אחרי טאיטטוס ניסה להסביר מהו ידע בעזרת דוגמאות הוא הציע את ההצעה הראשונה שלו שעומדת בקריטריונים של הגדרה, וטען שתפיסה חושית היא ידיעה. סוקרטס מייד אמר שזוהי התורה של פרותגורס (שהאדם הוא האמת מידה לכל הדברים). הקשר בין תורת פרותגורס להצעת תאיטיטוס: כי אם תפיסה חושית היא ידע, אזי האדם, שהוא התופס, הוא המידה לכל הדברים.
מה הקשר בין פרותגורס לידע? הרי פרותגורס לא דיבר על ידע (אלא על אמת) ותיאטיטוס נשאל על אודות ידע. מה הקשר? אנו יודעים שידע הוא תמיד אמיתי (לא ניתן להפרכה) ושהוא תמיד על מה שהינו. "הינו" הוא מה "שהינו" בשבילי, כי אין שום משמעות ל"הינו" בלי קשר לתופס. תפיסה חושית היא גם בלתי מופרכת (אין אפשרות להפריך אדם שאומר ש"בשבילו" זה לבן).
הבעיה מתחילה כאשר מנסים לשלב את התיאוריה הזו עם זו של הרקליטוס.
מדוע אמרנו על הדברים בעולם, לאור הדיאלוגים שקראנו, שהם לא יציבים (להבדיל מהדברים שלעצמם)?
אם אנו מסכימים שאי-אפשר להגיד על היפה כשלעצמו שהוא לא יפה, הרי שעל דברים בעולם אפשר להגיד שהם לא יפים. בשביל אפלטון זוהי סיבה מספיקה להגיד על העולם שהוא אינו יציב; כי התארים של הדברים בעולם יכולים להשתנות – כלומר העולם נמצא בתנועה.
אנו כבר רואים שיש איזשהו קשר בין הרעיון שהעולם נמצא בתנועה לבין הרעיון שהאדם הוא המידה לכל הדברים (אם כי הוא תופס את הדברים כפי שהם נראים לו).
אפלטון מנסה להגיד שיש לו תיאוריה מטה-פיזית(?) של איך קורה שהעולם משתנה. מעבר לדברים של ההסבר של העולם כמשתנה, יש לנו מצא מטה-פיזי כתאוריה הרקליטוס.
איך משלבים בין הרקליטוס לתיאוריה הזו?
סוקרטס מתחיל בשאלה הבאה: נניח שהאדם הוא המידה לכל הדברים, היכן נמצא הצבע הלבן כאשר מביטים באבן לבנה? האם הוא שייך לאובייקט או שמא הוא בעין של אוריפידס? אם הצבע היה באבן אז גם אחרים היו רואים אותו כלבן. ואם הצבע בעין אז הוא היה אמור להיות את כל הדברים לבנים? בהנחה שהצבע הלבן קיים בשביל אוריפידס, כלומר הלבן קיים/הינו והוא מאפיין את האבן אך בשביל אוריפידס (התופס).
בשביל זה אפלטון בונה תיאוריה אותה הוא מייחס להרקליטוס (על אף שהירקליטוס לא היה מקבל אותה, משום שהוא סבור שהלוגוס הוא האמת המידה לכל מה שנכון).
ע"פ התיאוריה הזו הלבן לא באבן ולא בעין, אלא תוצאה של תנועות מהאבן לעין של אוריפידס וחזרה. התנועות יוצרות שתי תאומים זהים. אוריפידס לא יוכל לטעות לעולם לגבי האיכות של האבן משום שהוא יוצר, יחד עם האבן, משהו ששייך לשניהם. כמובן שאף אדם לא יוכל ליצור בדיוק אותו הגוון כי כל אחד מאיתנו הוא מעט שונה.
