מטאפיזיקה למדא
מה שיש באופן בסיסי אלו הם העצמים שמתחלקים לשלושה: (המלה עצם היא אותה המלה להוויה כמעט)
- העצם המוחש-מה שאנו מכירים
- העצם המוחש הנצחי (כוכבים) בניגוד לקודם.
- עצם לא נע. שלא יכול להשתנות.
אריסטו מחלק את היקום למה שנמצא מתחת לגלגל הירח ומה שנמצא מעל ומעבר לגלגל הירח. מה שמאפין את החיים מתחת לגלגל הירח הוא ראשית מציאת ארבעת היסודות. ובין השאר בגלל שהדברים מורכבים מהיסודות הם מתהווה וכלה (הדבר היחיד שלא מתכלה הם היסודות) ליסודות יש תכונה מסוימת לכל אחד שמתאימה למיקום מסוים בעולם. האש קלה ורוצה לעלות, האדמה כבדה כלפי למטה- צורת היסודות מכתיבה להם מקום שבאופן טבעי רוצים להיות בו. התכלית, (המעט אנלוגית) זה להיות במקום הטבעי בעולם ולהגיע למצב בו יסוד במנוחה.
אין בתמונת העולם האריסטוטלית ריק. זהו קונספט בעיתי על מאוד מאוחר.
מעבר לגלגל הירח יש אלמנט- חומר חמישי ממנו גם עשויים הכוכבים ומה שמיוחד בו הוא שהוא מקבל רק שינוי בתחום אחד- מקום (ולא את איכותו) וזה מה שמסביר את תנועת הכוכבים.
בעולם של אריסטו יש היררכיה. הנפש יותר מורכבת משמע יש לה יותר קשרים ויותר יכולות. יש היררכיה שבאה לידי ביטוי ע"י מינמום שינוי שהעצמים עוברים- השינוי המינימלי הוא השינוי במקום.
זהו החיבור השלם ביותר בענייני תאולוגיה של אריסטו.
אין טיעון מתכנון- from design האל של אריסטו לא אחראי על התכליות של הדברים בעולם. מניחים שהעולם מסודר ולכן יש מי שמסדר אותם לא מתקבל.התכלית פנימית ומסבירה את עצמה, אין קשר לעולם התכליתי של אריסטו. אין דיבור על "מתכנן". אריסטו מדגיש בפיסיקה כי תכליתיות אינה מניחה או צריכה שק"ד. ברואי דבר תכליתי אני לא מניח שששק"ד יצר אותו או שיש לו שק"ד אלא יש קשר בין תכליתיות בין מה שקורה ע"פ רוב.
הטיעון העיקרי של אריסטו הוא קוסמולוגי בספר זה. אם כל העצמים היו בני כליה אז כל הדברים היו יכולים להפסיק להתקיים- מצב בו אין כלום. אבל יש משהו שאנו יודעים שאיננו כלה- הזמן. רצף הומוגני של דברים מאותו סוג, ולכל נק' על הרצף יש עבר ועתיד. אם אתה מניח שהזמן התחיל מתישהו יש נקודה בה אין לפני או להפך לגבי העתיד ולכן זה לא זמן אלא סתירה. הזמן נצחי. הזמן לפי אריסטו הו מידת התנועה= מספר התנועה ביחד ללפני ואחרי. לתנועה יש משך. משך נמדד במושגים של לפני ואחרי- זמן. הזמן הוא תמיד מלווה תנועה. אין זמן ללא תנועה. אם הוא נצחי גם התנועה נצחית.
החלל אינו אינסופי כמו החלל. אריסטו מזהה חלל עם "מקום" הגבולות הראשונים של הדבר- הגבולות המידיים. לשמים החיצוניים שהם הגבול האחרון אין מקום- היקום מסתיים. לא הכל אינסופי. יש טיעון לאינסופיות הזמן לעומת סופיות המרחב.
