פילוסופיה יוונית: אפלטון - פוליטיאה ב
אנו מתחילים את ספר המדינה באתגר של גלאוקון, שאומר לסוקרטס, שאינו מרוצה מההפרכות עד עכשיו. משום שלדעתו עד עכשיו ניראה, שעדיף להראות ישירים, אך לא באמת להיות ישירים. עדיין לא ברור מה התועלת שבליהיות ישר. כדי להבהיר זאת הוא מציג את החלוקה הבאה של דברים טובים בעולם. הוא מחלק את הדברים הטובים לשלושה סוגים:
- אלו שאנו רוצים משום שהם מועילים. לא למען עצמם, אלא כי הם מובילים למשהו שאנו כן רוצים. למשל אימון גופני, לא לשם המאמץ אלא לשם פיתוח הגוף.
- דברים שאנו רוצים לעצמם. כלומר בלי קשר לתוצאה שתנבע מהם. למשל, שמחה או הנאה. איננו נהנים כדי לשיג דבר מה אחר.
- דברים שאנו רוצים למען עצמם וגם למען התועלת שלהם. למשל, בריאות – שאנו רוצים להיות בריאים וגם בריאות עוזרת לנו לכל מיני דברים.
גלאוקון שואל, לאיזו קבוצה שייך הצדק? רב האנשים יאמרו שהצדק בקבוצה הראשונה. משום שסתכימכוס צדק בדבר אחד, הדחף שלנו כאנשים הוא להשיג כמה שיותר טובות, כלומר, הדבר הטוב ביותר לאדם היה לו היה חופשי לפעול ללא מגבלות הצדק. אך הדבר הנורא ביותר הוא לסבול חוסר צדק, הרע שבך הוא הרבה יותר גדול מהתועלת שלפועל בחוסר צדק. כלומר, קשה לחשוב על פשע שאפשר לבצע שיהיה שווה את העונש שנקבל (בלי קשר לתועלת החוקית..). אנשים שמו לב שבחוסר צדק סובלים יותר. לכן יש פשרה בין דיכוי הרצון לבצע פשעים, לבין החיים בצדק – ונתנו לפשרה זו שם יפה כמו "חוק" או "צדק". כלומר, רב האנשים לא רוצים צדק למען עצמו, אלא רק כדי למנוע סבל או אי-צדק.
גלאקון מבקש דוגמה שתתאים לצדק כהגדרתו במובן השלישי. הוא נותן דוגמה לרשע (שלהבדיל מהרשע של נסתימכוס), מודע למעשיו, וידע להתאימים כך שהוא יראה לחוץ כצודק, אך תמיד יפעל למען טובתו. הוא רוצה להראות שחיי האדם החד
האתגר שמניע את כל הספר: איך נראה שצדק/יושר/מוסר הוא טוב בפני עצמו, בלי קשר לטובות שהוא גורם, טובות הקשורות לתפיסה של החברה.
סורקטס, משיב לגלאוקון שכדי להראות שאנו רוצים צדק למען עצמו, אנו צריכים להראות שלצדק יש את התכונה הזו (של לרצות למען עצמו) ולכן יש לבחון מהו צדק. כדי לבחון משהו שאיננו מכירים טוב, עדיף לבחון אותו במקומות הגדולים ביותר בהם הוא מופיע (יש שם דוגמה של אותיות, שתחילה רואים בגדול ואחרי זה בקטן). מופע קטן של צדק הוא באדם אך יותר קל יהיה להבין את הצדק בגודל של המדינה. לאחר שנבין מהו הצדק, נשליך זאת לאדם הפרטי.
אך כדי להבין מהו צדק בעיר, יש להבין איך הוא נוצר, וכדי להבין זאת יש לחשוב איך נוצרת עיר. וסוקרטס מציע לעשות "ניסוי מחשבה" לדמין עיר מראשיתה ולראות איך היא יכולה להיות העיר הכי טובה שאפשר.