הבעיה היא שסוקרטס טוען שע"פ הירקליטוס זה שכל מה שיש זה תנועות, וכך גם האבן וגם העין הן תנועות. עד עכשיו דיברנו על התנועות בין העין לאבן (נקרא להן תנועות מהירות, כי הן חייבות להתקיים אך אנו לא רואים אותן). ע"פ סוקרטס, למעשה, גם העצמים הם תנועות (נקרא להן תנועות איטיות) – למעשה כנראה שהוא מדבר על שינויים איכותיים. סוקרטס אומר שאנו כל הזמן מקבלים תפיסות שונות, שמגדירות אותנו כתופסים. העין כל הזמן רואה דברים שונים; ע"פ התיאוריה הזו, האבן היא אוסף של כל מיני תפיסות – יש לה התכונות שהיא מקבלת מהאינטרקציה של אוריפידס עם סוקרטס, עם הזיכרון, עם העין באותה נקודה. כך שהדבר הזה בעצמו לא יציב, והתופס בעצמו אינו יציב כי הוא משתנה עם הקלטים אותם הוא עוזר ליצור.
אז אם אנו רוצים לחזור לכך שהאדם הוא מידה לכל הדברים שהינם בשבילו – יוצא שהבשבילו הם ממש-ממש בשבילו, חלק ממה שהוא. התפיסת "לבן" מגדירה את אוריפידס שתופס אותה כמכלול של תפיסות שלו באותו רגע. כך שהתיאוריית תפיסה הזו הופכת לכזו שמספרת לנו תיאור חדש על הדברים בעולם.
נראה כי חוסר הקוהרנטיות נובע מהעבודה, שהתחלנו לדבר על היווצרות של האיכויות, תחת ההנחה שהן יחסיות תמיד לשני דברים (תופס ונתפס). לכן אפשר להגיד עליהן שהן לא מוחלטות אלא הן תמיד תלויות במשהו (תפיסות של מישהו), אך אח"כ אמרנו שהדברים שהם כאילו נקודות העוגן של התפיסה, הרי הם בעצמם משתנים. אך אם הם גם משתנים, והם בעצמם תלויי תפיסות, יוצא שאין כלום חוץ מאסוף של דברים נתפסים בצד אחד ואוסף של תפיסות בצד שני.
ע"פ סוקרטס יש השלכות לשוניות לתיאוריה הזו. למשל, לא ניתן יותר להגיד "הינו" אפשר להגיד שמשהו מתהווה או נהרס. מתהווה לבן, אך הלבן אינו בשום מקום.
למה אפלטון מכניס את חוסר הקוהרנטיות (בהנחה שהוא מבין אותה) – אין הסבר מספק לזה. ואנו בכל מקרה נפריך את חלקי התיאוריה.
אפשר להגיד שיש משהו אובייקטיבי שהוא משתנה והתפיסה שלי משתנה. אבל אז אנו מניחים דברים אמיתיים שאיננו תופסים (כמו התנועות).
עכשיו יש תיקוף מטה פיזי לכך ששום דבר אינו מוחלט..
בשיעור שעבר ראינו שיש שלוש התנגדויות של פרותגורס
ההתנגדות הראשונה – לגבי זיכרון
ההתנגדות השניה – לא ניתן לתפוס ללא לדעת
ההתנגדות השלישית – סוקרטס אומר לפרותגורס כי הוא מציג עצמו כסופיסט, שדורש תשלום על התועלת. אך באיזה מובן הוא סופיסט (חכם) הרי לא ניתן, לפי התיאוריה שלך, להגיד שהם טועים – כי כל מה שהם חושבים הוא כזה. כי ככה הם תופסים את הדברים. אז למה לשלם כסף? פרותגורס אומר שסוקרטס צודק. האנשים להם אני מייעץ צודקים לחלוטין, כי מה שהם חושבים צודק בשבילם ואני לא משנה את זה. אין שום מובן להפוך את דעתם לאמיתית יותר ע"י כך שאני משנה אותה. אלא בעצם, פרותגורס רואה עצמו כרופא; הוא נותן להם "תרופות" ונותן לדברים הטובים להראות טעימים או רצויים, כלומר אין שינוי של אמיתות התפיסה אלא הוא משנה את התפיסה כך שמה שטוב להם יראה להם טעים. כשהוא בא לייעץ למדינה בענייני צדק, הוא לא אומר מה נכון או מה צודק, אלא שינוי בתפיסה שאחריו הם סבורים שדברים אחרים צודקים הוא טוב יותר מהמצב שהיה קודם, כי עכשיו הם סבורים שהדברים שטובים להם הם צודקים.
