עבודתו של דקארט - מאמר על המתודה
1637 – דקארט כותב ספר אוטוביוגרפי שנכתב בגוף ראשון. הוא
מספר שם אוטוביוגרפיה, שהיום אנו יודעים שהיא בדויה. הוא מספר שהוא הסתובב בעולם
ושום דבר שפגש בו לא סיפר אותו.
בפרק הראשון החיבור מתאר עולם חרב, אפוקליפסה (התגלות) –
העולם החרב הוא הזדמנות להניע מחדש את גלגלי המחשבה.
"השכל הישר הוא הדבר המשותף ביותר לכל באי עולם; הרי
אין לך אדם שאינו סבור כי ניתן לו מזה ברוחב יד, ואפילו אלה שבכל עניין אחר קשה
מאוד להשביע את רצונם, אינם מבקשים בד"כ שיוסיפו להם על המנה שהם מחזיקים בה.
אין זה מתקבל על הדעת שכולם טועים; אלא דווקא יש בכך להעיד כי הכושר לשפוט נכונה
ולהבחין ביו האמיתי והשקרי, שהוא בעצם הדבר שקוראים לו שכל ישר או תבונה, שזה על
פי טבעו בכל בני-אדם".
כלומר אילו היו בני אדם משתמשים בשכל בצורה ישרה יותר, בכוח
השיפוט שלהם (במובלע – זה הכוח של השכל) – הם היו מגיעים למסקנות זהות.
דקארט רוצה לשים סוף לפיזור של הרעיונות. אנשים לא הפעילו
את המתודה הנכונה (הדרך), כדי להפעיל כיאות את הכוח השיפוט שלהם, הוא כאמור התבונה
(אצל דקארט שכל=כוח שיפוט).
לכן בהיגיון הרביעי יקדיש פרק שלם לסוגיית הטעות.
בהמשך הדברים (סוף הפרק הראשון) אומר דקארט – אם העולם
מבחוץ לא יכול לספק דבר מה איתן, יציב במדעים – לא נותר אלא להתכנס לתוך עצמי.
בהיגיון הראשון – פרקטיקה של העלאת הספק, זו פרקטיקה של
התכנסות לתוך העצמי. נישול הדרגתי של כל השכבות (הדעות הקדומות) – הגיונות מנוסח
במונחים אפטיסמיים; התנערות מהחושים.
במובן מסויים ההתחלה של הפילוסופיה החדשה דומה לפילוסופיה
היוונית; כפי שסוקרטס מראה לבני שיחו את
חוסר העקביות שלהם - התנועה הביקורתית היא
חזרה אל העצמי.
בפרק השני של "על המתודה" – דקארט מנסח 4 כללים
שמנוסחים בצורה לקונית ומדויקת מאוד:
1.
ברירות ומובחנות – לא להחזיק בידיעה אלא אם היא ברורה
ומובחנת (תמונת מראה של העיקרון הספקני של דקארט).
2.
כלל האנליזה/פרוק – לחלק את הדברים שבוחנים לכמה שיותר
חלקים פשוטים.
3.
כלל הסינטזה – הרכבה מחודשת, כך שאנו מבינים את סדר ההרכבה
(מן הפשוט למורכב).
4.
ביקורת – לבדוק שלא נפלה טעות, שלא החמצנו אף מרכיב או
מהלך.
כללי המתודה אולי נראים טריוויאלים או מעגליים אך למעשה
כגודל פשטותם כך גדולתם (איפיון מרכזי במחשבה הקטרזיאני). כדי להגיע לדבר ברור
ומובחן זה דורש פרקטיקה של הטלת הספק.
דקארט יפעיל ספק מוגזם (היפרבולי) כך שאחרי הטלת הספק הזו –
אם ישאר משהו, הוא יהיה ברור ומובחן וזה יהיה הדבר שלא ניתן להטיל בו ספק.
כלל מתודי שלא מנוסח ב"על המתודה" – אך חבוי שם:
דקארט כותב כי הדבר החשוב ביותר "כלל הכללים" –
שאולי חסר ביותר אצל מי שבא לעסוק במדעים – הוא "כלל הזהירות והאיטיות"
(בניסוח המרצה); דקארט נותן את ההנחיה הזו לאורך המאמר על המתודה. תוך כדי
ההגיונות – הדבר הכי חשוב, לפי דקארט, היא ההתבוננות, הקצב האיטי.
בהשגותיו דקארט כותב על ההגיון הראשון כי אילו היה יכול היה
ממליץ להתבונן בהגיון הראשון שבועות ואף חודשים.
דקארט עומד מול עולם חרב וכדי למצוא דרך לבסס את המדעים –
יש לחדש בנוגע למתודה.
1.
ברירות ומובחנות – ראינו שהכלל הזה, קריטריון ברירות
ומובחנות, מנוסח יחד עם קריטריון הספק (מהשברור ומובחן – זה מה שלא ניתן להטיל בו
ספק).
2.
האנליזה – פירוק הנושא לגורמים כמה שיותר זעירים. ניסיון
לעשות סדר ולבודד את האלמנטים שמרכיבים בשלב השלישי (סינתזה).
3.
סינתזה – שלב ההרכבה שבו אנו חוזרים ומתבוננים ביסודות
שמצאנו אחרי הפירוק ובונים את המערכת מחדש מהפשוט אל המורכב, כאשר המעבר מכל שלב
לשלב הבא דורש סיבה/טעם.
4.
בחינה מחודשת של כל מה שעשינו ("ספירת מלאי").
ולבחון שוב אם לא ניתן להטיל ספק.
דקארט משתמש באלה כל הזמן.
שבוע שעבר סיימנו ב-"כלל המתודי החמישי",
"הכלל הלא מנוסח" שמעין כלל שמארגן את כל הכללים – והוא כלל הזהירות.
דקארט מציע לחזור להגדרה בסיסית של הפילוסופיה כהתבוננות. לפי דיקארט כללים אלו
מאוד פשוטים ולכן אפשר להתחיל ממקום זה.
דקארט 'מחליף את הלוגיקה במתודה'. יש יחסים מורכבים בין
לוגיקה, מתודה ומטהפיזיקה אצל דקארט.
בשלב הראשון דקארט משתמש בכללים אלו כדי לפתור בעיות מדעיות.
(דקארט אומר שהוא פתר את בעיות הגיאומטריה והאלגברה תוך שלושה חודשים).
בפרק הרביעי ב"מאמר על המתודה" דקראט מנסח את
המטהפיזקה שלו, הוא פרק מאוד קצר והוא סיכום מאוד מהיר של התזות העיקריות של דקארט
ושם מופיע המשפט המפורסם "אני חושב משמע אני קיים". (וגם ההוכחה לקיום
האל והמהלך הספקני). בהגיונות כל ההגיון הראשון עוסק בספק, ההגיון השני בקוגיטו
(המחשבה) וההגיון השלישי בהוכחת האל.
פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים
מבוא לפילוסופיה של העת החדשה
No comments:
Post a Comment