע. משפחות לא תמיד מחנכות באופן מדיני. 2. מי שרוצה אנשים טובים צריך להרגיל (מבלי לדבר על איזה טוב) את המתחנכים להתנסות במצבים שהם בעיתיים מבחינת הסגולה שרוצה להקנות להם. חייבים לחשוף לעוני לנדיבות, לעוול למוסר- תרבות מגוננת מידי לא תייצר אנשים טובים. ההתנסות חלק הכרחי  של ההתרגלות.

הכל רלוונטי לשאלת האושר.

האמצע

סגולות ותכונות אופי- הגזמה והפחתה ואת האמצע- אתה יכול להיות מתון או אפטי. נמהר או אמיץ. נמהר הוא מי שאמיץ גם כשזה לא מתאים. שוויצר או אירוני או איש אמת באמצע. עז פנים- חוצפן, ביישן וצנוע. הקליעה לאמצע קשה מאוד וצלויה בנסיבות והאמצע מתנדנד. לפעמים נקרא לחוצה גבריות למרות שלא מתאימה. האמצע יחסי. ילד וגבר שונים. גם במעשים יש אמצע. רעיון "שביל הזהב" בחינת האמצע ביחס לפרמטרים שיש להתחשב בהם. נק אחרונה- לא בכל הדברים יש אמצע. יש דברים שעצם שמם מלמד על גנאי נטול אמצע. המון מידות שקיימות נטולות שם שהן רק ההפך של משהו. לא כל דבר יחדנו לו שם.  

בחירה

מושג בסיסי במושג הפעולה של אריסטו. איך בוחריםץ מה מאפין את העדפת קרן אחת על השניה בדילמה. משבחים במבנה אדם על סמך מה שבאחריותם ולא ע"ס מה שלא באחריותם. הרעיון הבסיסי של אחריות היא בחירה. מושג יותר מצומצם מאשר מה שרצית. יכול לרצות מה שאין לך אלטרנטיבה לגביהם. אבל אם אין אלטרנטיבה חא נגיד שאחראי. רק אם בחרת. תורת פעולה אצל אריטסו מתחיל בבחירה. הפעולה רצונית אם האדם מפעיל אותו- מקור הפעולה וכאשר מודע לנסיבות בו המעשה נעשה. כל בחירה תהיה רצונית. אבל לרצות זה מושג יותר רחב מלבחור.

במה בוחרים? בוחרים באמצעים ולא בתכליות- תכליות משנה אבל בעצם תכלית לדבר הראשוני. הבחירה יש השלכות ואנו אחראים על ההשלכות כמו שאנו אחראים על הבחירה. אם בחרת להשתכר, וכתוצאה מזה עשית תאונה אתה לא יכול להגיד שעשית את התאונה לא היתה לי בחירה. מושג האחריות הוא המושג הכי חזק אצל אריסטו. לא אחראים סתפ לפעולה ותוצאותיה והשלכתויה אלא מה זה הרגל- תוצאה של עשיית מעשים מסוימים וקישורם להנאה וכאב. אין קסם. אם התרגלנו למשהו רע- אפשר להרגיל עצמנו להיות טובים. המידה הטובה והרעה המצוינות והסגולה הטובה הם ביכולתך- עליך להרגיל עצמך מחדש. קשה. אתה אחראי ונושא באחריות לבחירת הבחירות איזה אופי יש לך. אין הגנה של חינוך. אם חינכו אותנו להנות במשהו שאנחנו מכירים שלא ראוי עליך להרגיל מחדש ואחראי לרכוש תכונת אופי רצויה וראויה. יש אחריות. בד"כ ההפך- מצדיקים את מה שאנו רגילים אליו במקום להרגיל למשהו ראוי. אריסטו מודע לזה ועדין לא פטור מאחריות. יש לברר את הראוי באופן נפרד מההרגלים שלך. יש הרבה דברים ראוים ולא דבר אחד. האם מה שאתה רגיל כלול בראוי ואם לא אז לשנות.ההנמקה צריכה להיות בלתי תלויה. לגבי רעיון האושר בגלל שאנחנו יכולים לחשוס על הערכים שלנו מחד ורגילים להנות מהרגלים שלנו מאדיך האושר תלוי בזה שנהנה מעשית הדברים שאנו יודעים שראויים ולא נהיה בקונפליקט ולכן הסוד של האושר תלוי בחינוך והאושר.

הדבר ההפוך- ניגוד לקאנט. אם אנשים לא נהנים מעשית הדברים הלא ראויים רוב הסיכויין שלא יעשו אות. האושר בהתאמה בין הראוי להנאה חשובה לתפקוד של חברה. אי אפשר לדרוש מאנשים שיסבלו מהטוב חייבי ם לחנך אותם להנות מהטוב. האושר הוא הבסיסי ביותר בתכנון החיים של אדם. יש משהו בקאנט של ניגוד בין האושר והטוב.

השיקול ההגיוני – יש לנו תכלית ואנו בונים סט של אמצעים להגיע לתכלית. כמובן שיש אנשים עם מחשבה יותר רחבה ופחות שקול הגיוני יוכל להצדיק את המעשים לאור הטוב העליון- שותפות- סדרת מעשים שמוביל לטוב של השותפות. שקול הגיוני מלא מימוש מקסימלי יהיה להגיע לטוב של השותפות.

פעולה- יש רצייה. עניין בא' הרצייה נתונה ואני לא בוחר בה. אני מעפילה שק"ד. בשביל א' אני צריכה ב' ובשביל ב' את ג'. תפיסה- ג' אני יכולה לעשות עכשיו. אחרי שתפסתי שהמצב רלונטי אני בוחרת- לעשות את ג'. יכולתי לעשות או לא. אחרי שבחרתי אני פועלת- הפעולה. אני רוצה- שק"ד לאמצעים- תפיסה שאחד מהם זמין, אני בוחרת ופועלת. בסוף כמו שזוכרים מי שמסוגלת לפעול למען הטוב העליון יכולה להעשות הכל אבל רק שהדברים שנבחרים שונים בחלקם.