מטרת משל המערה של אפלטון הוא לתאר את האופן שבו אנו נמצאים מבחינת החינוך. ההפניה שבאופן אידאלי אמורה להתרחש (אם כי היא מאוד מסוכנת) היא נעשת ע"י חינוך. הבעיה של רוב המחנכים היא שהם לא מבינים שחינוך אינו שפיכת ידע לכי ריק, אלא הפניית מבט. ולראיה, אנו מכירים הרבה אנשים חכמים, אך חכמתם באה לידי ביטוי בערמומיות, ואינם משלבים בין כחמתם לבין רדיפת הטוב – כלומר "מבטם" הוא לכיוון הלא נכון.
במידה והשליטים יוכלו להשתחרר מהחשיבה שלהם מאותו "עולם צללים" אנו נהיה חייבים לאלץ אותם לחזור למערה. כלומר, למרות שחינוך השליטים יעזור להם להשתחרר מהעולם, הם יאלצו לשוב למערה כדי להנהיג את המדינה ולדאוג לרווחתם של האסירים (אותם שלעולם לא יכולו להפנות מבטם החוצה).
ברור לנו שהשליטים, אלו שראויים לשלוט ויודעים להסביר את חוקיות הדברים במערה – הם אלו שאינם רוצים לשלוט (משל יותם?). נסימקוס בתחילת הספר הראשון אמר שהאדם החכם ירצה לשלט, אך סוקרטס ענה שהוא דווקא לא ירצה לשלוט. כאן יש למצוא מוטיביציה אחרת מהמוטיביציה שנמצאת בספר הראשון (חוסר הרצון להשלט ע"י טיפש).
סוקרטס אומר שהשליטים, אם הם באמת פילוסופים – הם יסכימו לחזור, כי הם יבינו שזה מן הצדק והם ישלטו בתורות. בין היתר משום שהם יבינו שהם מי שהם משום שהמדינה טיפחה אותם – ולכן, הם יבינו שעליהם לתרום חזרה למדינה ולנהיג אותה.
בספר הרביעי ראינו שהאינטרס של כל אחד מאיתנו הוא להיות ישר משום שאנו רוצים להיות בראים בנפשנו. אך הם יש התלכדות אינטרסים גם עם הפילוסופים והשליטה? האם תהיה מוטיביציה אגואטיסיטית לפילוסופים כדי שיחזרו למערה? לא. לא יהיה להם טוב אם הם ישבו למערה, אלא הם יבנו שזהו המעשה הנכון.
אנו עדיין לא יודעים לגבי היתרון הגדול של האדם הישר. בספר הרביעי ראינו שחייו הטובים ביותר. אך אנו עדיין לא יודעים איך נראית הנפש של האדם הלא-ישר. מהספר השמיני עד התשיעי אפלטון מתאר את ההתנוונות של העיר ושל האדם – הוא אפילו חושב שזה הכרחי, שגם אם נגיע אי-פעם למדינה כזו סופה להתנוון משום שאנו מנסים לממש אותה בחומר. בספרים השמיני והתשיעי הוא מתאר את ההתנוונות באופן שמקביל בין העיר לאדם.