ע"פ סוקרטס מה שמניע אנשים ליצור ערים הוא הצרכים הבסיסיים שלהם (אדם לא יכול לחיות לבד, משום שאינו יכול לספק את כל צרכיו) – הקבוצה מחלקת את העבודה בתוכה וכך כל הצורך של כל אחד מסופק. למעשה נבקש מכל אחד בחברה להיות מקצוען בתוחמו, אחרת לא תהיה אספקה גדולה מספיק.. וכל אחד יצטרך לייצר קצת יותר ממה שהוא צריך כדי שיהיה אפשר לסחור עם ערים אחרות. בסופו של דבר, ע"פ עקרונות אלו, נקבל עיר שאיננה קטנה ואף גדולה בהרבה מהתא המשפחתי (יש הרבה אנשים שעושים הרבה דברים).
אך כאן גלאוקון מתנגד, משום שתיאור העיר הוא כמעין "עיר חזירים" משום שאין שם אף אחד/אחת מאותן נחויות בעיר שאנו רגילים. יש רק דברים בסיסים אך אין מותרות. ע"פ גלאוקון ללא המותרות עיר תחשב כעיר בהמית. סוקרטס חושב אחרת, שדווקא המותרות יהפכו את העיר לעיר חולה, אך מוסיף מתוך מחשבה שאולי זה יסייע לראות מהו צדק. נראה שבשביל כל המותרות צריך לקחת קצת משלא שלנו, כדי שיהיה יותר רכוש – כלומר לתקוף ערים אחרות. אז נזדקק לעוד בלי מקצוע – שומרים. אנשים שהמקצוע שלהם הוא להפעיל כוח.
סוקרטס מניח שכדי לראות את הצדק יש להניח את האפשרות של היווצרותו של חוסר צדק. בעיר הבסיסית, קשה לראות מהו חוסר צדק. אך כדי להבין מהו הצדק האנושי, לפניו הצדק המדיני, יש להניח שיש חוסר צדק בעיר (ואח"כ בנו כאנשים), אך היכולת שלנו להצביע על המדינה הצודקת או החיים הצודקת תהיה חייבת להניח את המצב השלישי. אם לא נאפיין את המצב השלישי לא נוכל להבין את המצב החיובי.
איזה סוג של אנשים יתאים כשומרים במדינה הזו (כדי לקיים את המותרות)? ברור מי מתאים להיות בעל-מלאכה (מי שיש לו ידיים טובות..), אך מי מתרים להיות שומר? הלא יש בידיו הרבה מאוד כוח. הרי הם צריכים לקדם את האינטרסים שלנו.
איך אנו יכולים להפקיד כוח בידי קבוצת אנשים, מבלי שהם ישתמשו בו להרע?
איך נחנך אותם? חשוב מאוד אילו סיפורים נספר להם, אילו אגדות הם ישמעו? הם חייבים לשמוע שהדברים הנעלים הוגנים ביותר. חייבים לסלק מחינוך השומרים את הסיפורים של האלים, שמראים שמי שיש לו כוח עושה את רצונו ומספק את תאוותיו הנחותות.
יש לשים לב, שבאופן מפתיע, אפלטון מדגיש הרבה מאוד מחשבה לפן-הלא-רציונאלי שבחינוך. הרי אין זה הסברים, אלא סיפורים ואגדות, עוד טרם יש לילד חוש ביקורת. סוקטרס של הדיאלוג הזה מאוד שונה מהבחינה הזו. אנו רואים שיש לעצב משהו בנפש שלנו, באופן בסיסי, כדי שנוכל לקבל את ההסברים והידע והטיעונים שיבואו לאחר מכן. אך הרעיון שנפש הוא דבר מתפתח, או סטטי, או שאפשר לעצב אותו – הוא לא רעיון כל כך סוקרטי.
נצטרך לאמן אותם אימונים גופניים – אך ע"פ סוקרטס זה לא בשביל שיהיו חזקים, אלא משום שהוא מעצב את הנפש שלהם כך, שהם יהיו מתמידים ולא עצלנים (אף לא במחשבה או ביישום). גם זה לא כל כך סוקרטי.. משום שהוא אומר שצריך לטפח את הנפש בשביל דבר טוב פוטנציאלי שטרם הוגדר...
