תקשורת המונים: דטרמיניזם טכנולוגי - מקלוהן ואיניס

דטרמיניזם טכנולוגי

הכיוון הוא שהמסר לא חשוב, התוכן לא חשוב, כיוון שהמדיום הוא המסר.

הגישה הזו טוענת שהטכנולוגיה היא הגורם המסביר של שינויים חברתיים.

דטרמיניזם = תפיסה שאומרת שברגע שתהליך מסוים החל, התפתחותו והשפעתו בלתי נמנעות. מדובר על תנועה חד-כיוונית, כמו כדור שלג שמתגלגל במורד הר – ברגע שהוא מתחיל להתגלגל, הוא יגיע למטה בהכרח.

הגישה של הדטרמיניזם הטכנולוגי לקחה את הרעיון של הטכנולוגיה ושמה עליה תפיסה דטרמיניסטית – הגישה הזו אומרת אמירה דטרמיניסטית על הטכנולוגיה. היא טוענת שהטכנולוגיה מתפתחת באופן עצמאי ומנותק מהחברה. המדע מפתח את הטכנולוגיה, ומוציא אותה אל החברה בצורה שאין לנו שליטה עליה ומרגע שיצאה הטכנולוגיה לחברה היא בהכרח תביא לשינויים קיצוניים, חד-כיווניים (החברה לא משפיעה חזרה על הטכנולוגיה).

שני אבותיה המשמעותיים של התיאוריה הם מקלוהן ואיניס, והיא צומחת בשנות ה-50 וה-60 על רקע הכניסה המשמעותית של הטלוויזיה למרחב הציבורי וההשפעה שלה על תרבות הפנאי, חוויה של העולם מתוך סלון הבית. שני החוקרים האלה יוצאים מאותה נקודה ולמרות שאח"כ כל אחד פונה לכיוון אחר, שניהם מסכימים על כך שהמדיום הוא המשמעותי, הוא המשפיע, ולא המסר שעובר בתוכו. הערוץ עצמו הוא המשמעותי.

