אפלטון - פוליטיאה - ספר א
בפוליטאיה של אפלטון אנו נראה הרבה מטה פיזיקה, אתיקה ופסיכולוגה שלאו-דווקא מאפיינים את סוקרטס. אנו נתעניין לבדוק מה הקשר בין אחד ממאפייניו של סוקרטס (שהוא האינטלקטואליזם הסוקרטי; אדם אינו יכול לפעול בניגוד לטוב/לידע מרגע שהבין אותו) לבין הפסיוכלוגיה כפי שהיא מיוצגת בפוליטאה.
בפיידון היו אנשים שאמרנו עליהם שהם "טובים" אך לא מהסיבות הנכונות (כמו האמיצים או המתנות שאינו כאלה מתוך ידע) – אנשים שלא ידוע לתת דו"ח לגבי סיבות פעילותיהם, ולכן גם לא פעלו מהסיבות הטובות.
בדיון אם קפלוס ופולימרקוס – שהם אנשים טובים – לא יודעים להסביר למה טוב להיות ישר. ופותחים את הדלת לסנתימכוס, שהוא אינו אדם מן הישוב, הוא לא דוגל באותם ערכים טובים. הוא אומר לסוקרטס שאם סוקרטס ישלם לו אז הוא ילמד אותו מהו צדק. חבריו של סוקרטס מבטיחים תשלום ואז הוא מתחיל להציג את עמדתו.
ככה"נ היא מחולקת לשניים (האחד פוליטית והאחת אישית).
ההגדרה בעלת המאפיינים הפוליטיים
צדק הוא תועלתו של השליט. פעולה צודקת היא פעולה לטובתו של השליט.
סוקרטס אומר לסמנתכוס שלפעמים שליטים טועים, כלומר הם מחוקקים בכוונה לקדם את תעולתם. ואז אניסימכוס אומר שהשליט לעולם לא יכול לטעות, כלומר מבחינה הגדרתית – שליט טועה כאדם ולא כשליט. השליט המושלם של המילה לא יטעה. למעשה, אנסימכוס עצמו מחויב לרעיון ששילטון במדינה זה סוג של ידע. סוקרטס מסכים ורוצה לבחון כל מיני סוגי ידע שכאלה; (זו מתודה אופיינית של סוקרטס כאשר מישהו מאפיין משהו באמצעות תכונה, ואז סוקרטס בודק האם זה אכן מאפיין). אנסימכוס מתייחס לשלטון כצורה של ידע, כמלאכה. סוקרטס טוען כי בסופו של דבר כל מלאכה מופקדת על משהו; למשל, הסייסים מופקדים על הסוסים, לטובת מי הם? לטובת הסוסים או לטובת
השליט מופקד על האזרחים, כפי שהחולה תחת שלטון הרופא. אך אם השלטון הוא גוף ידע, אי אפשר להנחי שהוא דואג לעצמו – אלא הוא דואג לאלה שתחת בעל השליטה.
עונה אנסיכמסו אך מה עם רועה הצאן? הוא מטפח את הצאן עד שהוא שוחט אותו, ולמעשה זה היחס הנכון.
ס' מעוניין להבחין בין האומניויות/מלאכות שונות – האם יש דבר שמבדיל בין קברניט לבין רופא? – אם נגלה שיש תכלית העוברת כחוט השני בין האומנויות השונות, מה נגיד עליה? כנראה שזו תוספת של עוד אומנות. כלומר, אם מגלים שגם הקברניט וגם הרופא מקבלים שכר, האם נאמר ששכר הוא חלק ממקצוע הרפואה? הרי אמרנו שמה שמגדיר כל אומנות הוא הייחודי לה. אז למעשה יש כאן אומנות חדשה של "להרוויח כסף" (מנהל עסקים? אומנות עשיית העסקים?)
באותו אופן גם אם אנשי המדינה עושים כסף, זה לא משום אומנות המדינה אלא בשל שילובה עם אומנות העסקים.
