ע"פ סוקרטס מבחינת הפילוסוף הגוף פחות חשוב מהנפש. הוא לא עומד מול המוות באומץ מפחד אלא משום שהוא מכיר את ערכם האמיתי של הדברים. הוא לא מתון מתוך חישוב מתחכם שכדאי לדחות תענוגות רגעיים שעלולים לגרום לנזק בטווח הארוך. אלא משום שהוא מפריד בין העיקר לטפל.
(לכאורה, ככל שאתה מפחד למות כך תהיה יותר אמיץ – כי אתה יותר מפחד לאבד את הגוף).
ע"פ סוקרטס נראה שכדי לממש את התכונות הטובות יש צורך בידע – שמנחה מה טוב ומה רע, מה חשוב בחיים ומה חשוב פחות.
ההוכחה הראשונה של סוקרטס נקראת "המעגלית" –
ע"פ סוקרטס להוכיח שהנשמות מגיעות מהשאול, יש לבחון באופן כללי את התהוות של כל דבר ודבר (ולא רק את הנשמות). התהוות היא לא רק יש מאין אלא של כל דבר. ע"פ סוקרטס אחד מהמאפיינים הכללים של התהוות, היא שדברים מתהווים מהניגודים שלהם. אם משהו הפך להיות גדול או חזק אז הוא הפך לכזה ממצב של קטינות או מצב בו היה חלש יותר. לדוגמה:שינה מגיעה מערות, עירות מגיעה משינה – שניהם ניגודים.
עכשיו מוסיף סוקרטס, כי למקרים של התהוות יש שמות; לדוגמה אם משהו הפך להיות גדול אז הוא גדל ואם משהו הפך להיות קטן אז הוא קטן (ניקוד שונה). אם מישהו הפך להיות ישן אז הוא נרדם, אם הוא הפך להיות ער אז הוא התעורר.
אנו יודעים שמוות וחיים גם הם מנוגדים. וגם למעבר בין חיים למוות יש שם (מיתה, למות) – אך אם מכניסים את זה לסכמה כללית, יוצא שהחיים חייבים להגיע מהמתים, מה שחי הגיע ממה שמת. כלומר, חייבים להניח שהחיים כאשר הם נולדים למעשה הם קמים לתחיה משום שזה המקום היחיד שהם יכולים להגיע ממנו.
כשסוקרטס מדבר על היזכרות הוא מדבר בעצם על אסוציאציות – אתה מדבר על משהו אחד והוא מעלה בך זיכרון.
הוא נותן מספר מאפיינים כלליים של התופעה הזו: כשאנו חווים משהו כרגע, והדבר שאנו חווים גורם לנו לחשוב על משהו אחר שאנו לא חווים אותו אך חווינו אותו בעבר – אנו נקרא לזה להיות מוזכרים ("הוא מזכיר לי.."). לחשוב על משהו שאנו לא חווים אך חווינו פעם בגלל משהו שאנו חווים עכשיו. וניתן להצביע על מידה של דימיון.
להוכחה חייבים להניח שישנם דבים שלעצמם.
להוכחה חייבים להניח שהדברים השווים בעולם אינם זהים לשווה כשלעצמו אלא נופלים ממנו מבחינת השווה שבהם.
- יש את התיאור הפסיכולוגי של הזכרות, ויש את השווה כשלעצמו שקיים, שהדברים השווים בעולם דומים לשווה כשלעצמו אך נופלים ממנו. המסקנה מכך הוא שאנו נזכרים בשווה כלשעצמו כשאנו לומדים עליו או "מגלים" אותו מחדש. משום שהדרך היא ללמוד על כל מיני דברים שווים בעולם, באיזשהו שלב אנו מבינים את המכנה המשותף שהוא השווה כשלעצמו (שאינו דבר נתפש אלא רק חושבים אותו, כלומר תפישה שבמחשב) אנו יודעים שהדברים בעולם דומים לשווה כשלעצמו אך נופלים ממנו ואנו יכולים, לאחר שהבנו מהו השווה שלעצמו, לדעת בכמה הם נופלים ממנו.
- אם אנו יכולים לחשוב על מצב שבו אין לנו חושים, אך יש לנו חושים מרגע שיש לנו גוף יוצא שהיכולת שלנו "להיזכר" בכך שאפשר שאין לנו חושים, גורר מצב שבו לא היו לנו חושים, כלומר שלא היה לנו גוף. אז יוצא שהנפש הייתה קיימת לפני הגוף.
כל התהליך:
מחשבה על משהו שאיננו חושבים עכשיו בגלל טריגר שהוא משהו שכנראה חווינו פעם
הטריגר הזה דומה לדבר שבו אנו נזכרים – ואנו יכולים להגיד כמה דומה (הטריגר דומה אך נופל, פחות מושלם ממה שנזכרים).
עכשיו עוברים לדברעל השווה כלשעצמו.
