הפוליטיאה \ אפלטון
אי אפשר להגיע לידיעה של משהו עד שלא עברנו תהליך ארוך אינטלקוטואלי. הדיאלוג כתוב לכולם והמטרה היא לגרור אנשים לתהליך הזה ולנוציא מהם את היכולות האינטקלקטואליות שלהם, לכן לא יכול לספר להם מה שיודע, כי הם חייבים לעבור את התהליך הקוגניטיבי הזה- לכן הוא צריך לתווך את הידיעה באמצעים שאינם הידיעה ולכן מדבר במיתוסים (שלא כמו פילוסופים שמדברים בינם לבין עצמם במושגים ואמיתות)
אם אדם מקשיב למיתוס ורואה בזאת את ההסבר הוא לא עובד את המבחן. אם היה אומר שמבין שזהו סיפור אבל מענין יותר האמת מאוחרי הסיפור (אפלטון אומר שזהו סיפור- לא מנסה לשקר) אז עבר האדם את המבחן.
גם אנחנו צריכים להבין איזו אמת אפלטון מנסה להעביר לנו. בד"כ מוסרית. עד כמה המיתוס נחוץ- אם נראה לנו מיותר- עברנו את המבחן. עלינו לשאול האם יש צורך במיתוס לנו ובן זוג בדיאלוג עלינו לשאול מה חסר והאםאפלטון סיפק זאת ואנחנו לא קלטנו טוב מספיק.
בכל מקום שיש ירידה בפוליטאה- זה משמעותי. פיראוס- נמל אתונה שם כל התרבויות נפגשות.
בהמשך דורשים מסוקרטס שירד יותר.. סוקרטס כסמל הפילוסוף. את משמעות ה"ירידה" נבין בספר ז'. אפלטון מפרש לנו בעצמו בדרך את רוב הרמזים. זה מעודד, כי המשמעות היא שבפוליטאה יש"מספיקות עצמית" אפשר להתגבר על השוני התרבותי כי אפלטון בונה מערכת דימויים של המדינה ולא רק על הידע היווני, אלא הידע על המדינה באופן כללי.
ידה בכל- כל הנושאים הפילוסופים, כל הנושאים הקשורים למדינה. יש חלק אוטופי (אולי עדיף "אידיאלי" ולא אוטופי- דיון ב"איך יש לחיות ללא קשר למציאות הקיימת) ויש חלק מאוד ריאלי- פוליטי. ניתוח פסיכולוגיה אנושית (ספר ז' ואילך)
סוקרטס הדובר הראשי (להוציא את הספר הראשון). ככל שהדיון מתקדם- נגמרים הכלים לשוחח על חלק מהדברים מבלי להיות פילוסופים- כך מראה לנו אפלטון. הוא עושה לנו קיצורי דרך שאפשריים אבל לא בזמן הקצר של קריאת הפוליטאה.
בנושא במידה מסוימת עוסק בצדק הגדרת הצדק מגיעהכבר באמצע החיבור, מבחינתה לא משתנה הרבה, אבל איתה מנתח אפלטון את הנפש, ההיסטוריה, הפוליטיקה וטענתו, שאחרי שהבנו מהו הצדק נראה איך ההבנה של בני אדם מהו צדק הוא גורם משמעותי בהיסטוריה. לשם כך עלינו לברר אם אנשים רוצים צדק- שכן זאת ישאפו להשיג.
בספר הראשון: תופס אותו פולימרכוס לשם משתנה- מפגש. סוקרטס אומר שלא היה בתכנון, אבל טוענים נגדו שהם רוב והוא מיעוט. תוהה אם אינו יכול לשכנעו? ופולימרכוס שואל "איך תשכנע חרשים" תגובה שלו סוקרטס הוא פעולה ולא דיאלוג- הוא בא. כוח הרוב גובר.
שיחה עם זקן השבט. מה שמדאיג אותו לפני המוות הוא לא למות עם עוול, מבלי לתקן את הדברים שהיה עליו לעשות טהור מאשמה.
מגדיר את הצדק: אמירת האמת והחזרת הדברים שאיש קיבל מרעהו. (לא להיות חייב לאפאחד).
תשובתו של סוקרטס מהירה: לפעמים הסיטואציה מונעת ממך להחזיר.
מתוך דיון של מי אויב ומי חבר, יש להחזיר טובה לידיד- טוב אבל אבחנה בין טוב למי שנראה טוב, ולהחזיר רעה למי שאינו טוב.
