תקשורת המונים: אסכולת החברות

אסכולת החברות

בנושא הזה עד היום בתקשורת מיפינו את המקום של התקשורת בחברה, את תפקידיה, מה היא עושה ואיך היא משפיעה עלינו כיחידים ועל החברה באופן כללי. אנחנו נעים על סקאלה בין השפעה חלשה להשפעה מוגברת – התיאוריה הפונקציונליסטית, תיאורית קביעת סדר היום. איפה אסכולת החברות מצויה על הסקאלה הזו? האם היא משפיעה מאוד על היחיד? האם היא לא מותירה לו מקום והוא כמו שבוי בתוכה? או אולי יש גורמים נוספים שמשפיעים עליו?

אסכולתהחברות  (סוציאליזציה)

תהליך החברות הוא התהליך שבו אדם לומד את תפקידיו בחברה, ערכים ונורמות, התנהגות ראויה ולא ראויה, מה מותר ומה אסור (מערכת מוסרית) ולמעשה האדם נטמע בתהליך זה ברשת החברתית. אלמלא התהליך הזה לא היה היחיד מצליח לתפקד בחברה. כחלק מהתהליך הזה היחיד בה במגע עם גורמים שונים שהם אחראיים במידה רבה על עיצוב אותן עמדות, התנהגויות – אותם גורמים נקראים סוכני חברות.

סוכני החברות יכולים להיות ההורים, משפחה מורחבת יותר, חברים, בי"ס, צבא, תנועות נוער. בין סוכני החברות האלה מצויה גם התקשורת.

סוכני החברות למעשה מתחלפים ומשתנים במהלך כל חיינו, אולם התקשורת נשארת יציבה ומלווה אותנו לכל אורך הדרך, ועל כן מקבלת השפעה רבה מאוד. החל מגיל צעיר מאוד נחשפים לאמצעי התקשורת, ולכן נתח הזמן שאנחנו במגע עם סוכן החברות הזה הוא משמעותי מאוד.

פוטנציאל ההשפעה של אמצעי התקשורת נעוץ במידה רבה בעובדה שהם יוצרים התמדה והמשכיות.

יתרה על כך, הדור שלנו מגיל מאוד צעיר גדל על תקשורת בתכנים אמריקאים. איך זה משפיע על עיצוב התרבות של מדינת ישראל לעומת הערכים האמריקאים? כמה אנחנו סופגים מאותם תכנים ומה אנחנו עושים איתם? כמה אנחנו שונים מדור ההורים שלנו, שגדלו יותר על תכנים בריטים? ראוי להיזכר בתפקידים שרייט ציין, לדוגמא המשכיות, אולם האם זה ריאלי, לאור השאלות הללו, ומשום שסוציאליזציה עושה שימוש באותם תפקידים, לעשות הקבלה בין האסכולה הזו העושה שימוש בתפקידים, לתפקידים עצמם? אין פה סתירה?

התקשורת כסוכן חברות משפיעה על ההתנהגות ביומיום, אבל איך ניתן לבדוק את זה? לוקחים מקרי בוחן שונים (מקרי בוחן - לקחת דוגמא ספציפית ולבחון את התיאוריה הרחבה על ידה). מקרה מבחן אחד, למשל, הוא כזה בו נשים שלומדות מה הוא מדד היופי מהתקשורת, רזה זה יפה, מפרסומות למשל, ואז איך הן מתנהגות? תעשיית הדיאטה שמשגשגת בעקבות התפיסה הזו של מדד היופי. זוהי ההתנהגות שלהן בהתאם לממסרים שהן מקבלות מהתקשורת.

מקרה בוחן אחר בדק את מידת ההשפעה ולמידת התנהגות אלימה דרך הטלוויזיה.

העיסוק בתחום הזה שקושר בין תקשורת לסוציאליזציה מתחיל בעצם בימיו הראשונים של הקולנוע. ילדים שצופים בתכנים שונים פועלים עפ"י אותם תכנים – יהפכו לאלימים יותר או יקבלו רעיונות "לא טהורים" רק מצפייה באותם סרטים.

