מבוא לפילוסופיה של יוון
סיכום – הפוליטאה :
- ראינו את הקשר בין האושר האישי שלנו ובין מצב הנפש שלנו, כמו גם את הקשר בין מצב הנפש והקונבנציות המוסריות (המוטיבציה שיש לאדם לנהוג בצורה ישרה – על אף שהאדם הדמוקרטי חי חיי יושר במעין ויתור על "הגדלת הנאותיו" ואינו מצליח לראות את התמונה הכוללת ואת חוסר הגבולות שבעניין).
- ראינו את הסכנה שברדיפה אחר הנאות – הפיכה לאדם בזוי ומנוון ( עד לאדם הרודני ).
- אפלטון מתאר מוטיבציה לפעולה הישרה. עצם היותנו ישרים זהו התגמול עצמו.
- הקשר של האדם הטוב עם העולם המושכל – נראה היה שע"מ להשיג את היכולת לפעול ביושר עלינו לדעת כ"כ הרבה עד כדי שהדבר נראה כבלתי ניתן למימוש והשגה, מכאן שהחקירה צריכה להיות כלפי עולם בלתי משתנה ולא כלפי עולם החיקויים.
o ישנו נתק בפוליטאה - ייתכן והחלק המושכל (ספר 5-7) אינו הכרחי בכדי להפוך לאדם הטוב המתואר בספר הרביעי. (הפתרון האופטימי). המפתח להיותנו אנשים טובים הוא ביכולת ההשתלטות על הדחפים.
o ייתכן שעל מנת לשמר את הנפש במצב מושכל אנו זקוקים להצדקות. ייתכן ואפלטון אומר שלא נוכל לסדר את הנפש עד שלא נגיע אל ההצדקה הסופית האומרת מדוע עלינו להיות ישרים ולכן עלינו לעבור את המסע אחר הצדק (ספרים 5-7) . ייתכן והחלק המושכל יבין מעצמו מדוע כדאי להיות צודק, ישר וטוב. (הפתרון הפסימי). הכפפת הדחפים לחלק החושב היא חשובה, אך החלק החושב חייב לדעת להסביר לעצמו את חשיבות המושגים.
תאיטטוס :
בתאיטטוס השאלה מהו ידע תופסת את עיקר הדיון. נראה כאילו מדובר בפילוסופיה לשם עצמה. מבחינת אפלטון יש משהו בחקירה הפילוסופית הנראה כראוי לשם עצמו ולא לשם הפיכתנו לאנשים טובים יותר. גם בתאיטטוס ישנם אלמנטים אתיים אך אלו נדחקים לשולי הדיאלוג.
מדובר בתיאור מסדר שני של הדיאלוג. איוקלידס וטרפסיון נפגשים לאחר שתאיטטוס חוזר משדה הקרב על ערש דווי. אחד מהם מספר שהוא זוכר שיחה של תאיטטוס עם סוקראטס אותה הוא שיכתב והם מבקשים מן העבד שיקריא להם אותה.
סוקרטס מגיע אל תיאודורס (מתמטיקאי מפורסם) ושואל אותו על נערים חדשים בשכונה, ותיאודורוס מפנה אותו אל תאיטטוס. סוקרטס מתחיל ושואל אותו מהו ידע?
תאיטטוס עונה כי ידע הוא מה שתיאודורס מלמד (מתמטיקה, גיאומטריה וכו'). סוקרטס מתנגד ואומר כי תאיטטוס אומר לו מה נחשב לידע אך לא מהו ידע. בנוסף לא ניתן להסביר מושג באמצעות אותו המושג. סוקרטס רומז לנו שיש שני דרכים לתפוס מושג מסוים – האחת לדעת מהו והשניה לדעת להסביר מהו, מה משמעותו. תאיטטוס קצת נרתע ואומר לסוקרטס שהוא כבר שמע עליו ועל מעלליו. סוקרטס מספר על מקצועו כמיילד רעיונות (אינו יכול ללדת בעצמו), יודע להוציא מהנערים ההרים את רעיונותיהם. כשם שההריון כואב וקשה כך גם תהליך הולדת הרעיון אך בסופו הוא מספק. בסופו של התהליך הנערים מגלים שהיה חבוי בהם יותר משהם חשבו. תפקידו של סוקרטס לאחר יילוד הרעיון הוא לבדוק האם הרעיון כשר ולגיטימי או שמא רעיון סרק שצריך להיפטר ממנו.
