תקשורת המונים: פמיניזם

פמיניזם

יש ענף מחקר של פמיניזם רחב מאוד שנכתבו עליו המון דברים, ואחת האפליקציות היא התקשורת. כשאנחנו באים לבחון את השאלה הפמיניסטית בתקשורת, או את אופן ייצוג הנשים בטקסטים בתקשורת – פופולאריים, או חדשותיים, או כל טקסטים אחרים – אנחנו במידה מסוימת נסמכים על אסכולת החברות, ואסכולת הבניית המציאות (לא להיבהל, עוד לא למדנו אותה!).

כלי התקשורת לא רק משמשים כלי שדרכו מובנות עמדות חברתיות לגבי נשיות וגבריות, כלומר מובנים אופני תפיסת הנשים בחברה, מקומן ותפקידן, מעמדן, אלא גם ניתן לומר במובן זה שגברים ונשים במידה רבה לומדים על עצמם. לא רק מה הם צריכים להיות – אלא גם מה הם עכשיו.

הגישה הזו, הפמיניסטית, רואה בגישה הביקורתית כאם אינטלקטואלית ושואבת את הכלים שלה לניתוח המציאות, ונסמכת עליהם כשהיא בוחנת את אופני הייצוג במדיה, ומצב הנשים בכלל. אם בגישה הביקורתית מדברים על אידיאולוגיה שלטת, הגמונית, בגישה הפמיניסטית מדובר על אידיאולוגיה פטריארכאלית.

הרעיון העמוד מאחורי זה ממקם את הגבר במרכז, הוא הפעיל, הוא המצוי במרחב הציבורי – מצביע בבחירות, עובד, מחליט החלטות. הגבר, כביכול, יודע טוב יותר, ולכן הוא בעל הזכות להשפיע על המרחב הציבורי. במסגרת זו, הנשים מצויות במרחב הפרטי, בתוך הבתים. הן אחריות על משק הבית, מטפלות בילדים, הזכות המוסרית שלהן היא כזו של רגשנות, היסטריה. מידת ההשפעה שלהן מגיעה מהמקום הזה. עולמה של האישה מתנקז כולו לתוך הטיפול והדאגה באיש שלצידן, ובצאצאיו. היא לא אדם מלא, תפקידיה מתנקזים לזה, אלה האפיונים שלה וזה הכול.

ביאור יתר - הגישות הפטריארכאלית והביקורתית דומות מבחינת האידיאולוגיה שלהן, אבל בפטריארכאלית מדגישים בפירוט יתר את היחסים שבין נשים לגברים ומעמדם, הייצוג שלהם. למעשה הפטריארכאלית היא "זרוע" של הביקורתית, זוהי למעשה אפליקציה שהפמיניסטיות עשו לגישה הביקורתית. מבחינת הגישה הפמיניסטית - הגישה השלטת היא האידיאולוגיה הפטריארכאלית.

בשנות ה-60 עלה השיח שאמר שנשים זקוקות להגשמה עצמית בדיוק כמו גברים.

הגישה הפמיניסטית שואלת, בקונטקסט של טקסטים תקשורתיים, היא שאלת הייצוג – מהו אופן הייצוג של הנשים במדיה.

האם הטקסטים שאנו צופים בהם משקפים את נק' המבט הגברית, מבחינת האידיאולוגיה הפטריארכאלית, שמציגה נשים בצורות סטריאוטיפיות, שמכפיפה נשים, מנחיתה אותן? או אולי הטקסטים האלה מאפשרים גם איזושהי נקודת מבט אחרת, שמאפשרת קריאה אופוזיציונית, ובכך מאפשרת לנשים לזהות בתוך הטקסט היבטים אחרים שבכוחם להעצים אותן, לתת להן פתחון פה ומקום להזדהות, ובכל במידה מה לפרק את האידיאולוגיה הפטריארכאלית?

במילים אחרות – האם התכנים משקפים נקודת מבט סטריאוטיפית מכפיפה אודות נשים, או אולי נקודת מבט המאפשרת העצמה?

בסדרה "גברתי הנשיאה" מגולמת דמות נשית של נשיאת ארה"ב, שמפקדת על הצבא החזק בעולם ומתמודדת מול משברים ומדינות עולם שלישי, אבל בפועל היא גם צריכה לחזור הביתה לילדים ולארגן ארוחה לבן זוגה. ניתן לראות את הטקסט הזה כפמיניסטי, אבל גם אז יש קריאות ופרשנויות שלפיהן ניתן לשאול – האומנם?