לימוד ילד מגיל צעיר, באמצעות סיפורים הוא שטרם נתקלנו אצל סוקרטס ברעיון שמרגע שנסביר למישהו, לא לילד, הוא לא יקבל את הטיעונים (אלא אם הוא מפונק). אך כאן צריך כיביכול לעבוד על הנפש כדי שיהיה אפשר אח"כ לקבל את אותן תובנות (אך פיתוח של הנפש גם הוא לא רעיון סוקרטי.. כי כבר קראנו שלכאורה הנפש היא לפני הגוף).
אנו מבינים שצריך לטפח אופי אצל השומרים, כך שהם ירדפו אחרי צדק וגם נחושים. שירצו לרדוף אחר הצדק.
בנוסף, אומר סוקרטס, שהדבר החשוב ביותר אצל אותה קבוצת ילדים רכים, שיקבלו חינוך מדוקדק במיוחד, הוא לבחור קבוצה קטנה יותר שיהיו המנהיגים. כלומר אלה יגדלו להיות האליטה ויקבעו את סדרי החברה. לחנך את השליטים-לעתיד זהו הדבר העדין ביותר; והחשוב בחינוכם הוא שהם יזהו את טובתם האישית עם טובעת העיר. כלומר, כדי שמישהו יהיה ראוי להנהיג הוא לא צריך לחשוב על עצמו כמי שיש לו תועלת אחרת מתועלת העיר.
לצורך חינוך שכזה - סוקרטס אומר שיש לחנך אותם בתנאים שונים בתכלית מחיי האזרחים (שלא יהיה להם רכוש פרטי, זהב, כסף וכו') והם יגדלו לזהות את עצמם כחלק מקולקטיב.
גלאקון שואל את סוקרטס האם אין כאן עוול לשליטים – משום שאנו מונעים מהם כה הרבה דברים. סוקרטס עונה, שאולי הם כן מאושרים. אך בכל מקרה אושרם של יחידים אינו חשוב, אלא אושרה של המדינה.
מעבר לזה, בעצם סוקרטס אומר לגלאקון, שאם אנו מניחים שהאדם הוא יצור חברתי, אז מלכתחילה יש להתייחס עליו כעל חלק מעיר, כחלק מהגדרת האדם. ואז השאלה איך אנו מסדרים את חיינו בחברה.
העיר היחידה שאפשר לקרוא לה אחודה, להבדיל מהערים שאנו מכירים היום, משום שאצלה יש זהות אינטרסים בין האזרחים. כלומר העיר האידיאלית היא "אחת" להבדיל מהערים היו שיש "עיר תחתית" או "אזרחים סוג ב'" למשל יש עניים ועשירים. עיר אחת יכולה להתקיים רק כשכל מרכיביה, פועלים עם אינטרס מאוחד- וזוהי העיר שבנינו. אנשים לא נאבקים על השלטון (כי יש מי שיועד לכך), שאר האזרחים רואים את טובתם ברכוש, השליטים לא מעוניינים ברכוש – ולכן אין מאבק בין האזרחים לשליטים.
משום שהעיר הזו היא העיר הטובה ביותר אין סדר חברתי טוב מזה, ואנו מניחים שהיא מאושרת. אז מן הסתם יהיו בה את כל אותם מצויינויות שאנו מכירים; לפחות אחד מארבע דברים – חכם/אמיץ/מתון/ישר/צודק. אלה 4 המצויינויות הבסיסיות שהופכות את האדם האנושי (וכנראה גם את העיר) לטוב. אז אנו מצפים למצוא בעיר את 4 מצויינויות אלו.
הטיעון עד כה:
בנינו עיר
היא הטובה ביותר
יש בה את המצויינויות
ועכשיו מחפשים במה באים לידי ביטוי אותם מאפיינים של העיר הטובה?