טיעונו הידוע של סוקרטס: האדם הצדיק, כמו כל בעל אומנות, מוגדר ע"י יכולתו לעשות דבר מה חיובי. מי שהופך דבר מה לרע יותר- אינו יודע להיות בעל התכונה הטובה. צדיק עושה אנשים לטובים יותר. לא משנה אם אנשים טובים או רעים. העובדה שהצדיק מחזיר רעה ברעה היא סתירה במושג של צדק. הצדיק לא גומל ברעה.
מתעורר סופיסט בשם תרסימכוס המלגלג לסוקרטס. הוא התאום של קליקטלסט. הוא טוען טענה פוליטית דיסקרפטיבית ולא נורמטיבית. מה שיש ולא מה שאמור להיות- הצדק הוא תועלתו של החזק יותר. מי שיותר חזק קובע חוקים התנהגויות שמועילות לו וזה הצדק. יש משטרים שונים, כי השאלה מי חזק יותר אינה בעלת תשובה אחת. וזה מה שאנו התמימים קוראים לו צדק. הטענה פותחת את הדיון ברלטיביזם. אם כל משטר יש חזק אחר, וחוקים מועילים לחזק הזה והם החוקים שאנו טוענים שצודקים- המשמעות היא שאין משטר שאינו צודק! וזה ניהיליזם מוסרי. הטענה היא שאין צדק ואין מוסר כי כל משטר הוא צודק. העמדה הרלטיביזטית טוענת שכל הצדקה היא פנימית למערכת אבל אין הצדקה חיצונית להשוואה בין מערכות נורמטיביות שונות. אין ביקורתיות. גישה פוסטמודרנית כמעט.
אנשים בד"כ מדברים רלטיביזם אבל לא פועלים כך!
הכל לתועלתו של אחר. כל המוסר שלנו מורכב ע"י טוב של אחרים שיש להם אינטרס.
האחים של אפלטון רוצים שסוקרטס ישכנע אותם נגד הרלטיביזם והסופיסטיות בעצם. ואלו לטענתו האנשים הכי טובים. שאלת הטוב והרע לא יכולה להיקבע ע"י ריבוי של תופעת אלא בדרך אחרת. בכל מערכת יש ריבוי תופעות, אבל זה שיש הרבה תרבויות לא הופכות אותן לשוות מעמד.
אפלטון בכתביו מתמודד עם כל גווני הרלטיביזם ולא רק מוסרי.
הכל מוביל לזה שיש הבנה משותפת בסיסית ואוביקטיבית כי אחרת אין מה לדבר בכלל. (גם הירקליטוס מדבר עם אותו השולחן ולכן ברור שהוא מבין שיש משהו אובי') גם הכרתית- אנו מכירים דברים תעבר לרלטיביזם.
התשובה של אפטטון לתרסימכוס- סוג של אלנכוס. (האם תמיד נכון לציית לשליט? כן. אם השליט טועה? הרי הוא טועה? כן. אם טועה? תמיד יש לציית לו? כן. אפשר שאתה מציית נגד השליט (אם עושה טעות שתזיק לו) הצדק לא יכול להיות התועלת של החזקבלבד אלא גם הנזק של החזק. תרסימכוס עונש כי המחוקק האמיתי- החזק האמיתי- הוא הצדק. כמו שרופא אמור לרפא. הוא נופל וחוטא!עובר לתיאור נורמטיבי!
האומנות המדינית- המומחיות היא במושא של המומחיות ולא בעצמה (לטפל בחולים ולא ברופא עצמו, הרועה בכבשיפ ולא בעצמו, השליט המומחיות היא דאגה לנשלטים ולא לעצמו) ואתה מגדיר את משמעות הצדק שהשליט ידאג לעצמו! תרסימכוס מתעצבן ואומר:
הרועה בעצם דואג לעצמו וכן גם כל אומן, מרפא בשביל שכר, רועה לשם שחיטה, סוקרטס עונה שיש ערבוב בין שני דבריםשונים- עובדים לשכר אבל המומחיות מוגדרת ע"י המושא. הרוע המומחה הוא זה שעושה כבשים טובות יותר.
סוקרטס פונה לבדוק האם חיי הרשע עולים על חיי הצדיק. תרסימכוס טוען שחיי השליט שדאג לעצמו הם טובים יותר ולכן השליט הכי רשע הוא הכי מאושר. אדם שגונב, מוענש, אבל אם ישתלט על כלכלת המדינה לא יעשו לו כלום.