אריסטו יותר קרוב ללייבניץ מאשר לניוטון. החלל הוא דבר יחסי ולא דבר בפני עצמו. (על זמן הם לא יסכימו) יש תנועה נצחית ואריסטו שואל אם התנועה נצחית צריכה להיות ביקום תנועה רציפה נצחית- היחידה מסוג זה היא במקום שם אתה יכוללנוע בלי סוף. תנועה כזו היא נטולת ניגודיםß מעגלית. התנועה הנצחית בקוסמוס היא מעגלית. כדי שתהיה תנועה מעגלית נצחית (אנחנו לא בראשית אלא בתנועה מתווכת)
תנועה נצחית ומעגלית וגם היא מתווכת. תנועה פיזיקלית מונעת. אני זקוק להוויה שקיימת בפועל שתוכל להניע (ולא רק בכוח) ושתהיה כזו שמחוללת תנועה ושתהיה נצחית. הוויה זו צריכה להיות פעילות כלשהי, אםאפשרי שלא תפעל אפשרי גם שלא תניע. פעילות נצחית- טהורה של אפקט של הנעה- יכולה להיות רק של משהו שאיננו חומר כי לחומר יש פוטנציאל- יש לו כוח ויש לא אפשרות לא לעשות את מה שעושה.
יש לנו תנועה של גלגלי השמים ואפיון ראשוני של מה שאמור להניע אותם. אבל .. כשיש תנועה יש מניע. לפי היגיון זה, אנחנו נמשיך לחפש מניעים עד אינסוף.כל דבר שנע יש לו מניע ולמניע יש גם מניע.... עד אינסוף. לפי זה יצא שיש אינסוף דברים מניעים והיקום אינסופי- אבל הוא איננו וגם לא נכון שיש אינסוף דברים שיכולים להניע כדי שאני אוכל להניע. לכן נק' ההתחלה יכולה להיות אחת מ-2 או שיש משהו שמניע את עצמו או שיש משהו שמניע מבלי להיות מונע. (מניע את עצמו הוא הפתרון של אפלטון- נפש) את אריסטו זה לא מספק. ראשית יש להניע משהו אחר. לכל דבר שמניע יש חלק מניע וחלק מונע- בכוח ובפועל. חייב להיות פועל טהור- וגם נצחי וגם נטול חומר. מניע באופן מהותי ולא באופן מקרי. אם מקרי היה אפשר שלא תניע אז במהותו מניע!
יש 2 פרשנויות ימה"ב 1 אומרת שהנפש היא צורה (לא נכון) ואחד אומר שהמניע הבלתי מונע הוא צורה טהורה וגם זה ל אנכון הוא אומר "פועל שלם טהור". אפשר לבקר את אריסטו על זה. מה שחשוב יותר זה למה נקרא צורה טהורה.
איך המניע הלא מונע מניע? אין בו חומר. כדי להניע באופן פיזיקלי עליך להיות בעל כוח. כוח אומר שאתה נע- חורמ. יש לנו מניע שלא נע בעצמו! אז איך הוא מניע? הלשון של אריסטו וההסבר הוא אנלוגי- אין לנו מערכת מושגים טבעית שיכולה להתיחס לסוג ההנעה של דבר חסר חומר שמתורגמת לשפה פיזיקלית בגלגלי השמים. המניע אחראי להנעת הגלגל החיצוני והוא מפעיל את השאר. האופן בו מניע הוא כמו מסע תכליתי. אני רעבה רואה תפוח והתפוח מניע אתיאליו. מבחינתו הוא לא מניע אותו ובטח לא הנעה פיזיקלית. כמו השתוקקות. אפשר להשוות לאהוב שמניע. מושא ההשתוקקות מניע אותנו לא באופן פיזיקלי. אפשר שנית לגזור מזה שיש לכוכבים השתוקקות נפש כלשהי אולי אפילו תודעה. אריסטו מסכים לכך! יש נפש ביצורים לא ביולוגיים. כמו סיבה תכליתית- מושא השתוקקות. האל הוא מושאהידיעה האולטימטיבי. היחס בין החומר הטהור הוא מה שאנחנו לא יכולים לחקור אותו בצורה מושכלת מלאה. המניע הבלתי מונע נדרש להסבר התנועה. מענין העולם, המדע, יש תופעה שעלינו להסביר בעולם אותו מסביר המניע הבלתי מונע ואנחנו רוציםלהבין מיהו. (לא רעיון התגלותי של אלוהים, אין הענות של האל, ההנחה הקוסמולוגית תיאולוגית כולה נטועה ברצון להבין את הממשות ואת ההוויה.) עלינו להזהר ממושגים.