במה היא חכמה? היא חכמה משום שיש לה מנהיגים חכמים וראויים, שרואים לנגד עניהם את טובת העיר. חכמת העיר נובעת מאחד משלושת חלקיה (השלטון).
במה היא אמיצה? היא אמיצה משום שיש לה שומרים אמיצים. כי הם דואגים לכך שהחלטות יישומו בפועל, האומץ נובע גם כן מאחד שלושת חלקיה (שומרים).
במה היא מתונה? מתינות, ע"פ סוקרטס, היא שליטה על דחפים – אז למעשה זה שני דברים (שולט ונשלט). אז בעצם אלו שני כוחות, שבאופן פוטנציאלי, מנוגדים אחד לשני. כשאנו אומרים שאדם מתון זה אומר שהוא לא נכנע לתשוקות שלהם (אז יש תשוקות ויש את מה שלא נכנע להם). אז מתינות בעיר הוא המצב שבו כל אחד מהמעמדות מקבל שהחלק המשכיל/מושכל ראוי לשלוט. כלומר, כל עוד החלקים האחרים בעיר לא רוצים לשלוט, נקבל עיר מתונה. לא ברור, האם הכוונה שהחייט והסנלדר לא ירצו כלל לשלוט או שמה שחשוב הוא שלא יצרו קנוניה, לא ינסו ליישם את הדחפים כמעמד – אנו מקבלים שלפחות לא מתקיים המצב שבו אחד המעמדות מנסה להתשלט על המדינה, בלי קשר לרצון הקיים או לא קיין בהם. אז מתינות היא ההסכמה לגבי מי בשלטון.
ובמה היא צודקת? סוקרטס מבקש שנזכר, באינטואיציות הבסיסיות שלנו לגבי צדק, ורואה את הצדק העירוני בכך שכל אחד יעשה את מה שמתאים לו. ההוכחה לכך, הוא כאשר מעמד מסויים לא רוצה לעשות את מה שיועד לו, אלא משהו אחר ואז נוצרת מלחמת אזרחים. כלומר, "הסדר הטוב" הוא הצדק בעיר, העשייה של כל אחד את מה שמתאים לו.
המעבר בין הצדק העירוני לאישי מתבצע באמצעות שתי עקרונות:
עקרון ראשון - דבר אחד לא יכול לפעול, או לחוות, בשני אופנים מנוגדים, בו"ז ביחס לאותו דבר.
הכוונה – אותו דבר לא יכול גם למשוך וגם לדחוף, באותו רגע, אותו הדבר. (קשת מפעיל לכאורה לחץ הפוך בקשת נחושה, אך למעשה אלו שתי ידיו, לקשת יש כוונה אחת).
העיקרון השני הוא שכל דחף הוא דחף פשוט. הכוונה היא, שאם אנו צמאים (דחף) אז זה צריך להיות מוגדר ביחס לאובייקט אחד (שתייה). בגורגיאס, לדוגמה, סוקטרס טען שכל דחף, כוון למשהו שקראנו לו "טוב".
כרגע מה שסוקרטס אומר הוא שאם אנו רוצים להבין מהו צמא אנו צריכים לחשוב על הדחף הזה ביחס לאובייקט הפשוט – שתייה. אם זהו משקה טוב, אז יש משהו שהוא נוסף על צמא, דחף נוסף (משקה מתוק, אלו שני דחפים, האחד לצמא והשני למתוק).
באמצעות שני כללים אלו אפלטון מוביל אותנו מהצדק העירוני לאישי.
אנו מכירים מקרים בהם לאדם יש דחף (להשיג שתייה) אך הוא מתאפק מלממש אותו (מחליט).
הנפש כנראה מחולקת לשני חלקים: האחד רוצה לשתות, והאחר מחליט לא לשתות. אם ניישם זאת על התופעה שדוברנו בה, כבר אפשר לאפיין בצורה יותר מדוייקת. החלק שרצה לשתות מונע מדחפים גופניים, ומאידך החלק שהחליט שלא לשתות, דאגתו היא למכלול – זהו חלק מושכל. הוא מקבל החלטה בעבור האדם כמכלול.