לרשע יש פוטנציאל להשתלט על הכל. המנצח הוא זה שכותב את ההיסטוריה.
מה עדיף רשע או צדיק? זהו סיום הספר הראשון ותחילת השני.
אחיו של אפלטון לא משתכנעים שחיי הצדק עדיפים על חיי הרשע. ונותנים טיעונים רציניים לכך שהצדק לא משתלם.
גלאוקון: אבחנה בין תדמית לאמת. סוקטרס רוצה באמת לשכנע. הטוב יכול להיות טוב כשלעצמו, טוב בתוצאותיו וטוב גם וגם גם מועיל וגם כשלעצמו. הצדק יהיה טוב גם כשלעצמו וגם מבחינת תוצאותיו. שלא כמו למשל קאנט.
א. הצדק מבוסס על אמנה חברתית, ההנחה היא שמטבעו של הדבר- טוב לעשות עוול ורע לסבול אותו. הרעה בסבילת עוול עולה על הטוב בעשייתו,כל אדם היה שמח להרוויח את היתרונות העשיית העוול אבל מה שמשיג מזה הוא פחות ממה שסובל כאשר עושים לו עוול. לכן בני אדם עשו הסכם- האמנה החברתית. הסכם בין חלשים.
הבעיה היא כי נשארת תמיד האפשרות שהחזק יגבר על האמנה- היא הופכת את אלו שהכי היינו רוצים לרסן לצד שלא מעוניין בה.
בנוסף- הקיום שלנו מבוסס על פחד.
החוקים מתבססים על פחד- באופן שלילי על המזיק. הרחקת הנזק ולא קידום הטוב. משטר שמבוסס על הסכם כסה הוא לכל היותר יכול להרחיק את הרע ולא לקדם את הטוב.
תוצאות לוואי למשטרים כאלו: אחד מהם, על החוק יהיו אחראים אותם אנשים חלשיםוהאנטרס שלהם יהיה תמיד לפגוע בחזקים- המכנה המשותף הנמוך ביותר תמיד קובע.
מצוינות לא תוערך במדינת אמנה- הוא יחשד כמי שהאמנה תהיה לא רצויה לו. כי הוא יהיה טוב מספיק כדי לא לפחד.
טענה שניה של גלאוקון: הצדיקים לא עוסקים בצדק באמת. מי שיש לו טבעת של רואה ובלתי נראה- אין הבדל בין הצדיק לרשע. הצדיק צדיק בגלל שנמצא בסביבה בה הוא נראה.
טענה שלישית: מובן מאליו, שעדיף להיות רשע, כי החברה האנושית מתגמלת על מה שנראה ולא מה שבאמת- הרשע המושלם נראה כצדיק מושלם והצדיק המושלם לא רוצה להראוצ כצדיק מושלם כי לא עושה את מה שעושה למען הכיבודים (בהם איננו חפץ)
(קאנט- יש בעיה אפסטמית במוסר- למעט במקרה בו המעשה שלנו גורם לנו נזק ממשי. אם נגרום לעצמנו נזק ממשי פעלנו באופן מוסרי. אם גם היינו מוסריים וגם הרווחנו משהו לעולם לא נדע למה עשינו את הפעולה). הצדיק יתרחק מכיבודי הצדיק- ויראוהו כמו רשע- בדיוק כמו שראו את סוקרטס. ואם היה פועל לא כך היה נתפס כצדיק ובגלל שלא עשה זאת נתפס כרשע.
טיעונו של אדימנתוס: טיעון תרבותי וחברתי: התרבות העממית- הקריטריון שלה לצדק הוא דבר ממשי, התרבות העממית (הבית, הצריכה הרחבה התרבותית בחוץ) יש ערכים שאינהרנטים לתפיסת הצדק של האדם- ואולם ההיראות של הצדק הרבה יותר חשובה מהצדק עצמו. זה מה שהחברה משדרת. מקיבאליזם-התועלת כשלעצמה הנחה היא שמה שחשוב זה התוצאות של הצדק, אל תהיה פראייר. לא את הטוב שלעצמו אלא את התדמית שלך. והוא דורש שסוקרטס יראה למה הצדק טוב בפני עצמו.
סוקרטס משבח את השניים.