איניס – בספרו "empire of communication" בוחן את השינויים שמתרחשים בחברות כפועל יוצא משינויים טכנולוגיים, ובעיקר משינויים בין שני סוגים של מדיה. איניס בודק איך השינויים הטכנולוגיים האלה משפיעים על ארגון החברה, על יחסי הגומלין, על יחסי הכוחות בה. במובן הזה איניס אומר, באופן די יומרני, שאימפריות קמו ונפלו בעקבות טכנולוגיות, הוא מוסיף ואומר שכל הטכנולוגיות לפני טכנולוגיית התקשורת היוו חיזוק או השלמה לגוף – אם זה הגרזן, האלה, הגלגל. טכנולוגיית התקשורת במובן הזה, לראשונה, מהווה הארכה של המחשבה האנושית – היכולת לכתוב מאריכה את המחשבה של האדם, ומבדילה אותו מהחיה. הטכנולוגיה הזו יכולת לשאת את המחשבה למקומות אחרים. בספר הזה איניס מפרט את ההתפתחות ואת השינוי שהתרחשו במצרים 2000 לפנה"ס, במעבר מהכתב על האבן לחרס לפפירוס. החריטה על האבן קודם כל דורשת הרבה מאוד מאמץ, די קשה להרים את האבן ולהעבירה למקום אחר, וגם החרס במובן הזה שהוא אולי יותר קל לנשיאה – הוא יותר שביר. הפפירוס אפשר לראשונה כתיבה מהירה, פשוטה, שמאוד קל להעבירה ממקום למקום. הקדמה הזו יצרה שינויים מרחיקי לכת בחברה ובתרבות ובארגון של האימפריה המצרית, בעיקר שינויים של מעבר ממונרכיה אבסולוטית לשלטון דמוקרטי יותר, שוויוני. ההבדל הוא שניתן להגיע לכל מקום, הפפירוס אפשר סירקולציה של מידע, יכולת התפשטות במרחב (אם פעם חיו רק לאורך הנילוס, עכשיו יכלו להתפשט ליותר אזורים). השינויים האלה, לפי איניס, הם תוצאה של מעבר מחברה המוטה בזמן לחברה המוטה במרחב (רצף הזמן מול רצף המרחב). הטיית זמן היא בדיוק החציבה בסלע, שימור הידע לדורות – על הסלע עצמו. זו חברה שמתאפיינת בהעברה בין דורית של הידע, ובמובן זה מייצגת מסורתיות (ערכים מסורתיים) וחברה שבטית שמתאפיינת בשלטון אבסולוטי – חברה אוראלית, שנסמכת יותר על הדיבור. המידע עובר בעיקר מפה לאוזן, ויש את בעלי הסמכות שיעבירו את המידע. הטיה במרחב היא הטיה במתאפשרת ע"י טכנולוגיות של העברת מידע, היא מאפשרת התפשטות קודם כל למרחב, ולא העברה בין דורית של הידע מפה לאוזן בדיבור. לכן, היא מתאפיינת בחברות שיווניות יותר, כיוון שיש סירקולציה של מידע, התפתחות של בירוקרטיה, זה מאפשר סחר חליפין. לכן ניתן להבין שהמעבר אל הפפירוס אפשר את קיומה של האימפריה המצרית – כיוון שברגע שאשפר היה להעביר מידע בקלות אפשר היה לחיות מחוץ לשבט, היו קשרים בין השבטים השונים, סחר חליפין נוצר ביניהם. מתפתחת תרבות אוריינית (יכולה לקרוא). יתרון נוסף בהתפשטות במרחב הוא שהאימפריה יכלה להגן על עצמה, אם פעם כולם היו מרוכזים סביב מקום אחד אז הם לא ידעו שהאויב מגיע עד שהוא התדפק על דלתם. עכשיו, שהתפשטו יותר, צד אחד יכל להזהיר את הצד השני על בואו של האויב – תוך מספר ימים בלבד. כל יכלה האימפריה להגן על עצמה בצורה טובה יותר.

איניס אומר שההיסטוריה האנושית מוסברת בעצם ע"י השינויים בהטיות הללו, לדבריו – כל תקופה היסטורית מוסברת ע"י אחת מההטיות האלה שהיא הדומיננטית, והיא שמסבירה את השינויים החברתיים. יתרה על כך - המצאת הפפירוס, לפי איניס, גרמה למחשבה להיות קלה יותר, גם פיזית בהעברה אבל גם קלה יותר, כי בחברה האוראלית שמשתמשת רק בדיבור צריך לזכור הכל – הידע הוא פונקציה של יכולת הזיכרון – אבל היכולת להוריד את הידע מהזיכרון אל הכתב מאפשרת רעיונות חדשים, ומחשבה שלא צריכה להיות עסוקה בזיכרון. בדרך זו ניתן לפתח מיומנויות שכליות אחרות שלא מערבות זיכרון.

בנוסף לזה, המעבר מהדיבור אל הכתב יוצר מאבק על הידע – הכתב בעצם יכול ליצור מונופול על הידע. למה? כי אם קודם כל מה שידענו – זכרנו, הרי שכל אחד אחראי על הידע שלו, מה שקרה לאדם באותו יום זה מה שהוא מכיר ויודע. ברגע שהידע נכתב ומועבר – הוא הופך להיות גם ידע של מישהו אחר, מישהו יכול להכניס "כוח" לתוך הידע, לספר סיפור מאוד מסוים. הידע שמקבלים ממקומות אחרים ולא מתוך חוויה אישית יכול לייצג איזשהו כוח. לדברי איניס, בעולם המערבי הדפוס מהווה את הניהול של המונופול על הידע. המצאת הדפוס שברה ופירקה את מונופול הכנסייה, אפשרה צמיחה של כתות ודתות אחרות, ובאמת אפשרה הטיה משמעותית במרחב-  מדובר על מרחבים ענקיים. הדפוס אפשר בקלות רבה יותר את סירקולציות המידע, את הבירוקרטיה.

