תקשורת המונים: הבניית המציאות

הבניית המציאות

גישה משנות ה-80, נסמכת על הגישות הבאות, ומהן שואבת רעיונות:

• אסכולת סדר היום – הטוענת שהמדיה לא אומרת לנו מה לחשוב אלא על מה לחשוב. בהקשר של סדר היום כמו גם בהקשר של הבניית המציאות, רוב המידע שאנו מקבלים הוא מידע מיד שנייה או שלישית, ורוב החוויות בעולם אנו לא חווים בעצמנו אלא יותר דרך סיפורים של אנשים ודרך תכנים במדיה – גם חדשות וגם ז'אנרים בידוריים כאחד. לאופן הצגת המידע מהיד השנייה או השלישית יש משמעות על איך שאנו תופסים את העולם. הרי ברוב האירועים האדם עצמו אינו נוכח בגופו, לכן האופן בו מספרים לו על האירוע משפיע על התפיסה שלו את האירוע.
• גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי – הטוענת כי הטכנולוגיה משפיעה על דרך החשיבה שלנו, וזה קשור להבניית המציאות כי אנו עוסקים במידע המתווך דרך הטכנולוגיה.
• אסכולת החברות – התקשורת הוא סוכן חברות, משפיע על ערכים, תרבות.
• ותיאורית הקונפליקט (שלא למדנו..) – חלק מהגישה הפונקציונאלית, תיאוריה האומרת שהתקשורת בסיקור קונפליקטים איננה ניטראלית. כלומר לא מדברים פה על מציאות אובייקטיבית, על שיקוף המידע כפי שהוא באמת.

תיאורית הבניית המציאות היא בבסיסה גישה הוליסטית, כלומר גישה שמעוניינת להסתכל על המציאות, ותפיסת המציאות, כמקשה אחת – כלומר לא להפריד בין האופנים בין איך שהמציאות מיוצגת לאיך שהיחיד תופס את המציאות. בהקשר של תיאוריה זו, מדברים על אופן התפיסה של היחיד של המציאות כפועל יוצא מעולם הייצוגים אליו הוא נחשף.

התיאוריה רואה את התקשורת ככלי המבנה את המציאות החברתית, את התפיסה שלנו של העולם אותו אנו חווים. זה כפועל יוצא מכך שרוב המידע אנו מקבלים מהתקשורת.

במסגרת זו תהליך הבניית המציאות הוא תהליך חברתי, תהליך שמתבסס מאינטראקציה פיזית או סימבולית, וכתהליך דיאלקטי. כלומר – האדם גם יוצר את המציאות, ובאותו זמן הוא תוצר של המציאות הזו שהוא חלק מיצירתה.

אדוני ומיין פורטות שלושה סוגי מציאויות:

1. אובייקטיבית: המציאות כפי שהיא בעולם, מה שאנו חווים בזה הרגע.
2. סימבולית: כל ביטוי סמלי של המציאות האובייקטיבית, כלומר ספרים, תמונות, והתכנים באמצעי התקשורת. כלומר, גם תכנים חדשותיים הם מציאות סימבולית, כיוון שהם לא מתארים את העולם אחד-לאחד בצורה מוחלטת. ברגע שהדבר עצמו עבר תיווך – נניח דרך מצלמת הטלוויזיה של חברת החדשות – הוא הופך להיות הסמל של מה שהוא באמת.
3. סובייקטיבית: שילוב של המציאות האובייקטיבית עם הסימבולית. כלומר, שילוב של החוויה האישית של היחיד ושל הידע שלו על העולם, עם הסמלים שהוא מקבל מהמדיה השונים.

לדוגמא – מה שאני חושבת על המצב הביטחוני בארץ הוא תוצר של החוויות האישיות שלי ושל המידע שאני מקבלת מאמצעי התקשורת. מתוך כך אני מעצבת את עמדתי, ולכן זה סובייקטיבי, וכל יחיד אופן בפני עצמו, כיוון שהחוויות במציאות האובייקטיבית של כל אחד מאיתנו הן שונות, לפחות בפוטנציה.

התכנים שאנו כולנו מקבלים, גם אם הם אותם תכנים, הופכים להיות המציאות הסובייקטיבית שלי כאשר הם מתמזגים עם החוויות הקודמות והידע הקודם שיש לי כיחיד.