אך סוקרטס אומר שאנו מכירים תרחיש נוסף: הוא מזכיר את לאונטיוס (שטייל מחוץ לחומות, הגיע למקום שבו זורקים את המוצאים להורג, מתחת לחומה. הוא מרגיש דחף חזק להביט בהם. הוא מרגיש שיש משהו בזוי בדחף הזה – אך מוצא עצמו נמשך אליהן בניגוד לשיפוט המושכל. כשהוא מסתכל על הגופות הוא צועק על העיניים שלו). אנו רואים שליאונטיס הגיב לחוסר השליטה שבו, בכעס, באלימות (כלפי עיניו). אז איך אפשר להבדיל בין החלק המושכל לבין החלק שאחראי על הדחפים?
סוקרטס טוען שזה בלתי אפשרי, משום שאנו מכירים מצבים שבהם החלק הרציונלי לא פעיל אך החלק הכועס כן פעיל (למשל, כשלוקחים ממתק מתינוק). ולכן אי אפשר לזהות את החלק הרצייונאלי עם הכעסן. בנוסף לא פעם הצד המושכל "משתיק" או "ממתן" את החלק הכועס (למשל כשהוא אודיסאוס שב לביתו, ומשרתותיו לועגות לו.. והוא מעוניין להורגן במקום. הוא "נרגע" כי הוא מבין שאם יעשה כך, תחפושתו תחשף והוא לא יוכל להכניע את אלו שהשתלטו על ביתו).
אז נראה שלפעמים הכעס פועל בתיאום ולפעמים בניגוד לשכל. ע"פ סוקרטס, אם אנו מחונכים באמת – ומישהו פגע בנו – אנו לא נכעס. לעומת זאת, נכעס כאשר אנו רואים מעשה לא צודק. כלומר, זהו חלק שמגבה/מתקף את ההחלטות של השכל המושכל.
כך שמצאנו בעזרת שני הכללים הללו שיש הקבלה בין מה שמרכיב את הנפש שלנו לבין מה שמרכיב את המדינה (מעמדות).
מכאן אנו מוצאים את מקורות המצויינויות שבאדם – מנין החכמה באדם? מהחלק שעסוק למצוא את האמת, כמו המעמד השליט במדינה (המלך-פילוסוף); שלא חושב על הטוב שלו, אלא את טובת המכלול – הוא מזהה את הטוב, לא רק בהגות, אלא גם לשאר הדברים בנפש (ובגוף).
מנין מתינות באדם? במדינה, זוהי ההסכמה של המעמדות לגבי השלטון. ע"פ סןקרטס כך גם בנפש; דחפיו של אדם מתון לא שולטים בו. אך זה שונה מצדק.
מנין צדק באדם? מהבנה של הנכון והצדוק.
ההבדל בין אדם מתון לאדם צודק הוא שבאדם צודק מלכתחילה אין את הדחפים שעל האדם המתון לשלוט בהם.
וכך כל תכונה בהגבלה למדינה...
ההבדל בין מתינות לצדק מוביל לרעיון שהיה חשוב מאוד בפן הפוליטי בפוליטאה. סוקרטס טען שרק מדינה צודקת היא "מדינה אחת" וכל השאר אינן כזו, משום שאין זהות אינטרסים.
איך נדע שהאדם הישר הוא אדם שחי חיים מאושרים יותר וטובים יותר מהאדם הלא ישר?
לגבי האושר של האדם הישר; בסופו של דבר אנו יודעים שסדר של החלקים שמרכיבים כל דבר הוא בעצם שם אחר לבריאות של אותו דבר. פעולה צודקת ע"פ סוקרטס תורמת לצדק בנפש (כפי שפעולה מתונה תורמת למתינות) – אך היינו מצפים שדווקא תנבע ממנה. אך משום שסוקרטס רוצה לשמר את האנלוגיה לגבי בריאות, כך יוצא שפעולות בריאות לא נובעות מבריאות על מסייעות לה.