נסימכוס מצויד בהגדרה נוספת; הוא אומר שצדק הוא בעצם טובתו של האחר. בסופו של דבר, אם אנו נפעל בצדק אנו נוותר על משהו מהרצון שלנו – כלומר משהו מטובתנו שלנו (כי אם יש רצון, אז הוא בהכרח רצון טוב כי הוא משהו שאני רוצה...). הטוב "שלי" הוא לקבל לעצמי כמה שיותר, בעצם סתכימוכוס משתמש במילה ביוונית pleonexia שילוב של pleo יותר nexia שזה ש"יש" having – נסיכמכוס טוען שזה מה שמאפיין אנשים.
סוקרטס שואל את נסימכוס האם צדק הוא "ארטה"? נסיכמכוס טוען שצדק הוא טיפשות ונאיביות. המצויניות האמיתית הן אומץ וחכמה. כלומר, אדם שיכול להתגבר על הדחף לצדק, הוא דווקא מצויין משום שהוא משתמש בחכמה ובאומץ, כי הוא צריך לתגבר על הקונוונציה. צדק מגלם שתי תכונות טיפשות ופחדנות – הליכה בתלם.
ראינו שלתיאוריה של סתיכמכוס יש צד פוליטי וצד פרטי, ולא ברור אם אפשר ליישב ביניהם, אך מה שמעניין אותנו הוא ששני האספקטים האלה לגבי צדק וטבעו, יהיו חלק מהדלק שיניע את הטיעון הגדול של הפוליטאה. למעשה הפוליטאה מכיל טיעון אחד ארוך מהספר השני עד הרביעי.
נזכיר את חלקי התיאוריה של סתכימכוס.:
פוליטי –
צדק הוא תועלתו של השליט. משום שצדק, או גילומו בהבט החוקים והכללים, נקבע ע"י השליטים ואלו קובעים אותם כדי שימלאו אחר רצונותיהם. כך שלמעשה הניתנים הצייתנים משרתים את תועלת השליטים.
ראינו, שעל פני השטח (בספר ב' נראה שרק על פני השטח) סוקרטס הצליח להפריך את החלק הזה אצל סתכימכוס. ע"י הדימויים של רופאים שעוזרים, לא למחזיקים ברפואה, אלא לחולים). סתכימכוס טען ששליטה היא סוג של ידע. לשאלה האם השליט טועה, הרי שהוא ענה שכשליט הם אינם טועים אך כבני אדם הם עלולים לטעות – משום שאולי אותו שליט טרם ידע את כל תורת המדינה.
סתיכמכוס ענה לסוקרטס ע"י דוגמה של אומנות המופקדת לרווחתם של משהו אך בסוף היא נועדה לתועלת המופקד – היא אומנות רעיית הצאן.
סוקרטס הציג אז את הטיעון הבא: לכל אומנות יש ייחודיות שמגדירה אותה. אם יש משהו שמשותף למספר אומנויות בו"ז אזי היא אינה של אותן אומנויות, אלא כנראה אומנותבפני עצמה. למשל הקברניט מחזיק באומנות המאפשרת לו לנווט את האוניה, אך הוא גם תמיד מרוויח כסף, והרופא מרפא חולים אך גם מרוויח כסף – ולכן כנראה שעשיית הכסף אינה קשורה לאומנות הניווט או הרופאה (הידע של איך לעשות כסף לא נמצא בלימודי הרפואה/ניווט אלא יש אומנות נוספת של "עשיית כסף" או מנהל עסקים...).
לכן, בדוגמה של רועה הצאן, יש להניח שמדובר באומנות נוספת שהיא שונה מאומנות המדינה.