תפיסת המציאות של היחיד לעולם לא יכולה להיות ניטראלית, משום שהמציאות תמיד מוטה או מושפעת מהמציאות האובייקטיבית אותה חווה היחיד.

כאשר מדברים על מציאות סובייקטיבית בוחנים אותה גם לפי אזורי רלוונטיות – קרובים ורחוקים.

אזורי הרלוונטיות הקרובים הם בד"כ שיחות פנים-מול-פנים, חוויות יומיומיות של האדם. אזורי הרלוונטיות הרחוקים הם אלמנטים אבסטרקטיים יותר כמו דעת קהל, הנושאים שעומדים על סדר היום וכו'. משום כך, המציאות הסובייקטיבית שלי מובנית במידה רבה כתלות במרחק שלי מהאירועים. אם אני רחוקה מאירוע מסוים הרי שהמשקל של המציאות הסימבולית יהיה מכריע הרבה יותר מהמשקל של המציאות האובייקטיבית, ולהיפך. אפשר להתייחס גם למרחק פיזי וגם למרחק בזמן, נניח בהקשר של אירועים היסטוריים.

לדוגמא: שדרות – ככל שאנו רחוקים מהמקום אנו תלויים בתקשורת שתספק לנו מידע. המציאות הסובייקטיבית שלי ברמת השרון שונה מהמציאות הסובייקטיבית של תושב שדרות, שחווה בעצמו את האירועים ובשבילו המציאות הסימבולית פחות חשובה.

אנו רואים את השימוש בתיאורית התלות שדיברנו עליה כחלק מאסכולת סדר היום גם כחלק מהגישה הזו של הבניית המציאות, גם פה ליחיד יש תלות באמצעי התקשורת לקבלת מידע.

הבנייתהמציאות נחלקת לשתי תפיסות בסיסיות שמבחינות באופנים שבהם התקשורת מתייחסת או מטפלת במציאות.

תפיסה אחת גורסת שהתקשורת צריכה ויכולה לשקף את המציאות נאמנה. אנו יכולים לראות את זה במחקרים שבודקים את האופן שהתקשורת משקפת עמדות כלפי מיעוטים אתניים. הדגש הוא על "משקפת" כי היא לא יוצרת עמדות, אלא מציגה את מה שהקהל חושב, את הלך הרוח החברתי.

התפיסה השנייה טוענת שהתקשורת, כלומר המציאות הסימבולית, מעוותת את המציאות האובייקטיבית. דוגמא לכך היא הגישה הביקורתית, כי האידיאולוגיה שמשתקפת במציאות הסימבולית יוצרת חברה מדוכאת. באופן זה, התקשורת משליכה על אופי החברה.

ניתן לדבר על כמה השלכות של תהליך הבניית המציאות.

• ההשלכה הראשונה היא שהיחיד הביקורתי שנחשף למציאות הסימבולית יכול לזהות עיוותים בה, כלומר אם נותנים לו מידע חלקי או לא אמיתי, ואז לדחות את המציאות הסימבולית או לפחות לאמץ אותה בצורה חלקית.
• ההשלכה השנייה היא על היחיד הלא ביקורתי שמתסכל על המציאות הסימבולית, ולא מזהה את העיוותים שבה, ואז הוא מעצב את המציאות הסובייקטיבית בהתאם, כאשר ייוצר פער מאוד קטן בין המציאות הסימבולית למציאות הסובייקטיבית שלו.
• השלכה שלישית – יחיד שאינו חשוף בכלל למציאות אובייקטיבית. הפער הקטן הנוצר בין המציאות הסימבולית למציאות הסובייקטיבית היא תוצאה מהמרחק שלי מהאירוע.

נניח מה שקורה היום בעזה – אני לא יכולה לחוות את זה בעצמי, אני תלויה בצורה מוחלטת באמצעי התקשורת, לפיכך במציאות הסימבולית. אין לי אפשרות אלא להסתמך על המציאות הזו כדי לעצב את המציאות הסובייקטיבית שלי.

גישה זו היא בעלת השפעה מוגבלת כיוון שיש את הפתח למציאות האובייקטיבית. היחיד הוא שמייצר את עולמו הסובייקטיבי, את תפיסת עולמו החברתית. לתקשורת אכן יש השפעה עליו, לעיתים מכרעת, אבל לעומת התיאוריות הקודמות שדנו בהם כשההשפעה היא מאוד חזקה – אז כאן עצם העובדה שנותנים ליחיד מקום ומאפשרים לו ליצור לעצמו עמדות, הרי שמדובר על השפעה מוגבלת.