אין לו תשובה ישירה, עליו להגדיל את תחום הדיבור- עלינו לבחון משהו רחב יותר מהאדם הצדיק.
משל האותיות- מהפרט לכלל. עלי להסתכל על המדינה ועל איך לבנות אותה. כשאראה כיצד נכנס למדינה אראה אותו בהתהוותו- ואז אוכל לבחון את היחיד.
ההנחה של המדינה היא שאנו מחלקים את העבודה לפי הכישורים- כל אחד לפי כישוריו יעסוק במקצוע המתאים לו! הנחה בסיסית- אמפירית- בני אדם אינם שווים ביכולות שלהם.
המדינה מבוססת אך ורק על הצורך- ההכרח. (אוכל בית בגדים) נזהרים מעוני ומלחמה- מצב טבעי. התיחסנו רק להכרח. יש רק בעלי מלאכה. הכל מאוד פשוט. פילוסופים יאמרו לימים שזהו המצב הטבעי- נק' הפתיחה ממנה תיבנה המדינה.
עונים לו: מדינת חזירים. מי רוצה לגור במקום המשעמם הזה? אומנות, אוכל, שירה???
מעדיפים מדינה מעודנת, אבל בעצם חולה- פחות בריאה. הרבה מעבר להכרח. זונות ועוגות. (ברור שאפלטון חושב שיש סיכוי טוב שהמדינה הפשוטה הבריאה למרות העדר הישגיה- נמצאת במצב מוסרי טוב יותר משאר המדינות המעודנות יש קסם מוסרי אפילו, במצב הנאיבי שם אנשים מסתפקים במה שצריכים).
הוא מוסיף אתכל ההנאות והדברים הלא הכרחיים- אחד הדברים הראשונים שמתגלה שצריך- שומרים! התוספת של הדברים הלא הכרחיים מובילה למצב שאנשים ומדינות רוצות מעבר לצורך- וזה מוביל לקונפליקט (אחרת ההרמוניה קלה יותר) אין גבול למה שאתה לא צריך.
איך נייצר ששומרים- מופקדים לשקט וסדר –מה הם מקבלים? מונפול על הכוח. איך מונע מהשומריםמלתפוס את השלטון? ואז הופך את המדינה למעמד מצומצם של בעלי כוח?
השאלה הופכה לשאלה חינוכית- האם אפשר ואיך נייצר אנשיםשכוח לא משכר אותם- חזקים וצודקים- התרבות של אדימנתוס- תהפוך להיות קריטית... אם יתחנכו בחברה שאומרת שעליכם לדאוג לאינטרס שלכם ראשית תמיד יפתה אותם לעשות גם אם לא יעשו ואתזה אי אפשר להרשות.
המודל הבסיסי של אפלטון להצגת אידאה הוא "דגם" הדברים הם כמו נוצרו ע"י הדגם- אבטיפוס. הדימוי מופיע בספר האחרון העשירי- האידיאה היא כמו מה שיש לאומן בראש כאשר בונה את האוביקט. לנגר יש את המיטה הכי טובה הראש והוא מייצא את המיטה הטובה ביותר שיכול ע"פ האידיאה.
האידיאה היא כמו דגם אין בעולם האמיתי מעשה צודק ומושלם אבל אם יש לנו בראש את הדגם של הכסא המושלם- נוכל לומר אם הוא טוב יותר או פחות לעומת האישיאה.
קריטריון להכרעה על הדברים הפרטיים- אין הכרעה אבל יש מפתח אוביקטיבי חיצוני איך להתסכל ולשפוט את העולם לא לפי הרלטיביות ואי השלמות בעולם.
הנקודה השניה עליה חוזר אפלטון להבנת האידיאה היא "האחד מעל רבים" הרבה דברים מאותו הסוג ובגלל שאנו מזהים דברים שונים מאותו הסוג אנחנו חייבים משהושהוא הסוג. משהו מעל הדברים. הדברים שייכים לקבוצה אחד ולהם יש מאפיין שלכן אני משייכת אותם לבעלי קבוצה אחתß הפשטה של הרבים לאחד. מה שהופך את הרבים לדבר אחד במובן מהß האידיאה.
חזרה למשלים:
משל הקו.
אונטולוגי אפיסטמלוגי
מוחש:
דימוי
אמונה
מושכל:
חשיבה מתמטית
דיאלקטיקה- הכלי להכרה שכלית noesis
הפוליטאה.
No comments:
Post a Comment