אריסטו והתופעות

חשוב לראות שאריסטו מתייחס לתופעות גם לדברים שאינם נראים באופן ישיר. אחד ההבדלים בין אפלטון לאריסטו הוא שאריסטו עקבי הרבה יותר. אצל אפלטון קשה לקחת דיאלוג אחד ולהשתמש בו להבנת דיאלוג אחר, לפעמים הדבר אף מקשה על הניסיון. אצל אריסטו קל להשתמש בטקסט אחד ולהשתמש בו על טקסט אחר, למעשה בהרבה מקרים הוא משתמש בהבחנות הלוגיות שלו לשם הבנת תופעות אחרות. כמו לדוגמה ההקשה מתוך הקטגוריות לתובנות על הנפש.

נקודת ההתחלה של אריסטו היא שתי שאלות מרכזיות. שאלה אחת קשורה יותר לעולם התופעות ואינה מתבססת על ידע מוקדם: האם ראוי לייחס הדברים שאנו מכנים תופעות נפשיות לנפש או לגוף החי? אריסטו פונה לעובדות האקטואליות. נראה שאנו לא מכירים את הדברים האלה בלי פנייה כלשהי לגוף, למה הוא מתכוון? נראה שלכאורה אפשר להציב שתי דרכים להבנת התופעות הללו: באופן חומרי ובאופן צורני. אריסטו טוען שלא נבין באמת מהי התכונה ללא סימנים גופניים, שהם חומריים למעשה. כמו כן, לא נבין את התופעה אם רק נפנה להבנה החומרית. נראה ששני ההסברים הם חלקיים, ויש לתת את הדין לכך שישנה תכלית שמסבירה את התכונה באופן הממצה ביותר.

השאלה היא איזה סוג של דבר הוא הנפש? מהתבוננות בעולם ובדיבור האנושי עולה כי כאשר אנחנו מדברים על גופים חיים, אנו מתייחסים לסוג מסוים של גופים שיש לו תכונה מיוחדת – חיים. השאלה היא האם הנפש היא התכונה שמייחדת את הגופים החיים מיתר הגופים. אריסטו אומר שזו תהיה טעות לחשוב על היחס בין נפש לגוף כיחס שבין עצם לאיכות, משום שכשאנחנו מדברים על משהו שהוא חי – אנחנו למעשה מסווגים אותו כמשהו מיוחד בפני עצמו. כשאני מדבר על נמר, אני מתייחס לחיים המיוחדים שגורמים לנמר להיות נמר. כלומר, מדובר בתכונה ההכרחית שהופכת את הנמר למה שהוא. ברגע שנשנה תכונה זו – הנמר כבר לא יהיה נמר. אין זו תכונה ארעית, מדובר בדבר שמאפשר לנו בכלל להתייחס לנמר כנמר ולא כדבר אחר.

אריסטו מנתח את הדברים האחדותיים, כלומר את העצמים, באמצעות שני הסברים: חומרי וצורני. מדובר בדיון ששואל: מה הופך את הדברים האלה למה שהם? הנפש היא למעשה צורה, משום שהיא מעניקה את התכונה הייחודית לכל דבר חי. היא הצורה שמגדירה כל דבר חי בפני עצמו. הגוף עצמו יהיה הפן החומרי. אז נשאלת השאלה: כיצד נבדיל בין הצורה לבין החומר? אריסטו מתריע כי יש לשים לב לאופן שבו אנו מפשיטים את הצורה והחומר, משום שבעולם הפיזי הצורה והחומר תמיד באים ביחד.

מתוך הקשר ההכרחי בעולם  אפשר להסיק שהנפש היא המימוש או האקטואליות של גוף שחי באופן פוטנציאלי. נשאלת השאלה איזה סוג של מימוש הוא זה? האם מדובר ביכולת להשתמש בתכונה מסוימת, או מדובר בשימוש מכוון ביכולת? היינו רוצים להגיד שהנפש היא היכולת לעשות זאת.

אריסטו מגדיר גוף חי כגוף אורגני, כלומר גוף בעל כלים. אם נסתכל על כל דבר בטבע שברגע שיש לו הטרוגניות, נוכל להבין את חלקיו לפי התפקיד המיוחד להם. הוא טוען שאם מסור היה דבר חי אז הנפש שלה הייתה לחתוך, אם העין הייתה דבר חי הנפש שלה היה לראות. כלומר, אלה המבנים היחידים שיכולים לבצע את הפעולה הזאת. גוף חי הוא גוף טבעי שמאורגן כך שיוכל למלא את התפקודים שלו. יש לזכור שגוף טבעי הוא גוף שסיבת התנועה שלו טבועה בו עצמו. יש לשים לב שיש זהות בין האקטואליות של הנפש לבין היות הגוף חי באופן פוטנציאלי.

היתרונות של הניתוח הזה היא האפשרות להסביר מדוע המצעים בטבע נשארים ותכונותיהם משתנות. זהו ההסבר של אריסטו לתופעת המופעים המשתנים.