אז מה עושים עכשיו הם ההבנה שלנו לגבי טוב ומועיל? למה פרותגורס מתכוון כשהוא אומר שהוא הופך את הדברים הטובים לצודקים בשביל המדינה? האם הוא מתכוון שמה שנראה למדינה טוב, הוא גם שיראה לה צודק? (שזה מה שסוקרטס עושה.. הוא גורם לאדם ליצור זהות בין הטוב לצודק). אם כך הוא חושב, אז הוא נשאר עקבי, ואז נשאל מה התועלת של מה שהוא עושה (כי הרי הוא רק חיבר בין שתי תפיסות, בין תפיסת המדינה/הפרט לתפיסת הטוב). אך אם הוא לא פונה לעקרון יחסי של טוב/תועלת אז הוא סותר את עצמו. אך יכול להיות שכוונתו לכך שלאחר שהוא מייעץ להם, בלי קשר לדבר שהם חשבו עליו עכשיו כטוב, הם יזהו את הצודק עם הטוב החדש.
סוקרטס "מסיר הכפפות" ומציג לפרותגורס שתי התנגדויות – נדבר רק על אחת מהן.
מה יהפוך את התיאוריה של פרותגורס לנכונה? מספיק שאדם אחד יאמר שאדם הוא מידה לכל הדברים. כי אז הוא המידה לכל הדברים בשבילו. מי חושב שהתיאוריה של פרותגורס (האדם הוא המידה לכל) נכונה? הוא עצמו... מה הרבים אומרים על כך? שהיא לא נכונה (האדם אינו המידה לכל).
אנו יודעים שע"פ התיאוריה של פרותגורס כל מה שמישהו תופס אמיתי בשבילו, אך אחד הדברים שאפשר לחשוב עליהם זה שיפוטים של אנשים אחרים. בעצם סוקרטס אומר לפרותגורס שאם הוא סבור שהאדם הוא המידה לכל הדברים, ואחרים לא – אז יוצא שאף אחד לא חושב כך. ואז בעצם האדם אינו המידה לכל הדברים. הוא עושה זאת כך:
שואל את פרותגורס האם בשביל הרבים, זה נכון שהאדם אינו המידה לכל? פרותגורס יסכים שבשבילם זה נכון.
נשאל את הרבים – האם זה נכון שבשביל פרותגורס האדם הוא המידה לכל הדברים? הם יגידו שלא.
אז יוצא שאף אחד לא חושב שהאדם הוא המידה לכל הדברים. כי הרבים לא חושבים כך, והוא חושב שהם צודקים.
ההתנגדות הנוספת יוצאת כנגד עצם התיאוריה של הרקליטוס; אם הכל נמצא בזרימה, בסופו של דבר לא נוכל לייצר את השיפוט הבסיסי של התיאוריה שלנו. כלומר, אם האיכות עצמה של הזרימה משתנה, יוצא שהתפיסה עצמה היא לא יותר ידע מכן ידע. מה גורם לנו לחשוב שראייה היא משהו שתופס צבע? איזושהי הכללה לגבי הצבעים בעולם. אך אם אין את הבסיס של הכללה, מי מבטיח שהדבר הזה תופס יותר צבעים מאשר צלילים? כי הרי אין צבעים. לשום דבר אין למעשה זהות – זה הכל תפיסות שבזרימה.
כלומר, התיאוריה הזו של זרימה בעצם לא מאפשרת להביע את עצמה. אי אפשר להגיד שתפיסה היא ידע.
אם ננתק את התיאוריה של תיאטיטוס מהתיאוריה של הרקליטוס? אם רק נאמר שהתפיסה (החושים שלנו) הם אלו שנותנים את הידע?