פועל טהור- מתחייב כתוצאה מהידע שלי. אני יכולה לעשות דדוקציה של היכולות שלו. מתוך הידיעה שלי את מהותו אני יכולה לגזור תכונותיו. בד"כ בטבע אין לי אפשרות כזו ואני חיבת לחקור ולהביט בהם- אמפירית. פועל טהור נגיש לי באופן דדוקטיבי (הוא לא מושא של תפיסה חושית מראשף אבל ביכולתי לבחוק אותו בצורה הכי מדויקת. הוא מקנה לי את הידיעה הכימ דויקה כי אין בו שופ פוטנציאל!. הוא לא משתנה, ובהיותו אקטואלי לחלוטין אני יוכלה להבין מהו.
אין בו חומר בכלל ולכן איננו בחלל או במקרוםץ אי אפשר לחשוהב אליו מ"איפה" – החומר הוא שנותן את היחודיות של גל דבר.
לא נמצא במקום בחלל ושהוא אחד. עקרון האינבדואציה של העצמיםהוא חומרי- אנו נבדלים זה מזה אבל מה שלא מתממש הוא אחד- אי אפשר להפריד בין 2 עצמים טהורים. מהי הפעילות של הדבר החי? לא יכולה להיות תלויה בחומר. למניע הבלתי מונע אין גוף ויש רק פעילות אחד שלא נדרש לה גוף- השכלה. לא כל השכלה. פעילות האל אינטלקטואלית- פעילות שכלית שלא תלוי בגוף. אריסטו אומר שהאל הוא שכל. לא צורה כי לא משהו מארגן של חומר.
מה אומר שהפעילות שלו שכלית? המחשבה לא יכולה להיות דיסקורסיבית- מהנחות למסקנה. מניח שינוי! האל לא יכול לעסוק בפעילות כזו כי הוא פועל טהור- אין בו תנועה אין בו שינוי. ההשכלה צריכה להיות אינטואיטיבית- noesis בבת אחת- תפיסה ישירה. האוביקט שיכול לתפוס בבת אחת את כולו לא יכול להיות שאובייקט מוחש:
1. משנים את מצבם ואי אפשר לעולם לתפוס אותם כראוי אלא לאורך זמן
2. כדי לתפוס משהו משתנה, אתה צריך להיות בעל יכולת שינוי.כדי להביןשמשהו נתון בתנועה עליך להיות בעצמך בתנועה. ז"א שהאל יכול להכיר משהו רק כשאקטואלי לחלוטין- נטול כוח או חומר, תנועה או שינוי. הדבר הזה הוא עצמו! כשאנחנו מדברים על תודעה עצמית, מה היא תודעה עצמית לאדם? יש חלק בשכל שהוא פוטנציאלי- הוא חייב להיות מסוגל לתפוס מלא דברים שונים. כל התפיסה שלנו היא ייצוג בשכל של דברים בשכל שחיצוניים לשכל. יש ייצוג דברים- מה היא תודעה עצמית אם כן היא לראות את עצמו תופס דברים אחרים.מסתכל איךהייצוג משתנה- האל תופס את עצמו תופס את עצמו מתקיימת זהות של שכל משכיל ומושכל. אין בו את הפער שיש בנו שאנו מכירים את עצמנו דרך היותנו קשורים לדברים אחרים. שכל משכיל מושכל. רגעי האושר העילאיים ביותר בחייו שלאדם הם אותם רגעים של תודעה עצמית. מקנה אושר גדול. האל עושה זאת כל הזמן באופן נצחי. מאושר נצחית. לנו יש רגעים קטנים. אין באל מבחינת אריסטו שום ריבוי. לא יכול להחזיק ריבוי של דברים שאינםהוא עצמו והנחת דברים אלו דורש חומר וכו'...