גרבנרוגרוס – מקרה מבחן ליחס בין המציאות האובייקטיבית הסימבולית, והבנייה של המציאות הסובייקטיבית. שני החוקרים בוחנים את ייצוגי האלימות בטלוויזיה ואת אופן ההבניה של תפיסת המציאות באלימה או הלא אלימה ע"י הצופים. זאת ביחס לרמת האלימות במציאות האובייקטיבית.

השאלה שלהם היא האם החשיפה לתכנים אלימים משפיעה על תפיסת המציאות כאלימה – כלומר באיזה אופן המציאות הסימבולית משפיעה על המציאות הסובייקטיבית.

השניים בחנו תכני "פריים טיים" בדיוניים, בעיקר דרמות, מתוך ההנחה שבתכנים בדיוניים רמת הביקורתיות שלנו יורדת – אנו נוטים להיסחף ולא לבקר את מה שאנו רואים.

ההגדרה של החוקרים לאלימות היא כל פעולה שבכוונתה לפגוע, והם לא בחנו אלימות מילולית. הם הגדירו מדד שבודק את היקף וכמות האלימות בתכנים הטלוויזיוניים – "מדד האלימות". כלומר הם בדקו את אחוז התוכניות האלימות מכל התוכניות ברצועת שידור מסוימת, הם בדקו את אחוז הסצנות האלימות בכל תוכנית, והם בדקו את אחוז התפקידים של דמויות אלימות (תוקף או קורבן) בכל התוכניות האלה.

בנוסף לזה, הם יצרו "מדד צפייה", כלומר – הם חילקו את אוכלוסיית הנבדקים לצופים כבדים, וצופים קלים. הכבדים נחשפים הרבה מאוד למציאות הסימבולית, והקלים נחשפים פחות לאותם תכנים.

החוקרים מצאו שעפ"י המציאות הסימבולית יש הרבה יותר אלימות בעולם מאשר במציאות האובייקטיבית – אחוז ייצוגי האלימות בטלוויזיה גבוה הרבה יותר מגילויי האלימות במציאות האובייקטיבית. המציאות הסובייקטיבית של הנחקרים היא שהעולם הרבה יותר אלים ממה שהוא באמת.

בנוסף, הם מצאו שלפי המציאות הסימבולית כמות אנשי אכיפת החוק או מוסדות החוק גדולה בהרבה ממה שהיא באמת. זה יוצר, באופן פרדוקסאלי לממצא הראשון – של עולם אלים ואכזרי – דווקא תחושת ביטחון, וחיזוק של מוסדות אכיפת החוק. יש אמנם הרבה מאוד אלימות, אבל יחד עם זאת בכל קרן רחוב יש איש חוק שמגן ושומר עלינו, ושתופס את הפושעים.

הם למעשה מצאו שהמציאות הסימבולית דווקא מביאה למיגור האלימות, להפחתה של האלימות. זה התוצר של ריבוי ייצוגי אנשי החוק, הדגשת הדיכוטומיה בין הטוב לרע – כאשר הטוב תמיד מנצח. המסקנה היא שלא משתלם להיות רע,כמו גם הפתרון המיידי לבעיה – פושע מבצע את הפשע, ונענש עד סוף הפרק.

כל אלה יחד יוצרים מציאות סימבולית שמשפיעה על המציאות הסובייקטיבית במובן שממגר את האלימות.

גרבנר וגרוס גם מצאו שיש שינוי, פער, בין הצופים הכבדים לקלים באופני הבניית המציאות. הכבדים, כלומר אלה שנחשפו למציאות הסימבולית הרבה יותר, מצאו את המציאות ועיצבו מציאות סובייקטיבית של עולם אכזרי, מייאש, מפחיד. כלומר – פער קטן מאוד בין המציאות הסימבולית למציאות הסובייקטיבית. צופים קלים, לעומת זאת, אלה שנחשפו פחות למציאות הסימבולית, תפסו את המציאות ועיצבו מציאות סובייקטיבית ריאליסטית הרבה יותר, בה העולם נתפס פחות כמאיים. כלומר – פער גדול יותר (ביחד לצופים הכבדים) בין המציאות הסימבולית לסובייקטיבית.

