דרגות ההכרה על פי שפינוזה

דרגות הכרה

אמרנו שהתבונה אצל שפינוזה היא פעילות. שהבנת ההכרח אינה הבנה סבילה של ההכרח אלא הבנה פעילה של סדר הדברים. המשפט הראשון של  החלק השלישי מתחיל בהגדרת האידאה ההולמת כפעילות.

הרעיון של דרגות ההכרה מלווה את שפינוזה לאורך כל הדרך, מופיע כבר ב"מאמר על תקון השכל" שם שפינוזה מחלק את ההכרה לארבע דרגות. תורת דרגות ההכרה מוצגת בשולי הדברים באתיקה, במובן זה ששפינוזה מציג זאת כעיון שני של משפט 40.

דרגת ההכרה הראשונה – סברה/דמיון – מושגים כוללים

דרגת ההכרה הראשונה נקראת "סברה" או "דמיון", שפינוזה מתאר את דרגת ההכרה הראשונה, כידע שאנו רוכשים דרך החושים "ניסיון מזדמן". אפשר לומר שזו ההתנסות החושית כמקור לידע (מקור הידע לפי האמפרציסטים). אלו גם ידיעות שאנו לומדים משמועה/לימוד אמצעי ולא רק ישירות מהחושים.

ברמה זו הנפש חווה עצמה כשיקוף פשוט של הגוף. אפשר לקשר את דרגת ההכרה הראשונה כ"נפש כאידאה של הגוף". ברמה זו האידאות מקוטעות/מבולבלות והאדם חווה עצמו כ"יש" חופשי. דרגת ההכרה הראשונה זו ההתנסות המיידית, האופן שבו אנו סוברים/מדמים שהעולם בנוי ואשליית החופש היא חלק מהעולם המדומיין הזה.

ידע אינדוקטיבי, הפשטות במובן האמפרציסטי של המילה (המושגים נטועים בהתנסות), הם חלק מדרגת ההכרה הראשונה.שפינוזה מכנה זאת מושגים כוללים. שפינוזה כותב,(בעמ' 171) כי תפישה של האידאה מתוך ניסיון מזדמן, אם בכלל אפשר לדבר על אידאות, אינה הולמת.

דרגת ההכרה השניה – מושגים משותפים ואידאות הולמות

נקראת אצל שפינוזה תבונה (רציו). זו קפיצה איכותית של ממש בידע שלנו. שפינוזה מגדיר את המושגים שבדרגה זו כמושגים משותפים ואידאות הולמות.

הנפש בדרגת ההכרה השניה מפעילה את כושרה הייחודי וגוזרת לגבי כל מושג, ובהתאם לחוק הפנימי של האידאה, את התוצאות והתכונות של מושג זה.

בין מושג מושתף למושג כללי

בעיון 1 במשפט 40 שפינוזה אומר כי מושגים משותפים הם יסודות החשיבה התבונית שלנו.

ההבדל בין מושגים כוללים (אוניברסליים) למשותפים זהו ההבדל שהיה בין דקארט ללוק לגבי מקור הידעה; המחלוקת בין בין הרציונאליסטים לבין האמפרציסטים.

שתי דרגות ההכרה הראשונות מבדילות בין דרגת הידע הראשונה לבין דרגת הידע השניה. במובן מסוים, כדוגמה, דרגת ההכרה השניה מתאימה בעיקר למה שמכונה אצל דקארט "אידאות טבועת מלידה" כלומר א-פרייוריות. מבחינה אפיסטימולוגית מדובר על אותו הדבר. למשל אידאה של המשולש, או כל המתמטיקה, אלו דברים שלא הגיעו מידע חושי.

דרגת ההכרה השלישית - דעת שבהסתכלות

הדרגה העליונה. אין זה ידע של המשותף/הכללי לא של החוקים, לא של הסיבתיות האנכית מהמין הראשון (הבנת התולדות של דבר מתוך דבר, הסיבתיות הפנים תארית. עקרון הסיבתיות אינו אינדוקטיבי אלא דדוקטיבי). אין זה ידע שגוזר באופן סיבתי דבר מתוך דבר, אלא, זו תפישה מיידית של הפרטים ושל הכרח הנביעה של כל פרט ופרט מהעצם האינסופי. זה בעצם הידע האנכי מהמין השני.

זאת אומרת להבין שבקבוק על שולחן לא משום סיבה גופנית כלשהי (הבאנו אותו לשם), אלא באופן מיידי וישיר ומבינים את הבקבוק כהתפרטות (כאופן/ביטוי) של העצם האינסופית.

אין זו הארה מיסטית, אלא תפישת ההכרח באשר העצם האינסופי הוא הסיבה הקרובה של כל דבר. שפינוזה מתאר את זה כמשהו שמתרחש מתוך דרגת ההכרה השניה. ככל שאדם מרבה לדעת את הסיבות מתוך דרגת ההכרה השניה כך הוא מתקרב לדרגה השלישית.

בניגוד ליחס שבין הדרגה הראשונה לשניה (שאין ביניהן קשר, אלא זו התסכלויות שונות על העולם; האחד מתוך הגוף והשניה מהשכל, אידוקציה ודדוקציה), בין הדרגה השניה לשלישית יש רצף (לא סיבתי אלא מטהפיזי) כך שהשניה מאפשרת את השלישית.

דרגת ההכרה השניה מאפשרת ידע מדעי, ודרגת ההכרה השלישית מאפשרת את גאולת הנפש.

תפישת ההכרח שתוארה בהתחלה כגאולת הנפש אצל שפינוזה, כנק' מבט של הנצח, זו התנסות שמתאפשרת מתוך הדרגה השניה שמייצרת (מאפשרת/מזמנת) ראייה של העולם כנביעה הולמת מהעצם אל האופנים.

כותב שפינוזה, במשפט 41, "ההכרה מהסוג הראשון היא הסיבה ל..". בין ההכרה השניה לשלישית העולם מושג כהוויתו, אך בדרגה השלישית יש ידע חוויתי שמאפשר התנסות ממש בעצמי כחלק מהמכלול, בפרט התבוננות על העולם מתוך נק מבט של הנצח.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים
מבוא לפילוסופיה של העת החדשה