תקשורת המונים: מקורות מידע עיתונאים

מקורות מידע  עיתונאים

טכנית המיפוי ככלי  לאיסוף מידע

 עיבוד המידע וכתיבתו – כל טקסט עיתונאי חייב לעמוד בשלושה מבחנים בסיסיים:

·         חייב להיות אמין ומדויק

·         עליו להיות בהיר ומובן לקורא

·         הוא צריך להיכתב בצורה מעניינת. (ורד אורגיל)

טכניקת המיפוי

כל אדם וכל מסמך, עשויים להיות מקור מידע לעיתונאי וממילא גם לסיפור עיתונאי. ניתן למפות לבחון ולהגדיר את מקורות המידע על פי ארבעה קני מידה:

1. מקורות רשמיים לעומת מקורות לא רשמיים.

2. מקורות המוסמכים למסור מידע לעומת מקורות שאינם מוסמכים לעשות זאת.

3. מקורות קבועים לעומת מקורות לא קבועים, או מזדמנים.

4. מקורות בעל פה לעומת מקורות בכתב.

מערכת חדשות או כתב שאיננו חבור למקורות מידע משלו, ישתמש בטכניקת המיפוי הבסיסי של מקורות המידע ושל האירוע.

מוסדות ממשלתיים, כמו ארגוניים ציבוריים ופרטיים, פועלים במסגרת ארגונית - בירוקרטית, שיש בה ממלאי תפקידים מוגדרים והיררכיה תוך ארגונית. כאשר כתב שאין לו מקורות קבועים זקוק למידע כלשהו, הוא יכול להסתייע בטכניקת המיפוי הבסיסי ולפנות אל בעלי התפקידים, המחזיקים בידיהם את המידע המבוקש, או שעשויים להיות בעלי נגישות אליו.

מקורות רשמיים ומוסמכים - במשרד ממשלתי - שר, מנכ"ל, דובר.

ברשות מקומית - ראש הרשות: ראש העירייה או דובר.

מקורות רשמיים ולא מוסמכים -מנהלי מחלקות ויחידות, חברי מועצה, עובדים מן השורה.

מקורות לא רשמיים - אזרחים שיש להם מידע על הפעילות, אירוע.

המיפוי במקרה הנדון:

מקורות רשמיים ומוסמכים :

        · משטרת ישראל (דובר המחוז, דובר תחנת המשטרה, בתחנה קטנה, הוא מפקד התחנה).

        · מגן דוד אדום - מנהל, דובר המחוז.

        · בתי חולים שאליהם הועברו הנפגעים - מנהל בית החולים או הדובר.

        · העירייה - ראש העירייה, מנכ"ל או הדובר.

מקורות רשמיים ולא מוסמכים:

        · שוטרים במקום האירוע.

        · אנשי מגן דוד.

        ·  אנשי עירייה.

מקורות לא רשמיים (העשויים להיות בעלי ידע על האירוע)

        ·  תושבים מקומיים.

        ·  עוברי אורח, עדי ראייה מקריים.

        ·  משתתפים בהפגנה.

מקורות המידע  העיתונאים

לצורך הכנת ידיעה/כתבה/מאמר נעזר הכתב במקורות המידע  הבאים:                                    

אינטרנט -מאגרי מידע ממוחשבים, אנשי ממשל וממסד, דוברים, עדי ראייה, פרסומים בכלי תקשורת, סוכנויות ידיעות,  הדלפות, מקורבים או אנשים  עימם מצוי הכתב בקשרי עבודה

כתבים - לכל עיתון כתבים המתמחים בתחומי פעילות שונים  כגון: ספורט, אופנה, חדשות, ביטחון ועוד. כתבים אלה מעבירים לעיתונים דיווחים שוטפים על הנעשה בתחומם. תפקיד הכתבים הוא להיות  ה"עיניים"  וה"אוזניים" של מערכת העיתון. אך תפקיד זה אינו פשוט. כתב בדרך כלל אינו יוצא לרחוב  ורואה   או שומע שם "סיפור" מעניין לעיתון. הוא חייב להשקיע מאמצים רבים לשם כך. להשגת החומרים לתוצריו נעזר הכתב בספקי מידע שונים.

ככלל ניתן לסווג את  ספקי המידע שבהם נעזר הכתב בכתיבתו  לשני סוגים:

א. מקורות גלויים

ב. מקורות סמויים.

מקורות גלויים :

אנשי יחסי ציבור, דוברים במשרדים ובמוסדות השונים - מטרתם לייצג את המשרדים והמוסדות אותם הם מייצגים.