למעשה, גם אם האישה נמצאת בעמדה הכי חזקה בעולם, יהיה לה מקום ומשמעות במרחב הביתי. גבר לא תמיד חייב להימצא במרחב הביתי, המשפחתי, ואם זה יהיה המצב לקורא של הטקסט לא ייווצר דיסוננס.

הקריאה הפמיניסטית טוענת שהייצוג במדיה הוא ייצוג דיכוטומי של נשים – חצוי, אחד מול השני, שחור מול לבן – ייצוג בינארי.

מחקרים מראים שהאישה מוצגת במדיה או כזונה או כמדונה. או שהיא מוצגת במונחים נשים מסורתיים – חיוביים (האם המטפלת), או במושגים סטריאוטיפיים, בזויים וזולים (הזונה).

מחקרים בפרסומות מוצאים שאישה מיוצגת הרבה פעמים כאובייקט מיני לגברים, "כלי למכירה", או לחילופין בפרסומות שמציגות מוצרים יקרים, גם אם אלו מוצרים "נשיים" (מכונת כביסה) הפנייה היא לגבר ולא לאישה. מוצר יקר – האחריות על הקנייה שלו היא על הגבר. בכוחו לקבל החלטות כאלה. (נניח מכונת כביסה מול אבקת כביסה, פנייה אל הגבר מול פנייה לאישה). מחקרים מראים שקניות משמעותיות יותר מופנות לגברים. עולם הפרסום לא רואה בנשים כסובייקט שיש לו את היכולת לקנות מוצרים יקרים.

במאמר שקראנו של גראטי, המתאר את התיאוריה של לורה מאלווי, היא סוקרת את הספרות שנעשתה על ייצוג נשים, על אופני ההזדהות של נשים כצרכניות מדיה, כלומר על האופן בו הן מזדהות או לא מזדהות עם התכנים שהן רואות. היא מביאה במאמרה את אחת התיאוריות החשובות והראשונות בחקר ייצוגים נשיים בטלוויזיה, בקולנוע – תיאורית המבט החודר. מאלבי טוענת שהאישה מיוצגת ע"י המבט החודר הגברי, זה שהופך אותה לאובייקט. המצלמה, כמוה כעינו של הגבר, שעוקב אחריה, בוחן אותה. התפקיד של האישה, לפי התיאוריה הזו, היא לפתות את הגבר, לשעשע אותו. רואים את זה לדוגמא בטקסטים משנות ה-60, אז האישה לא מישירה מבט למצלמה, היא תמיד תשפיל מבט למי שמאחורי העדשה. המבט הזה בעצם עוזר לשליטה של הגברים בנשים, ויתרה על כך המבט החודר כמוהו כמנגנון של הפחתת חרדה של הגבר מן האישה – חרדת הסירוס. מאלבי אומרת שהמבט החודר הוא מנגנון שמפיג את החרדה הזו כיוון שהוא משמר את הנשים במקום שנוח לגברים, בנקודת צפייה ברורה שמנחיתה אותן, והוא משמר את האידיאולוגיה הפטריארכאלית. במובן הזה מאלבי מבקרת את הגישה הפטריארכאלית, היא לא אומרת איך לשנות – אלא מתארת את המצב הקיים.

קביעת הנשים במדיה, ייצוגן, הוא בד"כ בדמות האם.

המונחים הם של הקרבה ומסירות, טיפול ודאגה, האם ששמה את ילדיה לפני עצמה, שמצויה במרחב הפרטי, דואגת למשק הבית, לא ממש יוצאת החוצה. השאלה שעולה היא – נשים שמזדהות עם כל מיני תכנים של סוגות נשיות, מזדהות עם התכנים האלה כיוון שהן הפנימו את האידיאולוגיה הפטריארכאלית, או שמא דווקא בתוך הסוגות הנשיות מוצאות איזושהי הנאה אחרת, אסטטית, שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הפטריארכאלית? אולי הנאה ממלודראמה סוחטת דמעות - היא הנאה ממלודראמה וזהו, בלי הקשר לגברים או נשים?

גראטימוסיפה ואומרת שטקסטים מסוימים חושפים את המרחב היומיומי, הביתי, וגורמים לנשים להזדהות איתם כי הם מעלים את הקשיים שהן לכאורה מתמודדות איתם ביומיום. במובן זה, הן כאילו קוראות מיומנות יותר, אבל עולה השאלה – האומנם? האם יש פה רמה של הזדהות? האישה הרי עדיין נשארת במרחב הביתי, והיא עדיין מטופלת במונחים סטריאוטיפיים. יש פוטנציאל לקריאה אחרת, לקריאה שתעלה בספק את מעמדה הנחות לכאורה של האישה. הן מסוגלות להזדהות, הנשים, עם הקשיים של הדמויות שהן רואות על המסך, ולפרש אותן בצורה הרבה יותר מורכבת מהצורה שנחשפת על המסך. התיגר הוא בכך שהאישה עודנה נותרת במרחב הביתי, בייצוג סטריאוטיפי, ועל אף שהנשים רואות את האישה על המסך כגורם המפעיל של הבית, והן יכולות להעצים אותה – היא עדיין הגורם המעצים של הבית, היא עדיין במרחב הפרטי, היא לא אקטיבית במובנים חברתיים רחבים יותר.