תאיטטוס מנסה בשנית ואומר כי ידע הינו תפיסה. סוקרטס אומר כי הוא מדבר בכך על התיאוריה של פרוטאגורס – הדברים שהינם הינם והדברים שאינם אינם. סוקראטס מסביר ע"י סיפור על שני אנשים אשר חשים. רוח, לאחד קרה היא ולשני חמה היא. שניהם צודקים. הרי כל אדם הוא המידה לכך שהדברים הינם בשבילו. סוקרטס מבצע מעבר באיחוד בין תאיטטוס ופרוטאגורס. תאיטטוס אומר כי ידע הוא תפיסה חושית.
ידע הוא תמיד אמיתי, כלומר איננו יכולים לדעת דברים שאינם. כלומר תפיסה היא תמיד נכונה. מכאן שאם אני תופס את הרוח ואני הקריטריון שהרוח קרה, אזי לא יכול להיות דבר שיוכיח שאני טועה. האדם הוא המידה לכל הדברים – הידע נגרם כתוצאה מהתפיסה.
בנוסף ידע הינו אודות מה שהינו, ואני לא יכול שלא לתפוס את מה שהינו מכאן שתפיסה היא ידע.
סוקרטס סבור שיש בתיאוריה נדבך חסר, סוקרטס שואל , בהנחה שהאדם הוא מידת הדברים, איפה בעצם נמצא הצבע הלבן? מה אנו יכולים להגיד עליו? האם הוא שייך לאובייקט או שמא לעין של התופס? אם הלובן היה בעין התופס אזי הוא היה צריך לראות את כל הדברים בצבע לבן. גם אם הצבע הלבן היה חלק מהאובייקט שני הצופים היו צריכים לראות את האבן כלבנה. סוקרטס מציג תיאוריה מטא-פיזית המסבירה כיצד הדבר מתרחש. ברור לנו שזוהי אינה התיאוריה של הירקליטוס אך סוקרטס משייך אותה אליו.
כשהוא אומר שבעצם התיאוריה של פרוטאגורס מתבססת על התיאוריה של הירקליטוס – כל הנמצא בעולם נמצא בזרימה (בפועל התיאוריה של פרוטאגורס אינה באמת מתבססת על הירקליטוס, אך יתכן ואפלטון טוען שאם היא תוכח כנכונה היא תיתן משנה תוקף לתיאוריה של פרוטאגורס). סוקרטס טוען שתכונה, אובייקט שנתפס הינו תוצר של שני דברים. החיבור בניהם יוצר תנועה מאוד מהירה וכך בעין שלנו נוצרת תפיסת לובן ואילו באובייקט נוצר הלובן. מדובר במעין תאומים של שני ההורים.
כאשר עין אחרת תפגוש לצורך העניין את אותה האבן יווצרו תאומים שונים כיוון שאחד ההורים שונה.
סוקרטס טוען שכולנו בסה"כ אוספים של תנועות. זאת כיוון שלא רק שיש לכל אחד מאיתנו תפיסות שונות, גם לנו אנו יש בכל רגע נתון תפיסות שונות מכל אותו דבר ( עקב התנועה המתמדת בו חי היקום ).
בפועל בכל רגע נתון ישנן 3 תנועות. תנועה בין התופס והנתפס, תנועה בתוך הנתפס ותכונה בתוך התופס. התופס והנתפס משתנים בכל רגע נתון. התנועה בין האובייקט והעין יוצרת "איכות לבן" ו"ראיית לבן". הנ"ל תוצאה של עינו של הצופה ושל האובייקט עליו הוא צופה. מכאן שאף אחד אחר (כולל אותו אדם עצמו) לא יוכל להגיד שהוא רואה את אותו הדבר. האיכויות תלויות במרקם המיוחד שלנו.