מתוך כך, לשם הסיכום, ההיסטוריה האנושית היא תוצר של שינויים טכנולוגיים, של שיוניים בהטיות בין המרחב לבין הזמן. ההטיות הללו ניתנות לבחינה באופן מטריאלי, חומרי, כלומר נתין לזהות את המעבר ממדיום אחד לשני (מהאבן לפפירוס למשל), והן אחריות לשינוי ביחסי הגומלין ויחסי הכוח, ובארגון החברתי. כפועל יוצא מכך – כל תקופה היסטורית מאופיינת במאבק על הטכנולוגיה, כיוון שהטכנולוגיה בכוחה לייצר איזשהו מערך ידע. כלומר, כל פעם שנכנסת טכנולוגיה חדשה, לא רק שיהיה מאבק בינה לבין קודמתה, אלא שיהיה מאבק בתוך אותה קבוצה על השליטה על הטכנולוגיה - מי יהיה בעל הסמכות על הידע.

מקלוהן – חוקר זה רואה עצמו כממשיך דרכו של איניס, אבל בעוד שאיניס התעסק בחברה ובארגון החברה, מקלוהן עוסק באופן החשיבה והתפיסה של האדם. הוא טוען שהטכנולוגיה משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות, וחושבים עליה.

מקלוהן לא מדבר על החברה במונחים של מאבק כוחות פנים חברתיים, או במונחים ארגוניים, כי אם הוא מדבר על יחידים בתוך חברה – שתפיסת עולמם והמחשבה שלהם משתנה בעקבות השינוי הטכנולוגי.

נקודת המוצא שלו נשענת על השערת ספיר-וורף (שמות שני חוקרים), השערה היוצאת מהתחום הבלשני, הטוענת שהשפה מעצבת את המציאות.

השפה היא לא רק דרך לאינטראקציה בין אנשים, היא משפיעה בהכרח על האופן בו אנו חושבים על העולם שלנו. ההשערה הזו לוקחת את חוקי הדקדוק של השפה ומראה איך זה משפיע על המחשבה שלנו על העולם, על התפיסה שלנו את העולם.

מקלוהן לקח את ההשערה הזו ועשה לה התאמה לטכנולוגיה – חוקי הדקדוק של הטכנולוגיה  הם יחסי החושים בשימוש הטכנולוגי. אופן השימוש בחושים שונים ביחס לטכנולוגיה משפיע על האופן שבו אנו חושבים את העולם ומכאן משפיע על המציאות עצמה – כל טכנולוגיה חדשה שפורצת משפיעה על האופן שבו אנו תופסים את העולם, כי היחס בין החושים בשימוש בטכנולוגיה הוא שמשנה את המציאות שלנו (שימוש בחוש המישוש מול שימוש בחוש השמיעה, לדוגמא).

החברה האוראלית, זו העושה שימוש בדיבור, עשתה שימוש בכל החושים בהרמוניה, כל החושים השתתפו באופן שווה באיזון מושלם. האדם שותף לאינטראקציה. מקלוהן אומר שהשותפות הזו בין החושים יוצרת חברה מלוכדת, סולידארית, מעודדת השתתפות באופן טבעי, מעודדת אחריות חברתית – בקיצור, שיתוף.