השווה כלשעצמו שונה מכל הדברים השווים שאנו רואים בעולם (משום שהם שווים בכל מיני דרכים וצורות, והוא שווה באופן מוחלט).
הוא עולה עליהם מבחינת השיוון.
אנו מניחים שהתחלנו לחשוב על השווה כלשעצמו אחרי שפגשנו את הדברים השווים בעולם.
כלומר מבחינה פסיכלוגית תהליך הלימוד של מתמטיקה (שיווין) הוא היזכרות. כלומר "מגלים" את השווה כלשעצמו שנמצא בראשנו. ואז השאלה מתי היא נפגשנו עם השווה כשלעצמו, מתי הוא הגיע לשם כדי להיות טריגר לדברים השווים בעולם ("זה נראה לי שווה.."), אך משום שלא נפגשנו בו כל עוד יש לנו גוף (כי אין שווה מושלם בעולם) יוצא שפגשנו אותו לפני שנולדנו.
העובדה שאם יש ידע, אותו ידע הוא הזכרות, ואם הוא הזכרות נובע מכך שידענו את הדברים שאנו יודעים לפני שלמדנו אותם. כלומר הנפש הייתה קיימת לפני שנולדנו.
מכיון שיש ידע מתרחשת הזרכות ומיכון שמתרחשת הזרכות הנפש היא בת אלמוות.
הדברים הפשוטים הם הנצחיים - למה הנפש דומה יותר?
ראינו השנפש דומה לדברים הפשוטים מכיון שכמו כל הדברים הפשוטים גם היא בלתי-נראית. גילנו שהגוף אינו מתפורר מייד לאחר המוות. אם הנפש דומה יותר לדברים הנעלים יותר, הפשוטים – אז היא תשאר הרבה אחרי הגוף. אז אם חלקים מהגוף נשארים הרבה אחרי המוות, מן הסתם הנפש נצחית.
ההתנגדויות של סימאס וקביס
סימיאס – אפשר לקחת את הטיעון שהנפש חזקה ונעלה יותר מהגוף ולהלביש אותו על דוגמה סותרת. למשל, נבל וההרמוניה שהוא יוצר – האם ההרמוניה של הנבל תשאר או תשרוד אם נשבור את הנבל?
קביס – להבדיל מסימאס אינו טוען שהיחסים בין הנפש-והגוף כפי שאיפיינם סוקרטס שגויים. אך אפשר לחשוב על אנלוגיות בין היחס של הנפש לגוף ולראות שהדבר החזק שורד הרבה גילגולים של הדבר החלש, אבל נשאר שרידשל הדבר החזק.
לדדוגמה – חייט תופר מעילים רבים, ומתקן מעיל שנפרם (כפי שהנפש מתגלגלת או מרפה את הגוף). אך אנו יודעים שיש מעיל אחד לפחות ששורד את החייט, המעיל האחרון שהוא תופר. כלומר יכול להיות שהגוף שאנו רואים עכשיו – על אף שהנפש נעלה – הוא ישרוד את הנפש.
סוקרטס הראה לסימאס שהיחס נפש-גוף לא יכול להיות מודגם כמו נבל-הרמוניה משום שהנפשאינה הרמוניה. כי אפשר לדבר על רמות שונות של הרמוניה ואי-אפשר לדבר על רמות של נפש אין מישהו עם "יותר נפש" או "שיש נפש יותר מורכבת". כלומר אם רוצים לשמר את הרעיון שהנפש היא נצח - אז צריך להגיד שהיחס המסויים של הרמוניה מושלמת למול נבל. רק היחס המדויק שמגדיר אותה ע"י החומרים השונים שמגדירים את הגוף. אם אנו מוכנים לוותר על הרעיון שיש נפשות טובות יותר או פחות או האם נוותר על התיאוריה שהנפש היא הרמונית? מעדיפים לוותר על התיאוריה מאשר על תופעה יומיומית כמו הבדלים איכותיים בין אנשים.