הדילמה הזו באה לידי ביטוי באופרות סבון – ההבדלים בין האישה החזקה לאישה הכפופה.

הטענה היא שבאופרות סבון אנו רואים נשים חזקות במידה רבה יותר, עצמאיות ודורסניות. אנו רואים נשים מניפולטיביות שמסדרות את כל העולם – אך הן עדיין הרבה פעמים מיוצגות כאמהות. הן דואגות למשפחה. המניפולאציות נעשות כדי לתעל את כל הדברים לטובתן ולטובת הבית, הן עמוד התווך של המשפחה. אבל - הן עדיין פועלות במרחב הביתי.

אופרות סבון במידה רבה הן סאגות משפחתיות, ועל אף שהנשים עומדות במרכז, חזקות ככל שיהיו, עדיין מדובר במונחים של אם מטפלת ודואגת.

יחד עם זאת יש לסייג שהנשים אמנם מוצגות במרחב הפרטי כחזקות, אבל בייצוג הזה ניתן לראות ייצוג שבו הסטריאוטיפים הנשיים שנתפסו כשליליים, כמו רגשנות, באים לידי ביטוי כאלמנט חיובי. הנשים האלה פותרות את הבעיות בגלל האינטליגנציה הרגשית שלהן, הן מבינות באמצעות כך מי נגד מי ואיך לפתור את הבעיות.

במובן הזה, הן מייצגות סתירה פנימית, כיוון שמצד אחד יש ייצוג של האישה כחזקה ועצמאית, אך מצד שני מיוצגת האישה כ"נשית מאוד", זו שעושה שימוש בכלים נשיים. זה לא עומד לחובתה, זה עומד לזכותה. בתוך הסתירה הזו ניתן למצוא את הקריאות השונות, יש נשים שיזדהו עם האישה החזקה על המסך, ויש שיזדהו עם האישה ה"נשית".

הרעיון הוא שיש פה דמות עגולה, שגם משתמשת בכלים הנשיים שלה תחת הגישה הפטריארכאלית, אבל היא גם עצמאית וחזקה – וזה כאמור מנוגד לגישה הפטריארכאלית – ולכן על אף שניתן לראות את זה כשני דברים שהולכים יד-ביד, כן אפשר לראות סתירה עם הגישה הפטריארכאלית עצמה. או שהאישה עצמאית  - או שלא.

גראטי מסייגת ואומרת שעדיין הפרשנות נסמכת על ידע עולם קודם, על ערכים ותפיסות של הנשים מחוץ לעולם של אופרות הסבון. בעולם שלנו עדיין מיוצגת הגישה הפטריארכאלית.

גראטי שואלת האם המגדר מחייב קריאה מסוימת מלכתחילה. אחד המחקרים שבמאמר מדבר על חוסר קיומה של נקודת מבט דומיננטית. במובן זה היא מזכירה את פיסק – הרעיון שיושבים מול טקסט לא כגברים או כנשים, אלא כאדם שיושב מול טקסט, קורא אותו ומזדהה באופנים שונים עם הדמויות, עם ההתרחשות, העלילה, ולא באופן אוטומטי עם האישה, או המיוסרת – או האמיצה. בנוסף לזה, בהקשר להאם המגדר מחייב נקודת מבט ספציפי, מחקר אחר מדבר על כך שחייבים להתייחס להקשר ההיסטורי של הטקסט. לדוגמא, נשים בבריטניה אחרי מלחה"ע השנייה הזדהו עם רעיונות אחרים לגמרי מאשר נשים פוסט מלחמת עיראק. נסיבות החיים משפיעות על אופן ההזדהות עם טקסט מסוים, ולאו דווקא האלמנט המגדרי הוא שקובע וזהו.

זוהי למעשה ביקורת של הפמיניסטיות על הפמיניסטיות עצמן – שאומרות לעמיתותיהן להפסיק להציג כאלה הצהרות קיצוניות, זה לא רק מגדר!

תקשורת המונים - סיכום

מבוא לתקשורת המונים - סיכום