החברה האוריינית (החל מהכתב ועד הדפוס) משתנה בצורה קיצונית מאוד. הטכנולוגיה מביאה לשינוי מוחלט בחשיבה של האדם. מדובר על חברה שבה חוש הראייה הוא החוש הממוקד יותר – לשם הקריאה – ושאר החושים מתנוונים. חברת הדפוס, לדבריו של מקלוהן, הנסמכת על חוש הראייה מתאפיינת כחברה רדוקטיבית - חברה שמפרקת לגורמים – במקום חשיבה מופשטת שרואה את הפרספקטיבה הרחבה יותר. זו חברה אנאליטית, שמחפשת את ההבנה הלוגית של הדברים (מין בנייה מתמטית של הנחות; הנחות שבנויות כך ש-a מוביל ל-b שמוביל ל-c) וללא חשיבה על משמעויות עמוקות יותר. ההסתמכות על חוש הראייה בלבד מייצרת פעולות מבודדות (קריאה אדם מבצע לבדו) וניתוק מן הסובבים, ההסתמכות הזו מעלה את קרנו של ה-scholar, כלומר זו חברה שמעודדת עשייה אישית, חשיבה מפורטת, אנאליטית.

ניתן להבין, אם כך, שמקלוהן חושב שהדפוס פגע אנושות בחברה, בדרכי המחשבה שלה, יצר חוסר איזון בין החושים השונים כאשר הוא שם את חוש הראייה כמרכזי.

לפי מקלוהן ניתן לראות בטלוויזיה מאפיינים אחרים – הטכנולוגיה החדשה הזו יוצרת יחסי חושים אחרים, לא רק חוש אחד עובד אלא כמה, וזה מביא לסוג חדש של חברה שיתופית. הדגש של מקלוהן אבל הוא על השימוש בחושים, ועצם העובדה שאנו משתמשים ביותר חושים תוך כדי האינטראקציה, מחזיר אותנו לחברה שבטית.

הטכנולוגיה היא הרחבה של החושים, כלומר – הדפוס מאריך את העין, אבל באותו זמן גם מנוון חושים אחרים. הטלוויזיה בעצם מאפשרת למרבית החושים לעבוד בו-זמנית.

במונחים אלה של השימוש החושי ביחס לטכנולוגי ככזה שמשפיע על המחשבה, התפיסה ועולם הידע שלנו – אנו לא מדברים על המסר, אלא רק על הטכנולוגיה. "המדיום הוא המסר". אופן ההשפעה של הטכנולוגיה על החברה הוא המדד.

מקלוהן נותן את הדוגמא של אור החשמל – "אור החשמל הוא מידע טהור, מדיום בלי מסר, אלא אם כן הוא מוצב בצורת אותיות פרסומת מילולית".

האור שינה את החברה מקצה לקצה, אף על פי שהוא מדיום ללא מסר. ניתן לחשוב על חברה ללא חשמל שהולכת לישון בשעה שש בערב, ברגע שיש חושך. במובן זה גל הגלגל הוא מדיום, וגם מסילת הרכבת – השינויים שהם חוללו בחברה הם עצומים.  ההשפעה על החברה, השינוי המהותי באורחות החיים שלנו ובמחשבה שלנו על החיים שלנו, היא המדד להשפעה טכנולוגית – היא המסר של הטכנולוגיה עצמה. במובן זה, המסר של הטלוויזיה הוא לא התמונות המרצדות או כל תוכנית שאני צופים בה, אלא חווית השידור עצמה ואיך היא משפיעה על התפיסה שלנו את המציאות.

מקלוהן מחלק את המדיה למדיה חמים ומדיה קרים:

מדיום חם הוא מדיום שמאריך חוש אחד ספציפי (דפוס – חוש הראייה) ומביא להשתתפות נמוכה באינטראקציה.

מדיום קר מאריך חושים רבים, ומביא להשתתפות גבוהה יותר של היחיד.

	חם	קר
מיקוד	H	L
השתתפות	L	H

H = high

L = low

לפי מקלוהן –

מדיה חמים: דפוס, רדיו, צילומים חדים, הרצאה, קולנוע.

מדיה קרים: טלפון, קומיקס, בינאישי, סמינר, טלוויזיה.