תיאוריית הזרימה מראה לנו לגבי 2 הקריטריונים שלא רק שמישהו אחר לא יכול להפריך את טענותי, אף אני לא יכול להגיד על עצמי שטעיתי, כיוון שתפיסה חדשה מלווה ב"אני" חדש. אני איני מי שהייתי לפני רגע. בנוסף היא מראה לנו שאנו תמיד תופסים את מה שהינו (כל התכונות בעולם הינן תכונות נתפסות).
לאור תשובתו של תאיטטוס והחיבור לתפיסתו של פרוטאגורס המבוססת על הירקליטוס ניתן לומר ש : ידע הוא תפיסה. האדם הוא המידה לכל הדברים, הדברים אותם הוא תופס הם הינם עבורו ואף אחד לא יכול להפריך את טענה זו.
התפיסות הן יחסיות לתופס ולנתפס. מכאן שהדברים שהיו עוגנים (האובייקט והתופס) הפכו עצמם לאוסף של תפיסות חד פעמיות דבר ההופך את הטיעון לבלתי אפשרי או לא קוהרנטי.
מכאן טוען סוקרטס שאם אנו רוצים לדייק אסור לנו להגיד על דבר "הינו". עלינו להגיד שהוא "מתהווה". כך גם אסור לנו להגיד "שלי" כיוון שגם אני בהתהוות מתמדת.
מדוע אפלטון נוגע בתיאוריה הזו ( תוקף היותה סותרת את תורת האידאות ) ?
תאיטטוס וסוקראטס יוצאים מנק' הנחה שיש ידע ושהוא דבר סטאטי ויציב. הם טוענים שיש דבר כזה ושהוא מה שאנו תופסים והוא נמצא בתנועה מתמדת. מכאן שיש 2 אופציות:
1. הפרכה של התיאוריה הזו תוכיח שבהכרח קיימת תורת אידאות (התיאוריה הנ"ל אינה כל מה שקיים בעולם) כיוון שחייב להיות משהו שאינו בתנועה. משהו סטאטי ויציב ואלו לא יהיו בעולם המוחשי כי אם בעולם המושכל. מדובר בפרטים של העולם הנתפס. ומכאן שאנו צריכים לחפש את הידע בעולם המושכל.
2. הסכמה האומרת שבעולם הנתפס יש זרימה מוחלטת אינה תיאור נכון של העולם הנתפס כיוון שגם בו צריך להיות דבר סטאטי ויציב. אם יש דבר כזה יתכן והעולם הנתפס גם בו יש סוג של ידע.
כיצד מפריכים את הרעיון הנ"ל – ידע הוא תפיסה :
סוקראטס מציע סט של התנגדויות לתפיסה זו :
1. אם תפיסה היא ידע, מדוע פרוטאגורס טוען שהאדם הוא המידה לכל הדברים ולא בבון או חזיר. מה מבדיל את האדם על פני שאר החיות. מעצם ההבדלה ניתן להבין שהוא מייחס חשיבות לצד השכלתני של האדם. פרוטאגורס טוען שזוהי רטוריקה וכי אין בעיה להגיד שהבבון הוא המידה לכל דבר. סוקראטס מנגד אומר כי כאשר אנו שומעים שפה זרה אנו שומעים את המילים ( תופסים אותם ) אך לא מבינים אותם ומכאן שאני איני יודע את המשמעות . כיצד ייתכן שאני יודע ואיני יודע באותו הזמן. פרוטאגורס עונה שאין בכך סתירה כיוון שהתפיסה מתייחסת לצורות ולצלילים אך אם לא למדנו את השפה איננו תופסים את ההנחיות של המתרגם.
2. לעיתים אנו רואים דבר כלשהו ולאחר מס' ימים אנו נזכרים בו על אף שאנו איננו תופסים אותו באותה הצורה. זכרון הוא סוג של ידע. אם כך כיצד ניתן להסביר את המצב בו אני יודע על אף שאני לא תופס ? כיצד אני יכול לדעת ולא לדעת את אותם הדברים. פרוטאגורס עונה שהתפיסות משתנות בכל עת. התפיסה היא חד פעמית (תוצאה שלי ושל האובייקט הנתפס) ולא ניתן לשכפל את התפיסה שהייתה. יותר מכך, מי שראה את הלובן של האבן ומי שנזכר באבן אינו אותו אדם. לכן לא נכון להגיד שאנו רואים ולא רואים או יודעים ולא יודעים , ומעבר לכך לא מדובר באותו אדם. זו לא אותה תפיסה ולא אותו בן אדם.