סוכנויות ידיעות -   עיתון אינו יכול להרשות לעצמו להחזיק כתבים בכל מקום בעולם. סוכנות הידיעות הנה כעין קבלן משנה של  העיתון, שתפקידו לאסוף חומר  ממקורות שונים בעולם ולהעבירו למערכות העיתונים. ניתן לומר שסוכנות הידיעות היא מעין עיתון לעיתונאים, כלומר, יש לה צוות של כתבים, עורכים ומשכתבים, אבל התוצר שלהם אינו מודפס ומופץ לציבור, אלא מועבר למערכות העיתונים, המשלמות  עבור שירות זה. בחו”ל ידועה סוכנות רויטר ובישראל פועלת סוכנות הידיעות "עתים".

פרסומים בכלי תקשורת אחרים  - כתבים נעזרים  בכתיבתם בחומרים שהתפרסמו  בכלי תקשורת אחרים: עיתונים שונים בארץ ובעולם, רדיו וטלוויזיה.  ברור, שכל  כתב רוצה  להיות הראשון שהשיג את הידיעה או ה"סקופ",  אך יחד עם זאת  קיים מעקב ודיווח על נושאים שכבר התפרסמו על ידי כלי תקשורת אחר.

מפגשים עם אנשי ממסד שונים -  כתבים החוקרים אירוע או נושא מסוים, מבקשים מידע מאנשי הציבור שמשרדיהם או מוסדותיהם נוטלים חלק או  קשורים  באירוע.

אינטרנט ומאגרי מידע ממוחשבים.

מקורות סמויים

הדלפה- מסירת מידע ללא סמכות וללא הרשאה, בצורה מכוונת לעיתונאי.  ההגדרה המילונית היא "העברת ידיעות סודיות למי שאינו צריך לדעת אותן".

מתפקידו של כתב עיתונות לשמש כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", לחשוף מחדלים ושערוריות  ולהתריע על קיום תופעות שליליות בחברה א ו בממסד. לצורך תחקיריו נעזר הכתב באנשים השייכים לארגון אותו הוא  מסקר או אנשים אשר קשורים לאירוע הנחקר.  במקרים שכאלה, נמנעים פעמים רבות מוסרי מידע  להיחשף כמי שמסרו את המידע  או חשפו את השערורייה מחשש לפגיעה בהם או במעמדם, ממי שנפגעו מהחשיפה, ומעדיפים להישאר בעילום שם. יש לציין, כי חוק העיתונות מגן על העיתונאים מחשיפת מוסרי המידע.

מקורבים או אנשים עימם מצוי הכתב בקשרים:   מידע רב  וחשוב מגיע לכתב 

מאנשים שונים אשר עימם הוא נמצא בקשרי ידידות או בקשרי עבודה.

"למרות שמקורות המידע פועלים לעיתים קרובות מתוך כוונות טובות, ומוסרים מידע מדויק ואמין, יש לזכור כי מסירת מידע לעיתונאי נועדה, בדרך כלל, לשרת מטרה מסיימת, שהמקור מעוניין בה, במקרים רבים המידע הנמסר איננו שלם ואולי אף מסולף."

 דובר כמקור מידע לעיתונאי  ורד אורגיל

חלק ממקורות המידע של העיתונאים מגיעים מאנשים שזהו תפקידם – יצירת קשר בין גורם או ארגון לבין העיתונאי. במקומות מסוימים יקראו לבעל התפקיד 'דובר' במקומות אחרים יכנו אותו בשם 'יועץ תקשורת', 'איש יחסי ציבור' וכד'. כדי להקל על עצמנו נתייחס לכל התפקידים האלה תחת הכותרת 'דובר'. לדובר יש מספר דרכים להעביר אינפורמציה לכתב:

א.   הודעות מודפסות לעיתונות, הנשלחות בבת-אחת לכל מערכות העיתונות והכתבים המסקרים. הדובר ינסח את ההודעות בצורה דומה לדרך הניסוח של הידיעה העיתונאית, כדי להקל על האפשרות שהיא תתפרסם כפי שחוברה על ידי הדובר, ללא שינויים.

ב.   הודעות בעל-פה: מידע שהדובר יזם את העברתו. מידע זה יכול להיות מידע לייחוס ולציטוט, או מידע שלא נועד לייחסו או לציטוט, ומטרתו – הבהרת הרקע להתרחשות מסוימת עבור הכתב.

ג.       המלצות לסיקור מסוים, מתוך תקווה שהנושא אכן יזכה להיכנס אל מהדורת החדשות.

ד.      תשובות על שאלות הכתב.