העיסוק בתחום מתחיל בחשש שהילדים האלה יהפכו להיות מבוגרים אלימים.

ב-1976 שני חוקרים - גרבנר וגרוס – בודקים את התכנים האילמים המופיעים בטלוויזיה ומוצאים שהיקף האלימות שמיוצג ומופיע בטלוויזיה גבוה הרבה יותר מהיקף האלימות במציאות (מציגים פי שתיים או שלוש רציחות ממש שקיים במציאות). הם זיהו גם שצופים "כבדים" (צופים שנחשפו להרבה תכנים אלימים) נוטים להביע התנהגות אלימה ברמה גבוהה יותר ביום יום, כלומר הם זיהו איזושהי השפעה בין התכנים שמופיעים בטלוויזיה להתנהגות המעשית ביום יום.

במקרה הבוחן על אלימות עולות ארבע תפיסות עיקריות של השפעת התקשורת על הבניית התנהגות אלימה:

1. חיקוי – נבדקו בתנאי מעבדה (ללא השפעות מבחוץ)  - גילו שילדים שנחשפים לתנאים אלימים מביעים יותר התנהגות אלימה ביום יום. בדקו אנשים ביום יום, ופשוט לא התייחסו לפרמטרים אחרים, אלא רק למה שהם ראו לנגד עיניהם (התעלמו נניח מהחינוך שהאנשים מקבלים בבית).
2. מחקר שדה – מצאו שיש התאמה בין צריכה של תכנים אלימים להתנהגות בפועל. המחקר לא נעשה בתנאי מעבדה ודווקא כן בדקו רקע סוציו אקונומי ואיך אנשים תופסים מקרים כאלימים או לא אלימים עפ"י רקע קודם. למעשה - התפיסה השנייה מחזקת את התפיסה הראשונה.
3. טיפוח תפיסת עולם – מחקרים מצאו שצפייה בתכנים אלימים מחזקת את תפיסת העולם כמקום אכזר, קר, אלים. כפועל יוצא מזה, היא מעודדת את התפיסה הזו של התנהגות אלימה, פתרון קונפליקטים באמצעות אלימות, והיא מפתחת אדישות כלפי אי-צדק חברתי וגילויי אלימות ביום יום.
4. ילדים בעלי נטייה מוקדמת לאלימות או חוסר יכולת להבחין בין מציאות לבדיון בתכנים הטלוויזיוניים שהם נחשפים אליהם נוטים להביע יותר אלימות ביום יום. התקשורת במובן הזה מציעה לנו מודלים למערכת ערכית, היא מלמדת אותנו מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור, מי חזק ומי חלש.

למעשה במקרה הבוחן הזה של האלימות יכולים לראות איך הדבר יוצא מן הכוח אל הפועל – כלומר, איך התכנים שנחשפים אליהם בתקשורת באים לידי ביטוי במציאות, בהתנהגות ביומיומית.

מקרה בוחן שני – הסדרה "הכל נשאר במשפחה".

המאמר בדק איך סדרה שעוסקת בנושאים שנויים במחלקות הפכה להיות פופולארית. הסדרה הזו, שארצ'י בנקר הוא גיבורה, בעצם פעם ראשונה נכנסת לתוך המשפחה האמריקאית ולא מציגה את המשפחה המושלמת. לראשונה על מסך הטלוויזיה האמריקאי נחשפת משפחה שיש בה קונפליקטים. הצופה האמריקאי למעשה לומד איך מתנהגת משפחה דרך מבט על המשפחה הזאת, במובן הזה יש לתוכנית פוטנציאל ללמד ולהשפיע על הנורמות והערכים להתנהגויות בתוך המשפחה. הכניסה הזו מאפשרת אופציות אחרות של למידה ולפיכך יש לה פוטנציאל של חינוך.