כאן סוקרטס נותן את ההדברים המעניינים ביותר:
הוא פונה להרקליטוס ושואל האם היה זה הכי נכון להגיד, כי אנו לא רואים "בעין" אלא "דרך העין"? הרקליטוס מסכים, משום שאם היינו רואים "בעין" ומריחים "באף" לא היינו יוכלים לשייך את כל הדברים למשהו אחד.. ולכן יותר סביר להגיד שזה "דרך העין" והכל מתרכז איפשהו בנפש, וכך אנו תופסים את הדברים מאוחדים.
סוקרטס ממשיך ואומר כי אחד הדברים שמאפיינים את החושים הוא שאנו אף פעם לא תופסים תכונה ששייכת לחוש אחד בעזרת חוש אחר. כלומר, לא תופסים צבע דרך האוזניים. וזה אומר, שאם נגלה תכונה שמשותפת לשני אובייקטים של שני חושים שונים לא יכול להיות שאנו תופסים אותה בעזרת אחד מהם. נגיד שסי במול וצבע לבן שניהם מתוקים – אז ברור שלא היינו רואים ולא שומעים את המתיקות. כלומר יש חוש נוסף שבעזרתו אנו תופסים את התכונה המשותפת. לכל החושים שיש תכונות שאפשר להצביע עליהן; לדוגמה אפשר להגיד שגם צבע וגם צליל שניהם "הינם". אז בעזרת איזה חוש אנו תופסים זאת? תיאטיטוס אומר שכנראה את זה תופסת הנפש. משום שהיא אחראית לומר על כל דבר שמגיע אליה – שהם "הינם" ("הינם יפים", "הינם דומים" וכו' כל הדברים שרלוונטים לכמה תפיסות שונות ואיננו תופסים באמצעות החושים).
עכשיו אומר סוקרטס, האם אפשר לתפוס את האמת לגביו של משהו בלי לתפוס את ה"היות" שלו. תיאיטוס אומר שכמובן שלא. לא ניתן לתפוס שמשהו הוא אמיתי מבלי לומר שהוא הינו. כנראה שסוקרטס אומר שכדי להגיע לאמת מייצרים טענות, ואז אנו משתמשים ב"הינו". (יש וויכוח פרשני לגבי מה סוקרטס אומר כאן, זוהי עמדת נלי). כלומר, חייבים להתשמש ברעיון של "היות" כדי שנוכל לטעון משהו. אז בשביל להגיע לאמת חייבים להגיד על דבר מה שהוא הינו. אבל כולנו מסכימים שלא יכול להיות לנו ידע לגבי דבר מה אם לא תפסנו את האמת לגביו – שהרי ידע הוא דבר שנכון רק לגבי דברים אמיתיים. אך מכאן נוסע שידע לא יכול להינתן ע"י החושים משום שהוא מחייב תפיסת אמת, וזה מחייב שנהיה חייבים להגיד על משהו שהוא "הינו", וזה מחייב חישוב של הנפש – שהיא לא משתמשת באף חוש כדי ליצור את השיפוט הזה, כדי לתת את ה"היות" הזו. אז לא ייתכן שהחושים נותנים לנו ידע.
ההוכחה הזו מעניינת אותנו במיוחד משום שקודם כל היא משנה את מה שחשבנו עד עכשיו על אפלטון. כי הטיעון הזה אומר תמיד שכל התייחסות לעולם אנו משתמשים לא רק בנפש, אלא אנו מייחסים לאותו דבר "היות". אנו מייחסים לו את העובדה שהוא "הינו". ויותר מזה – נראה לנו שהשיפוטים המינימליים (לא רק השיפוטיים המשמעותיים יותר) מחייבים את העירוב של הנפש ואת תפיסת ה"היות". כי אולי החושים נותנים לנו את תפיסת האדם אך הנפש היא זו שמאפשרת לנו להגיד "זה הינו אדום" ושהוא "שונה מכחול".
למעשה, אומר סוקרטס, סתם לראות וסתם לשמוע יכולות חיות ותינוקות – אך לתפוס היות של משהו, את הדימיון והשוני שלו, זה דורש השכלה או מאמץ ולא ניתן לאף אחד מכך שהוא חי ותופס.
עכשיו תיאטיטוס מוכן לקבל שיש שיפוטיים אמיתיים ושקריים, ושידע הוא שיפוט אמיתי.
No comments:
Post a Comment