3. סוקרטס טוען בפני פרוטאגורס שאם הצדק הוא תלוי בכל אדם, אינדיוידואלי רק כלפיו , כיצד הוא מתיימר להיות מורה? כיצד הוא יכול ללמד אנשים מהו הצדק? פרוטגורס משיב שסוקרטס צודק בדבריו. הוא אינו טוען שהאנשים והמדנות המגיעות אליו לייעוץ הינם צודקים. הוא אינו יכול לשנות את דעתם ולהפוך אותה לאמיתית יותר. הוא מגדיר עצמו כסוג של רופא. במידה והוא רואה אדם חולה הדורש טיפול רפואי, אם הוא ישתה יין היין יהיה לו חמוץ ולא טעים. לכן הרופא לא מנסה לשנות את אמיתות התפיסה – את תפיסת הטעם של החולה אלא הוא משנה את תפיסתו של החולה שמה שטוב לו יהיה לו יעיל. פרוטאגורס לא מלמד מה נכון אלא מה מועיל. האדם היחיד אינו טועה. אך לאחר הלימוד אצלו הוא יתחיל לחשוב על הדברים הראויים שהם נכונים. הוא בעצם מייצר קורלציה בין מה שטוב למה שצודק.
אם פרוטאגורס טוען שהוא גורם לאנשים לחשוב שמשהו צודק הוא גם טוב , אזי הטענה שלו אכן קוהרנטית אבל בכך הוא סותר את עצמו – הוא יוצר צדק אחיד כביכול.
אם הוא טוען שהוא רק מחבר בין שתי תפיסות הקיימות אצל אותו האדם אזי אין סתירה אם אמירתו שהאדם הוא מידת עצמו, אך עולה השאלה מהי התועלת מכך?
סוקראטס מעלה עוד 2 התנגדויות :
1. סוקראטס מראה לפרוטאגורס שאם הוא מחזיק בטענותיו אזי התיאוריה שלו אינה נכונה. ע"פ פרוטאגורס מה שהופך את התיאוריה שלו לאמיתית הוא אדם אחד. אדם הוא מידת כל הדברים אם אדם אחד חושב כך ובכך מספיק שפרוטאגורס חושב כך. לעומתו הרבים אינם סוברים שטענתו נכונה. ע"פ התיאוריה של פרוטאגורס כל מה שמישהו חושב נכון הוא. אחד יכול לחשוב שדבר יפה ואחר יכול לחשוב שאותו אדם טועה בשיפוטו. סוקראטס שואל את פרוטאגורס מהו חושב על עמדת הרבים והוא יענה שאינה נכונה. סוקרטס שואל את הרבים מה דעתם על עמדת פרוטאגורס ואלו משיבים שפרוטאגורס טועה. מכאן שאם נשאל את פרוטאגורס על צדקת טענת הרבים הוא ישיב שהם צודקים. ומכאן שהוא חושב שהם צודקים שהאדם אינו המידה. פרוטאגורס יכול היה לטעון שאין בכך בעיה כיוון שמדובר ב"האדם אינו המידה" בשבילם. אולם הרבים חיים בעולם בו הטענה הינה מוחלטת, כלומר לא רק בשבילם אלא גם עבור פרוטאגורס. ובעצם קבלת טענתם ע"י פרוטאגורס עליו לקבל את המוחלטות שבה.
2. סוקראטס שאל מה הכוונה ב"הכל נמצא בתנועה". הוא מציג שתי אפשרויות –
· תנועה בחלל – מה שאפיין את התנועות המהירות.
· תנועה איכותית – שינוי באיכות אותה אנו רואים.