אישי –
תרכיסמכוס רצה להגדיר את הצדק כתועלתו של האחר. כלומר, אם אנו מניחים שהמוטיבציה שלי כאדם הוא לדאוג לטובתי האישית וזה מתבטא ברדיפה אחר טובות, אז פעולה צודקת ישרה, היא פעולה שבה אני מוותר על טובה אישית כדי לתת למישהו אחר. כלומר, כשאני פועל בצדק אני מוותר על תועלתי האישית. כלומר, צדק הוא תועלתו של האחר. (שאלה שלי –האם אי אפשר להגיד שהשליט הוא גם אחר..? האם זה מתיישב..?)
תרכימכוס מקשר בין רציונאליות לבין טוב (כמו סוקרטס) הטוב הבסיסי של אנשים הוא "להרבות את חלקנו" (פלאונקסיה).
אחד הדברים הבסיסים שסוקרטס שאל את סתכימכוס לגבי צדק כתועלתו של האחר – האם צדק הוא "מצויינות"? נסתימכוס משיב שלא משום שזוהי פעולה בניגוד לאינטרסים שלנו. כלומר זה סוג של טיפשות, וחכמה היא מצוינות אנושית – בלתי אפשרי שזה יעלה בקנה אחד. יוצא שאדם אמיץ וחכם לא יוותר על הטוב שלו רק משום שזה מקובל. לעומת זאת, חוסר צדק, רדיפה אחר אינטרסים אישיים, הוא מצויינות – משום שהאו מגלה חכמה (ההבנה שצדק הוא רק קוונציה) ואומץ (לא להיות קונפורמי). אז מה שמאפיין את האדם המצויין, שפועל באומץ ובאי-צדק, הוא להרבות את חלקו.
סוקרטס שואל איך אותו אדם יפעל כשהוא יראה אדם ישר? נסתימכוס אומר שכמובן שהאדם הלא-ישר ירצה להשיג לעצמו יותר מהאדם הישר. ע"פ נסתימכוס האדם הלא ישר, באופן תמידי, ירצה להרבות את חלקו מול אדם ישר ומול אדם לא ישר. סוקרטס שואל, איך ינהג אדם ישר מול אדם ישר? האם הוא ירצה להיות יותר ממנו (יותר ישר?) או שמא, הוא יאמר "כך יש לחיות וכך אני חי, ואיני שואף ליותר מזה". נסתימכוס טוען שישרים לא מתעלים על ישרים אחרים אלא מקבלים אותם כאיזושהי מידה. סוקרטס שואל האם האנשים הישירים, בפגישה עם אדם לא ישר רוצים יותר? כמובן שכן.
יוצא שאדם לא ישר רוצה להרבות את חלקו ביחס לכולם, אך אנשים ישירים רוצים להרבות את חלקם לא מול אנשים ישירים אחרים אלא רק מאנשים לא ישירים.
לאחר כמה דוגמאות אנו רואים:
בעל מקצוע לא ירצה להתעלות מעבר לבעל מקצוע אחר (באותו מקצוע) אך כן מול מי שאין לו מקצוע.
אך מי שאין לו מקצוע מעוניין להתעלות מעל בעלי מקצוע (כי אותם הוא לא יזהה.. משום שאינו בעל מקצוע..) ומול אחרים.
אנו מניחים שבעל המקצוע הוא האדם הנבון בתחום הרלוונטי, יוצא שבעלי ידע לא רוצים להתעלות על הדומים להם אלא על השונים מהם. ואלה שאין להם ידע רוצים להתעלות על הדומים להם ועל השונים מהם.
מה זה אומר על האדם הלא ישר? זה שלכאורה מחזיק בידע האמיתי? אך מאפיין אותו הרצון להרבות את חלקו, הוא רוצה שיהיה לו יותר ביחס לאנשים ישרים וגם ביחס לאנשים לא ישירים. אך ע"פ סוקרטס זה בסתירה למה שראינו, שאדם ללא ידע רוצה להתעלות מעל כולם. אדם חכם לא מעוניין להתעלות מעל כולם. אז הרצון להרבות אינו מאפיין לא ידע ולא חכמה.
בסוף הספר הראשון סוקרטס אומר שהוא טרם הצליח להראות מהו צדק.
No comments:
Post a Comment