נמשיך בבנית העיר האידאלית.
מצאנו בשבוע עבר את ההגדרה לצדק בנפש. ראינו שכפי שהמדינה האידאלית מכילה שלושה חלקים והצדק בעיר בא לידי ביטוי ביחס של החלקים זה עם זה ובעיקר שהחלק הטוב שולט בחלקים "הטובים פחות" משום שהוא דואג לרווחת שאר החלקים וע"י לעיר עצמה. ראינו שגם בנפש, שחולקה גם כן לשלושה חלקים בהתאמה לחלוקה במדינה; וגם שם החלק המושכל דואג לרווחת הכלל.
המשמעות של צדק בנפש היא שלא ברור באיזה אופן ניתוח זה עונה על השאלה שרצינו לשאול מלכתחילה (שהיא מדוע טוב יותר להיות ישר מאשר לא ישר?). ראינו שסוקרטס אמר שעל אף היתרונות הנראים לעין עדיף להיות ישר משום שזה אומר סדר בין חלקי הנפש.
אך באיזה אופן התיאור בספר הרביעי של האדם הטוב, הוא מענה לשאלה?
דרך אחת להבחין בין האפשרות לשאול שאלה לגבי צדק ועשיית מעשיים צודקים. לבין התשובה שכדי לדבר על מעשים צודקים יש לדבר על התכונה של מהי צודק (אחרת לא נבין את ערך הפעולות הצודקות) אך ראינו גם שבאופן כללי יותר, שרלוונטי להרבה חקירות פילוסופיות, יש שאלה שצריך להתמודד איתה – והיא שהתשובה ה"מדעית" ....????
דרך אחד מהפיתרון הוא שהרבה פעמים מה שנראה חלק מהתופעה אינו חלק מהתופעה (לגבי שקרים – זה לא בסדר לשקר, אך אין זה חלק בלתי-נפרד מרעיון הצדק. משום שלפעמים צריך לשקר כדי לשמור על אחדות הנפש "שקר מועיל").
אותו אדם שחי חיים מסודרים, יחסר את המוטיבציות לפעול באופן לא ישר. האדם הישר שגילינו בספר הרביעי לא יחלוק את המניעים לפעולה לא צודקת, הוא לא ינסה להגדיל את חלקו, הוא לא יחשוב שסיפוק הדחפים שלו זה המטרה שלו בחיים, ואף לא יהיה ערמורמי – משום שאין לו צורך להשיג יותר ממה שהוא חושב שראוי לו. וזאת משום שהחלק המשתוקק שבו מדוכא ע"י החלק המושכל.
כשנדבר על הספר התשיעי בפוליטאה נראה איך הניתוח הזה עוזר לנו להבין מה מניע את האדם הלא-ישר (האדם הרודני).
בשלב זה עברנו לסוג הידע שלשליטים בעיר. השליטים עוסקים בדברים כשלעצמם, ששונים משאר האנשים (גם המשכלים) משום שהם עוסקים בסברות. ראינו שהפילוסוף מנסה להתעלות מעבר לעולם הסברות ולתפוס את הדברים שהינם באופן מוחלט.
הפילוסוף, מנהיג המדינה, חייב שתהיה לו תפיסה של מהו הטוב, כך שידע מה הערך ומה המשמעות של שאר הדברים שהוא עוסק בהם (האידאות).
גם בפיידון הרעיון של טוב נתפס (אם כי לא הוסבר) כמפתח להבנת הטבע.
סוקרטס לא מסתפק בתיאור הזה. אפלטון מעוניין להמחיש את ההבדל בין האוביקטים שבהם עוסקים רוב בני האדם לבין. וזאת הוא עושה באמצעות משל הקו (הסבר גם בתרגול...).
פילוסופיה יוונית: אפלטון - פוליטיאה ב
No comments:
Post a Comment