סוקראטס שואל האם כאשר הירקליטוס טוען שהכל נמצא בתנועה הוא מתכוון שהכל נמצא בשתי התנועות ביחד או שמא בתנועה אחת ספציפית ? הוא עונה שבוודאי שכן כיוון שאם לא היו בשתי התנועות יחדיו אז הם יהיו גם בתנועה וגם במנוחה. אם כך, קודם ציינו שהלבן הינו סוג של תנועה. ואם נרצה לדייק נגיד שהזרימה זורמת לבן, למרות שגם את הזרימה לא ניתן להגדיר כיוון שהיא משתנה כל הזמן. היא אינה יותר לבן מלא לבן.
מכאן שהתפיסה אינה יותר לבן מאשר לא לבן, ומכאן שהתפיסה אינה יותר מלא תפיסה ובכך אין שום תוכן שאני יכול לדבר עליו. ניתן להגיד גם שהתפיסה אינה יותר ידע מלא ידע. אם כף, אם הכל נמצא בזרימה אין לנו יכולת לדבר, להגדיר. שום דבר לא בעל זהות ברורה. התיאוריה של הירקליטוס לא מאפשרת למחזיק בה להביע את הדברים שרצינו להביע באמצעותה.
סוקראטס אומר שאנו איננו רואים בעיניים אלא דרך העיניים. תאיטטוס אומר כי במידה והיינו עושים כן, היה לנו ריח הנקלט באף, או צבע הנשאר בעיניים. כל התפיסות מגיעות למקום אחד שהוא הנפש ומתרכזות שם. בצורה כזאת אנו רואים את הדברים מאוחדים ולא בנפרד.
כמו כן סוקראטס מאפיין את החושים בכך שאנו אף פעם לא תופסים תכונה השייכת לחוש אחד בעזרת חוש אחר. למשל אנו לא תופסים צבעים בעזרת האוזניים. מכאן שאם נגלה תכונה המשותפת לשני חושים שונים, לא ייתכן שנתפוס את שניהם בעזרת חוש אחד. לדוג' ניתן להגיד על צבע ועל צליל שהם הינם. בעזרת איזה חוש אנו תופסים זאת ? תאיטטוס עונה לסוקרטס כי תכונות אלו נתפסות כנראה ע"י הנפש תוקף היותה מרכזת החושים. היא זו האומרת על דברים שהינם מכוערים, יפים, שניים וכד'.
סוקראטס שואל את תאיטטוס האם הוא חושב שניתן לתפוס שמשהו אמיתי בלי לתפוס את האמיתיות שלו. תאיטטוס עונה שלא. בשביל להגיע לרף המינימלי אני חייב להשתמש ברעיון של היות. אחרת לא אומר שום דבר ( כמו לומר : אדום, גבוה ) ועל כן יש לומר על דבר מה שהוא הינו.
יחד עם זאת כולנו מסכימים שלא ניתן להגיד על משהו שהוא הינו בלי שתפסנו את האמת שלו. מכאן נובע שידע לא יכול להינתן לנו ע"י החושים כיוון שהוא מחייב תפיסת אמת, ואילו רק הנפש היא זו המראה על תפיסת אמת ואינה משתמשת בכך בשום חוש שהוא.
עד כה הכרנו תפיסה של אפלטון שאנו תופסים את העולם בעזרת החושים ואילו את האידאות באמצעות הנפש, החלק המושכל. לעומת זאת, הטיעון הנ"ל מראה לנו שבכל התייחסות מינימלית לעולמנו אנו משתמשים לא רק בנפש, אלא אנו מייחסים לו היות. פתאום נראה לנו שהשיפוטים המינימלים (האינפורמטיבים) דורשים לערב את הנפש לתפיסת ההיות. בכל תפיסה של הדברים הקיימים בעולם יש לערב את החלק המושכל . למעשה סתם לראות או לשמוע יכולים תינוקות או חיות, אך לשם תפיסת היות של דבר כלשהו נדרשת יכולת מושכלת. על כן אנו צריכים לעזוב את הרעיון שהתפיסה החושית היא ידע ולעבור לתפיסה שיפוטית. תאיטטוס מוכן לקבל שיש שיפוטים אמיתיים ויש שיפוטים שקריים. עלינו להתעלות מעבר לתפיסות החושיות ולהגיע לתפיסה המיטבית הניתנת לנו באמצעות החלק המושכל. ולכן אומר תאיטטוס שידע הוא שיפוט אמיתי.
No comments:
Post a Comment