סוג אחר של אינפורמציה מהדובר אל הכתב הוא עדכון על אירוע שעתיד להתרחש, ופרטים רלוונטיים – כמו מקום וזמן. כמו כן, משמש הדובר כמתאם ביקורים במקום וראיונות עם העובדים.

הדובר מסייע לעיתונאי בקבלת תשובות לשאלות שאותן הוא מעוניין לשאול. העיתונאי מעביר לדובר את שאלותיו, והדובר יאתר את האנשים המוסמכים למתן תשובה ואת תשובתם יעביר אל העיתונאי.

בין העיתונאי לדובר חייבת להיות מערכת יחסים של אמון הדדי. כלומר, המידע שיימסר על ידי הדובר יהיה אמין ומדויק, הדובר לא יפלה לרעה מערכת עיתון אחת על פני אחרת.

עיתונאים נוהגים להתייחס בחשדנות למידע שמגיע מהדוברים, אולם מחקרים מראים כי למרות חשדנות זו, כ 50% מהחומר שנשלח מהדוברים אל העיתונאים יפורסם בסופו של דבר באמצעי התקשורת.

אל 'הקומוניקט'- ההודעה ששולח הדובר אל העיתונאי, נוהגים העיתונאים להתייחס כאל פרסומת. אולם על העיתונאי לבחון את ההודעות האלה בתשומת לב. לפעמים, הן יכולות להכיל מידע חשוב, בעל ערך חדשותי. לפעמים הן יכולות לעורר את סקרנותו של הכתב ולהוביל אותו לשאול שאלות אחרות, בנושאים אחרים. לפעמים יובילו הודעות אלה לבדיקות רחבות יותר של המתרחש על ידי העיתונאי, כדי לענות על שאלות שיכולות לעניין את הציבור.

רצוי לנסח את ההודעה מחדש, ולא לשלוח אותה לפרסום כפי שהיא, ולהבליט את הנושאים שאותם מבקש הכתב להבליט.

למרות שיתוף הפעולה לו זוכה העיתונאי מהדובר, על העיתונאי לזכור, כי הדובר עושה את מלאכתו כדי למנוע פרסום שלילי ועוין על הארגון או הגורם אותו הוא מייצג, והוא משרת בראש ובראשונה את טובתו של אותו גורם. העיתונאי חייב להתבסס על מקורות מידע נוספים.

ישנן דרכים שונות לליקוט העובדות, הפרטים והציטוטים, שמהם מורכב הסיפור העיתונאי. שלוש מבין השיטות האלה הן השכיחות והבולטות ביותר: הראיון, התצפית האישית וההסתמכות על חומר כתוב.

1.   ראיון - מתבססת על שיחות עם בני אדם שיש בידיהם מידע: עדי ראייה לאירוע המסוקר, ממלאי תפקידים בגופים שונים, בני אדם שהשתתפו בישיבה שבה התקבלה החלטה וכו.  בשלב איסוף  המידע, אפשר להגדיר כראיון כל שיחה של כתב עם מקור. יש לדאוג ולאמת את המידע באמצעות עימות עם מידע נוסף, על מנת לבדוק את אמינות המידע מכיוון שעלול להיווצר מצב, שהמידע שנמסר חלקי, בהתאם לאינטרסים האישיים של המרואיין.

2.    תצפית אישית - שיטה זו מבוססת על נוכחות הכתב במקום האירוע. לצורך התיעוד הוא נעזר במצלמה ו/או רשמי קול. תצפית העיתונאי בעת האירוע מאפשרת ליקוט פרטים בעלי חשיבות, משמעות ועניין, שחלקם ישתלבו אחר כך בכתבה או בידיעה. השימוש בשיטת התצפית האישית מחייה זהירות, מכיוון שלעיתים התמונה המתגלה לעיני הכתה היא חלקית ומוגבלת, מבלי שהוא עצמו מודע לכך.

3.     חומר כתוב - הסתמכות על מסמכים, ובכלל זה מכתבים, תזכירים פנימיים, פרוטוקולים של ישיבות, סקרים. בעת שימוש במקורות כתובים חשוב לציין מי חיבר אותם ולאיזו מטרה. מסמכים כתובים אינם ערובה לאמינות: גם הם ניתנים לזיוף, לתיקון או לשינוי ולהשמטת קטעים מתוכם. שימוש בציטוטים מתוך פרוטוקול, שנרשם במהלך ישיבה או דיון, מבטיח כי הדיווח יהיה, בדרך כלל, אמין יותר מאשר זה המתבסס על ראיונות עם המשתתפים לאחר הישיבה, כאשר המרואיינים מסתמכים על זיכרונם.