מקרה מבחן נוסף, של אליהו כ"ץ ודניאל דיין, שבוחנים את אופן הסיקור – הייצוג – של סוג אירועים מאוד ספציפי שהם מכנים כאירועי מדיה, ואת האופן בו אירועים אלה מבנים לנו לא רק תפיסת מציאות אלא גם חווית שייכות לקהילה, סולידאריות, השתתפות וכו'. במילים אחרות – הבניית חווית הצפייה.

אירועי מדיה הם אירועים חד-פעמיים המשודרים בשידור חי שמאגדים סביבם את כל גווני האוכלוסייה בתחושה של חוויה של אירוע היסטורי, נדיר – לדוגמא השבעת נשיא המדינה, הסכמי שלום, הנחיתה על הירח, האירוויזיון, גמר המונדיאל, עימותים פוליטיים טלוויזיוניים. הרעיון הוא שמדובר באירוע ידוע ומתוכנן מראש, וטקסי. לכן, אירועים היסטוריים מכוננים כמו רצח רבין או אסון התאומים לא נופלים תחת הקטגוריה הזו. אבל, כל השידורים בימים שלאחר מכן הן אכן אירועי מדיה, כי נוצרים טקסים וריטואלים בעקבות האירועים הללו.

כ"ץ ודיין מנו שלושה סוגים של אירועי מדיה –

1. עימותים – אירועי מדיה המשודרים בשידור חי, והם מציגים שני גורמים (יחיד או קבוצה) הנתפסים כבעלי כוחות שווים, המתחרים זה מול זה. אלו אירועים שמתרחשים בד"כ בפני קהל, הם בד"כ כוללים שופט, וכללי המשחק ברורים. השאלה הדרמטית פה היא "מי ינצח" (דוגמאות – בחירות; מונדיאל).
2. כיבושים – אירועי מדיה בשידור חי בהם הגיבור עושה צעד למען האנושות, הוא יוצא לשטח בתנאים קשים ומתגבר עליהם, פורץ גבולות. הדוגמא הטובה ביותר היא הנחיתה על הירח. חוץ מזה ניתן למנות דוגמאות כמו ביקור סאדאת בירושלים, שלכאורה הוא סיכן על כל עולם ערכיו והסתכן במלחמה, והגיע וביצע "פעולה בתנאי שטח איומים". גם ביקור האפיפיור בפולין יכול להיתפס תחת הקטגוריה הזו.
3. הכתרות – שידורים ישירים של טקסי מעבר של אנשים שהם סמל לחברה. לדוגמא, השבעת נשיא, החתונה של דיאנה, ההלוויה של דיאנה, ההלוויה של רבין. מדובר במעבר של סמל חברתי ממעמד כזה למעמד אחר, שכל הציבור מלווה אותו. הגיבור משנה את מעמדתו – ואנחנו איתו.

הרעיון הוא שאמצעי התקשורת בהבניה של אירועי המדיה האלה יוצרים לנו תחושה של נוכחות במקום, של השתתפות באירוע, למרות שאנחנו איננו שם. לכן מדובר על חווית (לא) להיות שם.

 אירועי המדיה האלה, מעצם היותם אירועים שמאחדים סביבם את גווני הקהל כולם, משפיעים על כל "השחקנים" שמשתתפים בהבניה, בהפקה, ובאירוע עצמו.

כלומר, משפיעים על הצופה באופן רגשי והכרתי, על המשתתפים פיזית באירוע – על הנוכחים, על החברה והמוסדות, ועל התקשורת עצמה.