כדי לענות לקביס סוקרטס מספר סיפור אוטוביוגרפי; הוא מספר סיפור על התהוות הדברים באופן כללי. כשסוקרטס היה צעיר הוא נמשך מאוד אחר מדעי-הטבע; איך חושבים? בעזרת הדם? או המוח? ממה עשויים החיים? אך במהרה גילה שאינו מוכשר לחקירות כאלה, משום שתוך כדי החקירות החל לפקפק בדברים שפעם חשב שידע, שהיו ודאיים. לדוגמה פעם חשב שמה שאחראי לגדילה היא תוספת מזון, וחשב שאפשר להגיד על סוס שהוא יותר גדול מסוס אחר בראש אחד. חשב שאפשר להגיד 10 גדול מ- 8 בגלל שיש לו תוספת של 2 יחידות, וכעת הוא אינו בטוח בדברים הבסיסייים האלה. הוא למשל לא מצליח להבין אם הוא הוסיף יחידה לאן הוא הוסיף אותו? ואיך אפשר לקבל אותה תוצאה מחילוק וחיבור? איך אפשר ששני תהליכים הפוכים יתנו אותה התוצאה? איך סוס אחד גדול באחר מראש אם האחר קטן ממנו בדיוק בגלל אותה הסיבה (הראש)? כך שהוא החליט שעדיף להמנע מחקירות כאלה משום שהן מערערות את ידיעותיו. אבל הוא שמע על ספר של אנסקגורס והוא אומר שמה שיר את כל החיים זה שכל. סוקרטס חשב שאם אנסקגורס יכול להראות שהכל סביבנו הוא שכל, אז הוא וודאי יודע להגיד מדוע האדמה למטה והשמים למעלה. אך הוא גילה שבמקום להסביר מדוע טוב שהדברים יהיו כפי שהם, אנקסגורס מסביר על תנועות ופעולות בעולם – וכלל לא מתייחס לעקרון שהציב בנוגע לשכל. כלומר אנסקגורס מבלבל בין סיבות לבין הדברים שצריכים סיבות – הוא מתאר את הדברים אך לא את הסיבות להם.
סוקרטס נואש מאנסקגורס – משום שהוא סבור שההסבר הטוב ביותר הוא ההסבר שאומר מדוע טוב דבר מסויים. אך משום שאין זה אפשרי הוא מתחיל מתודה חדשה. הוא טוען שיש דברים כשלעצמם ויש קשר בין הדבר הארצי לבין הדבר כשלעצמו. והדבר כשלעצמו הוא הסיבה להתהוות של כל מה שנקרא תחת שמו של הדבר כשלעצמו.
אפ יש דבר אחד שמאפיין את הדבר כשלעצמו זהשהוא ישא את התכונה אשר קרויה על שמו ללא פשרות. ולא ניתן יהיה להגיד שהוא אינו נושא תכונה כזו. יש קשר סיבתי בין ההתגלמות של התכונה לבין הדברים אשר נקראים על שמה.
סוקרטס נותן מספר דוגמאות לגבי תכונות של דברים ואז עוברים לייצורי כלאיים – שהם משהו בין הדברים כלשעצמם לבין הגילום הארצי שלהם. למשל, אש, יש לה תכונה של חום אבל האש לא יכולה לקבל את התכונה המנוגדת של חום. להבדיל מסימאס שאפשר שיש לו תכונה של גודל, אבל הוא יכול להיות גדול (ביחס למשהו) או קטן (ביחס למשהו אחר).
לאחר שראינו שיש דברים בעולם שמאופיינים באופן הכרחי ע"י אחד משני ניגודים אפשר להתשמש בהם כסיבה, כלומר, אם נשאל מדוע מישהו קודח (יש לו חום) – זה לא משום שהוא משתתף בחום, אלא יש בעולם משהו שגורר איתו חום, ואותו הדבר זה הסיבה לגוף הקודח. כלומר, אם התחלנו בגלל סיבות "סתמות" – למה זה חם? כי הוא חם – עכשיו אפשר להצביע על משהו בעולם שנושא את התכונה הזו.
כמו שהחום של האש לעולם לא יהיה קר, כך האש מעולם לא תהיה קרה; אם כך האם אנו יודעים מהם סיבת החיים? לכאורה חיות היא תכונת האדם משום שהאדם משתתף בחיים, אך למעשה אנו יודעים שיש משהו בין האדם לחיים עצמם, שמקיים את היחס של האשעם החום – וזה הנפש. אנו יודעים שאם משהו נותן חיים לגוף זה הנפש. כך שעכשיו אפשר להגיד שהגוף חי בגלל הנפש, משום שהנפש מאופיינת ביחס לחיים בדיוק כמו האש והחום.
מה קורה לאותם דברים שיש להם את היחס הזה כשהניגוד מתקרב אליו? מה קורה לאש שמתקרב אליה קור? אנו לא ממש יודעים. מה קורה לנפש כשמתקרב אליה הניגוד של התכונה שמאפיין אותה בהכרח? כלומר שמתקרב אליה המוות? אז אולי היא תסוג ואולי תהרס (כמו האש) אך האם זה הכרחי? דבר שאינו יכול לקבל לעולם את התכונה חום יקרה "קור"; משהו שלעולם לא יהיה צודק יהיה א-צודק. אז משהו שלעולם לא יקבל את המוות יקרא אל-מותי. אז היא לא יכול לקבל את המוות, אך האם היא יכולה לההרס? כמובן שלא, כי רק המוות יכול להרוס אותה והיא לא יכולה לקבל את המוות. אז כשמגיע המוות אל האדם, כשהניגוד מגיע אל הנפש, היא בורחת היא לא נהרסת. אז כשנמות נפשנו תסוג לאנשהו.
אם כן, הנפש היא אלמותית ולכאורה אין צורך לבכות אם סוקרטס מת...
No comments:
Post a Comment