לשם ההשוואה – איניס מול מקלוהן.

• איניס מדבר על מבנה חברתי ומקלוהן מדבר על תפיסה חושית.
• איניס מדבר על טכנולוגיה כמייצר רציפות במרחב מקלוהן מדבר על שבטיות מחודשת, לא רק התפרסות של החוויה בין אינדיבידואלים.
• איניס מדבר על פער הדורות מבחינת המבחנה החברתי – היכולת לתקשר עם בני דורך במקומות אחרים, ומקלוהן מדבר על פער הדורות במובן של תפישה חושית.
• איניס חושב שהדפוס אפשר יצירה של חברה טובה יותר, כזו שנפרשת במרחב ומעניקה מקום ליחיד, מקלוהן יוצא נגד הדפוס נחרצות ורואה בטלוויזיה את זו שמשיבה להרמוניה חושית.

הדטרמיניזם הטכנולוגי הוא בעייתי במידה רבה כי כל גישה דטרמיניסטית קוראת על עצמה תיגר במובן שחובה לשאול - האומנם כל טכנולוגיה חדשה מביאה בהכרח לשינוי חברתי, במחשבה ובתפיסה? והרי יש טכנולוגיות שלא התקבלו, אז איך מקלוהן היה מסביר את זה? הדטרמיניזם הטכנולוגי לא יודע איך להסביר תופעה כזו של טכנולוגיה שלא תפסה.

כל שינוי טכנולוגי מושפע מעל מיני מגמות שונות, וסותרות לפעמים, שמביאות להמצאות חדשות, להתפתחויות טכנולוגיות, לקבלה או דחייה של טכנולוגיות וכו'. יחד עם זאת, אי אפשר לומר שהגישה הזו לא השפיעה רבות על החשיבה, בעיקר בתחום התקשורת.

אצל פוסטמן (אובדן הילדות) ומאירוביץ' ניתן לראות את זה (שניהם נחשבים דטרמיניסטיים רכים). פוסטמן דווקא אומר שהספר מעודד דמיון, מצריך מיומנויות מאוד מסוימות. מאירוביץ' אומר שהספר מייצר סוגים שונים של קוד גישה, כי יש קודים מורכבים יותר ומופשטים יותר, וקוד הגישה של הספר מצריך מיומנויות מורכבות הרבה יותר מאשר קוש הגישה לטלוויזיה.

שניהם מסכימים עם העבודה שהטלוויזיה טשטשה את הפער הבין-דורי, ילדים נחשפים מגיל צעיר מאוד לתכנים של מבוגרים ומאבדים במובן זה את התום שלהם, חשיבתם הופכת שטחית ורדודה, סיפורית.

תפיסה מנוגדת לדטרמיניזם הטכנולוגי: הבנייה חברתית של טכנולוגיות – גישה שטוענת שהטכנולוגיה והחברה מקיימים ביניהם יחסים סימביוטיים, משפיעים זה על זה. המצאות לפעמים עולות מצרכים חברתיים, נעשה בחברה מו"מ על המצאות חדשות לראות אם הן מתקבלות או לא, ולכן הטכנולוגיה מושפעת מהחברה במובן הזה – היא נבנית על ידה ובונה אותה בו בעת.

נסכם ונאמר שכאשר אנו ניגשים לבחון השפעה טכנולוגית חדשה אנו אמנם צריכים לשאול את השאלות שמקלוהן שאל – מה היחס לחושים, מה השינוי שהטכנולוגיה החדשה מביאה עימה ובעקבות זה משפיעה על החברה – אבל בה בעת צריך לשאול אילו מגמות מתקיימות בחברה באותה תקופה שאפשרו למעשה לאותה טכנולוגיה לפרוץ ולהתקבל, או להידחות. צריך לשאול איזה משא ומתן נעשה בנוגע לזה.

תקשורת המונים - סיכום

מבוא לתקשורת המונים - סיכום