במובן מסוים אםשר לומר שהשאיםה של הדברים להיות בפועל היא תוצאה רחוקה של היות פועל כמו שסוס מוליד סוס ואדם אדם ההוויה מולידה הוויה ואם לא היהת הוויה ראשונית לא היתה שאיפה להיות בפועל. אריסטו אומר
מעלה מוסרית מוליכה התגברות- ניגוד. אדם אמיץ הוא שעומד מול סכנה. לפועל הטהור אין סכנה. אדם נדיב לא רלוונטי לאלץ מעלות מוסריות מניחות מצב מנוגד ואין דבר שיכול לאיים לנגוד או לעורר את האל לעשות משהו בענין ולכן אין טעם לדבר על האל כעל ישות מוסרית.
נקח את הכי טוב מכל שיטת משטרו ננסה להמנע מכל הבעיות של השיטות האחרות- משטר ממוזג- משלב את הטוב שמשטרים שונים. חלק גדול מהמחשבה הפוליטית המודעת מאז אריסטו היא בדיוק זו- איך נקח את הכי טוב משיטות משטר שונות.
חרות: בגלל שהיא דבר שלא נתון לנו ואי אפשר להעלות על הדעת ניתוק מלא של האדם מהחברה מה שצריכים לעשות האנשים הטובים זה להבין את החרות כסוג של הששתתפות הבשלטון- לקבוע רק לעצמך בניגוד לחברה בה אתה חי ותלוי אין זה חופש. זה המימוש הגדול ביותר של החרות. מימוש יכול בחירה כדי לעשות טוב. האדם הטוב מבין את חרותו כהשתתפות בשלטון. החרות תלויה באופן מוחלט במה שהחברה מאפשרת וזה נקבע ע"י השלטון ומוגדר ע"י השותפות שמקדמת את האושר ולכן החרות הגבוהה ביותר יהא זו המחוקקת לפוליס. השתתפות בקבעית גורלך ß לימים רפובליקניזם (זה קלאסי) הניגוד המרכזי בין רפובליקניות לליברליות היא החרות. השתתפות בשלטון היא מהותית לחרות האדם. להיות חופשי מזה זה לאבד יכולות כמו לא ללמוד. חופש מהשתתפות מעקרת יכולות. הליברליזם מאמינה שהחרות היא דבר גורף כולל לא להשתתף בשלטון.
אריסטו זה נטיה למזג בכל הקשור לנטייה האנושית. לא אוהבת קיצוניות. מכרעת חשיבה של כלל הכללים. מנסה לשלב בין טובת הפרט לחברה זה המטרה של הפוליטיקה. האנשים שיכולים לחשוב על תורת הכלל צריכים לשלוט וכאשר שולטים עליהם לחשוב על טובת הפרט. השותפות קיממת בשביל האושר של הפריטים בה. זה משטר טוב. אריסטו מנסה למצוא את הנוסחה ומכאןנולד רעיון המיזוג. בפוליטאה- המשטר הטוב כל אחד מהמעמדות מקבל משהו מהאינטרסים שלו- הטובים זוכים מי שמוכיח שהוא רואה את טובת הכלל מול עיניו יזכה בשלטון ואריסטו מקווה שכמה שיותר. אפ מעמד לא יהיה במצב יותר טוב אם יעשה מהפכה- כל אחד מקבל את רוב מה שטוב לו ולכן יש יציבות.
מדרג את המשטרים. טוב יותר ופחות. אי אפשר לומר שהוא רלטיביסט. במדדים שונים משטרים שונים טובים יותר או פחות. בנוסף, אריסטו אומר שהתנאים ההסטורים הם כאלו שאי אפשר לצפות שכל שותפות תחזיק במשטר הטוב בי ותר. הכל יכול לגרום לשינויים במשטר כך שהנסיבות יביאו לכך שהמשטר הטוב לא יהיה כי טוב באותו הזמן ולכן יש מקום גדול לגיוון אחרי שאנחנו יודעים מה באופן כללי הכי טוב- הגיוון הוא הכרחי למציאות. במובן הזה, נשמע רלטיביסט אבל הוא רק מבין את הגיוון הנדרש במציאויות שונות.
No comments:
Post a Comment