בקטע מהתוכנית שראינו ניתן לראות איך ארצ'י בנקר מתנהג כלפי אשתו, גיסו, מה היחס שלו כלפי שחורים. איך תוכנית שמתעסקת עם תכנים כ"כ שנויים במחלקות הצליחה להביא להזדהות עם אוכלוסייה כזו גדולה ומגוונת? כי ארצ'י בנקר יצר סיטואציה שכולם יכלו להזדהות עימה. משהו בתוכנית, איך שהיא בנויה, הביאה לכך שכולם יוכלו להזדהות איתה, גם עם התכנים היו שנויים במחלקות. השיח סביב התוכנית כלל כל מיני טענות בעד ונגד השידור שלה. טענת הנגד הראשונה היתה החשש שהתוכנית מעודדת גזענות, האם ילדים יושפעו בהכרח מאופן ההתבטאויות של הדמות של ארצ'י לכדי היות גזען? מנגד עלתה טענה שבעצם העלאת הנושא הזה של גזענות לדיון דרך השימוש בהומור יש שחרור של לחצים חברתיים, דיון ביקורתי על הנושא. התוכנית הצליחה, נעה על הרצף שבין קומדיה לסאטירה. בעוד שצופים גזעניים הזדהו עם הדמות של ארצ'י בנקר, ראו בה כדמות שמאשרת את העמדות שהם מחזיקים בהן, ראו בו אידיאולוג שמוכן להיאבק על עמדותיו, צופים אחרים – ליברלים ולא גזענים – ראו בתוכנית סאטירה, תוכנית שמעלה לדיון את עניין הגזענות, פותחת אותו, כאשר הדמות של ארצ'י בנקר מהווה דמות מגוחכת, הדיוט ופרימיטיבי שמייצג את התפיסות האלה.

במובן זה המאמר מספק לנו שתי הגדרות מרכזיות וחשובות מאוד –

·         חשיפה סלקטיבית – הצופה נחשף לתכנים שעולים בקנה אחד עם העמדות שלו, כאלה שלא מערערים את הדעות שלו. במקרה של ארצ'י בנקר, יש לעשות הבחנה בין הסאטירה לקומדיה. הגזענים שתפסו את התוכנית כקומדיה צפו בתוכנית יותר מאשר הצופים הליברלים שתפסו את התוכנית כקומדיה, ולא כדיון נוקב על נושא הגזענות. לעומת זאת, ליברים שתפסו את התוכנית כסאטירה צפו בתוכנית יותר מאשר הגזענים שראו אותה גם ככזו, כסאטירה ולא כקומדיה, משום שאז התערערה התפיסה הפרטית שלהם.

·         תפיסה סלקטיבית – אותו טקסט, אותה תוכנית, אפשרה קריאות שונות. אנשים מצאו באותה תוכנית משמעויות לא רק שונות כי עם גם הפוכות.

עשר שנים אח"כ קרא פיסק  לטקסט כזה שכל אחד יכול לפרש אותו כפי שהוא רוצה בהתאם למציאות שלו – טקסט פוליסמי. זהו טקסט שמאפשר מתן פרשנויות שונות.

למרות כל זאת אנחנו לא חיים בריק, אנחנו מושפעים עוד מהמון דברים חיצוניים, במובן הזה שלמרות תיאורית הסוציאליזציה - התקשורת איננה אלא סוכנת חברות נוספת, יש לנו סוכני חברות ראשוניים וכאלה שבאופן כללי מצויים במאבק מתמיד אחד עם השני על תשומת ליבנו. אז על אף שהתקשורת היא סוכן יציב, מתמיד, המשכי, שמלווה את חיינו, שמציעה לנו תכנים שדומים לנו, היא למעשה רק סוכן חברות נוסף ולא יחיד, וגם לא ראשוני במידת התפיסה שלנו לעצה.

במובן הזה מדברים על השפעה מתונה של התקשורת על היחיד\החברה (מתונה ביחס לתיאוריות והביקורות שלמדנו עד עכשיו, שמייצבות את התקשורת כגוף בעל השפעה חזקה מאוד).

תקשורת המונים - סיכום

מבוא לתקשורת המונים - סיכום