התחלנו ממלוכה, או האדם המלכותי (אריסטורקטיה, אריסטוס – הטוב ביותר, אריסטוקרטיה שלטון הטובים ביותר. במלוכה, אם המלך הוא הטוב ביותר, אז זו אריסטוקרטיה. כלומר ההבדל בין אריסטוקרטיה למונרכיה ע"פ אפלטון זה כמות השליטים). סוקרטס טוען שבאיזשהו שלב יתעוררו חילוקי דעות בין השליטים, עד שהם יחליטו לחלק את המדינה בניהם ואז הם יהפכו מדואגים/ממונים על האזרחים לשליטים שלהם. והמדינה שתיווצר מתוארת כטימוקרטיה – ע"פ סוקרטס זו מדינה שלא פעולת באופן מושכל אלא שליטה יהיו רודפי כבוד אך גם תאבי בצע. אנשיה יהיו נוקשים ואלימים. ואותו תהליך יעבור גם על האדם הטוב, כאשר הוא יחיה בעיר שלא מקבלת אותו, בנו יראה שלא מעריכים אותו כמו שצריך, ושלא ראוי לחיות אותם – או שיהיה קרוע בין חיים כאלה לבין החיים שהאנשים סביבו יעודדו אותו. כלומר האדם הטימוקרטי, הוא כזה שיש בו השפעה של האבא (האדם הטוב) לבין השפעה של הסביבה – הוא לא יכנע לכל תשוקותיו, אך גם הוא יהיה תאב בצע ויהיו. האדם הטימוקרטי יקרע בין שני אידאלים: המעשי והאינטלקטואלי. גם במדינתו הנוקשה, שבה זה בסדר לאהוב כסף אך לא בסדר לדבר על זה (מטעמי כבוד) היא תתדרדר לאולגירכיה (מרגע שהם יעברו לעיסוק גלוי בכסף). ואז יהיו מעמדות ברורים על רקע של רכוש. ואז אותה מדינה תחדל מלהיות מדינה אחת.במקביל להיווצרות למדינה האולגרכית הוא מתאר את האדם האולגרכי. אביו היה אדם טימוקרטי, נוקשה, שאיבד את כספו ובנו הבין שצריך לאגור רכוש. הוא לא חי חיים ראותניים, הוא בעיקר אוגר את הכסף. האדם האולגרכי נאבק בתשוקותיו, משום שאין לו את החינוך הנכון שעוזר לו להבין באיזה אופן למתן את תשוקותיו – אך הוא לא מעוניין לבזבז את כספו...
ע"פ סוקרטס באוליגרכיה אנשים ללא כסף ילוו יותר ויותר כסף, וכאשר יהיו מספיק עניים מרודים שכאלה – הם יכריזו מלחמה על העשירים. במדינה שכזו, עדיין יהיו מעמדות, אך המעמד השליט יהיה העניים, ולא יהיו בה עקרונות וסדר.
זוהי הדמוקרטיה. שמאפיין אותה הוא החופש האישי. לא בהכרח החופש להשיג כבוד – אלא כל מה שהם רוצים. אנשים שונים עושים דברים שונים, לאף אחד אין תפקיד מוגדר. במדינה שכזו יש כה הרבה חופש שאפילו החיות יעמדו ברחוב ויחסמו אותו. האדם הדמוקרטי הוא בנו של האוליגרך, בדומה למדינה הדמוקרטית, פועל ע"פ גחכמות ואין לו מטרה ברורה. משום שבניגוד לאביו שידע להבדיל בין דחפי הכרחיים לבין הנאות שהן מותרות. לכן אצל הדמוקרט יש שיוויון מוחלט של ערכים, כל דבר נותן לו הנאה, ולכן הקריטריון הוא מה נותן לי באותו רגע הנאה. הוא לאו-דווקא אדם רע, אולי הוא יעסוק בפילסופיה, אך הוא לאו-דווקא יבין שמה שחשוב זה העיסוק בפילוסופיה.
אך הדמוקרטיה תיפול לידי דיקטטורה. משום שיבחרו אדם שיצטרך להגן על המדינה, מידי העשירים שירצו להשתלט עליה. משום שאותו אדם אט אט יקח לו סמכויות והאזרחים יגלו שהם בסופו של דבר עבדים של שליט אחד. הרודן יקיף עצמו בזרים משום שהוא לא יסמוך על אף אזרח. האדם הרודני (שלא באמת בהכרח חי ברודנות..) – הוא זה שהתשוקות הבזויות במיוחד, הפרוורטיות, הלא הכרחיות, צצות אצלו על פני השטח, והוא יכול לבחור איזו תשוקה שכזו והיא תשתלט עליו. אותו אדם ישעבד את כל נפשו למען אותה תשוקה בזויה.
אפשר לראות שהאדם הרודני הוא האדם האומלל ביותר (כפי שרודנות היא המשטר האומלל ביותר, משום שברודנות החלקים הטובים ביותר בעיר כפופים למלחמותיו של אדם אחד).
אין הכרח שהתדרדרות האדם והמדינה יהיו יחדיו.
No comments:
Post a Comment