• השותפים לחוויה בצורה מתווכת – להלן הצופים בבית – חווים הן תגובה רגשית והן תגובה הכרתית. התגובה הרגשית באה לידי ביטוי בציפייה לאירוע, בהתרגשות לקראתו. הצופים נאספים ביחד – משפחות, חברים וכו' – סביב מקלט הטלוויזיה, כדי לצפות באירוע. הם מזכירים זה לזה מתי האירוע עתיד להתרחש. הם למעשה חווים איזושהי הכנה טקסית, הם מתכוננים לטקס הזה כאילו הם הולכים להיות שותפים בו פיזית. תגובה הכרתית משמעה תגובה קוגניטיבית, שכלית. צופים רבים מעידים שדעותיהם ועמדותיהם השתנו בעקבות הצפייה באירוע המדיה. לדוגמא – ביקור סאדאת בירושלים. צופים רבים שלפני הביקור חשבו שסאדאת מגיע הנה כשפניו למלחמה, בעקבות החוויה המתווכת – כלומר השידור – שינו את דעתם, וחשבו שיש פוטנציאל לשלום. התגובה ההכרתית, אם כך, באה לידי ביטוי במקרה זה בתחושה שדברים אכן יכולים להשתנות.
• בנוסף יש השפעה על המשתתפים באירוע עצמו. כ"ץ ודיין מצאו שהמשתתפים באירוע מוכנים לעשות צעדים מרחיקי לכת הרבה יותר מאשר בסיטואציות דומות שלא מוגדרות כאירועי מדיה. ניתן לראות זאת באופן ברור באירועי מדיה של עימותים, כי המעמד מביא את המתחרים לנקוט בצעדים שהם לא היו עושים אחרת – נניח לתת יותר ממה שהם היו נותנים בשיחות מאחורי דלתיים סגורות, כי מבנים את זה כרגע היסטורי, והעם כאילו שותף לרגע הזה. ניתן לראות זאת גם בהכתרות, הדרמה שבאדם שמושבע לנשיא – שנותן הבטחות מרחיקות לכת, מעצם מעמד האירוע כאירוע מדיה, היסטורי.
• ישנה גם השפעה על החברה, המוסדות והתקשורת עצמה. החיבור ביניהם הוא כיוון שמדברים פה למעשה על התגייסות של החברה והמוסדות (כאשר התקשורת היא חלק מהמוסדות האלה) לטובת האירוע. התקשורת גם מתגייסת בלוח השידורים שמשתנה לגמרי, כל הכתבים מוצבים בעמדות שמשרתות את סיקור האירוע.

איך התקשורת מבנה את אירועי המדיה, כלומר יוצרת תחליף לחוויה עצמה? תחושה של נוכחות שלנו, של שותפות באירוע?

• גישה שווה לאירוע – מעבר לעובדה שכולנו בבית יכולים לצפות באירועים שהם למוזמנים בלבד, יש את העניין של המצאות "בכל מקום" בו זמנית -
• הימצאות "בכל מקום" בו זמנית – העובדה שהצופה בבית, דרך זוויות הצילום השונות ונוכחות המצלמה באירוע, גם מנקודת המבט של הבמה וגם מהיציע וכל מקום אחר במרחב האירוע – הצופה בבית "נמצא שם". במובן זה הוא חווה הרבה יותר ממה שמי שבאמת שם אכן חווה.
• עיצוב הסיפור במתכונת המוכרת לצופים – מהבחינה הזו התקשורת ממלאת את מקומה לפי תיאורית השימושים והסיפוקים. נניח בהלווית דיאנה, שהובנה כסיפור סינדרלה, פורמט שאנו מזהים אותו. או ביקור האפיפיור בפולין – פורמט התלאות של ישו.
• הוספת מימד הפרשנות - התקשורת מעניקה לנו מימד של פרשנות לאירוע, נותנת לנו מידע נוסף, ממסגרות ואמרת לנו איך להבין את האירוע. במובן זה יש לנו, הצופים, ידע רב יותר מאשר לשותפים באירוע.
• הצגה דרמטית של האירוע – יחד עם השידור חי (הכול יכול להשתבש) – חרדת הקודש של השדרים מהאירוע, הדרך בה מעבירים לנו את האירוע כשהוא מתרחש, יחד עם התחושה שזה ממש קורה עכשיו, הכול יכול לקרות, אני נמצאת שם ועדה למה שקורה, זה לא סיפור שמביאים לי מוכן, אם משהו יקרה – אני חלק מזה.
• הקשר לאירוע – מספקים לנו מידע נוסף, היסטורי – נותנים לנו הקשר לאירוע.
• שידורים חוזרים של קטעים נבחרים (ביקורתיות) – עצם העובדה שהצופה רואה את האירוע בצורה מתווכת – כלומר מהצד - מאפשר לצופה להיות ביקורתי, לחוות את האירוע מצד אחד אבל להתבונן ולשאול שאלות מצד שני, שאלות ביקורתיות, מוסריות ואתיות. מתאפשר למעשה משהו שלא מתאפשר לנוכחים באירוע, העובדה שניתן לראות את אותו הקטע פעם אחר פעם גורמת לנו להבחין במילים שבין השורות, בשפת הגוף וכו', ומכאן יש לנו את האפשרות להביע ביקורת ולא רק לקחת חלק בחוויה עצמה.
• תזכורת לכך שהאירוע היסטורי
• "שימוש" בנוכחים באירוע – "קלוז אפ" על קהל המשתתפים באירוע על מנת להסביר לצופה כיצד עליו להגיב.
• יכולת לספר לדורות הבאים כעל "נוכחים באירוע" (שלושת האחרונים גם יחד)

כל האלמנטים האלה מבנים למעשה חוויה שהיא לא חוויה סימבולית, אלא ממשית – היא חודרת אל המציאות האובייקטיבית, של נוכחות והשתתפות "אמיתית" (או שלא במירכאות) באירוע.

התיאוריה הזו מנסה להתמודד עם הטענות הניאו-מרקסיסטיות, שלפיהן יש מכוונת, האליטה, והיא מבנה באמצעות התקשורת מציאות מאוד ספציפית, כזו שמשקפת אידיאולוגיה מסוימת, תפיסת עולם מסוימת, אינטרסים מסוימים. התקשורת היא כלי בידי אותה אליטה.

תיאוריה זו מבקרת, משיבה למעשה, לניאו-מרקסיסטים, דרך ארבעה טיעונים עיקריים:

1. ביקורת על הממשל היא עניין לא רק שמוסד התקשורת עושה אלא גם מוסדות אחרים. התקשורת מבקרת את הממסד, את האליטה, בסיקור שלה, כמו גם מוסדות אחרים שעושים בדיוק את זה. ניתן לראות את זה בסיקור עצמו, בהבניית המציאות יש גם הבנייה של מציאות ביקורתית.
2. הטענה של הניאו מרקסיזם והגישות הביקורתיות בכלל היא שהתקשורת מייצגת אידיאולוגיה מסוימת, משקפת אינטרסים מסוימים, ועל התקשורת לשנות את המצב הזה ולתת להמונים לבטא את עצמם ולבחור בעצמם. הבניית המציאות, בתגובה, טוענת שאם מחליפים אידיאולוגיה אחת באחרת, הרי שאין הבדל. עדיין מדובר בהגמוניה. תיאורית המציאות מאמינה כי היא לפחות לא מתיימרת להציג מציאות אובייקטיבית, אין מציאות ניטראלית, אין שיקוף של המציאות כפי שהיא בדיוק. לטענת הבנית המציאות, התיאוריות הביקורתיות מתיימרות לפרק את האידיאולוגיה ההגמונית, אבל להחליפה באידיאולוגיה מסוג אחר היא למעשה להישאר בתוך ההגמוניה – וכך הן נשארות באותה קונספציה שגויה.
3. התיאוריה הביקורתית אומרת שהתקשורת היא סוכן סטטוס קוו – כלומר נועדה לשמר את המצב הקיים, היא מונעת שינוי חברתי, משמרת את הפערים הקיימים בין בעלי ההון להמונים. תיאורית הבניית המציאות אומרת בתגובה שמדובר בפרדוקס -כי אם התקשורת היא סוכנת הסטטוס קוו – סוכנת של המצב הקיים - הרי שהיא צריכה לייצג את המציאות כפי שהיא, ואם היא משקפת את המציאות כפי שהיא - אז למה מדברים על אידיאולוגיה של מציאות שגויה, היא הרי מציגה את המצב הקיים? במובן זה מאוששת הטענה הקודמת של מציאות אובייקטיבית, שאין כזה דבר.
4. תיאורית המציאות מבקרת את הגישות הביקורתיות, שבעוד שהן מדברות כל הזמן על אידיאולוגיה שלטת, הן לא מאפשרות בכלל דיון שעוסק בשיקולים אחרים של ייצוג במדיה, של סיקור עיתונאי, כמו למשל אידיאולוגיית האחריות החברתית של העיתונאים, שמציגים דבר מה בצורה מסוימת מתוך אג'נדה, מתוך אחריות חברתית. תיאורית הבניית המציאות למעשה דורשת שהתיאוריות הביקורתיות ייקחו פרמטרים נוספים בייצוגם את המציאות.

תקשורת המונים - סיכום

מבוא לתקשורת המונים - סיכום