אפלטון - מנון
מנון
ריבוע שאורך כל צלע היא 2. איך נייצר מהדיאגרמה ריבוע עם שטח כפול?
שורש אינו מספר אמיתי, הוא הפוך מחזקה.טריק ע"פ הפיתגוראים. מספר אי רציונאלי.
מוטיבים סוקרטיים של הדיאלוגיים המוקדמים יחד עם רעיונות לא סוקרטיים- אפלטוניםץ אפלטון מצוי בדיאלוג בתקופה בה מנסה להבין או להצדיק את הרעיון של סוקרטס שאפשר ע"י חקירה להגיע לידע.
השאלה של המנון היא מהי הסגולה הטובה? השאלה האמיתית היא מסדר שני: מהי ידיעה. זה מלווה את הדיאלוג. האם ידע אפשרי ,איך אני יודע לדעת. אפלטון לוקח את המתודה הסוקרטית של החקירה חיפוש הגדרות והפרכתן וקופץ שלב. שואל- מה סוקרטס רוצה להשיג? ידיעה? בוא נראה מהי ידיעה.
בחלק הראשון, יש דיון סוקרטי מאוד ממוקד. כל פעם שהדיון עולה ברמת ההפשטה סוקרטס מסביר. ראשית יש לבדוק מהי הסגולה הטובה לפני ששואלים איך להשיג אותה.
מנון מציג 4 הגדרות וכולן מופרכות ע"י סוקרטס. מגיעים לאפוריה, מנון מתעצבן, וסוקרטס מציע חיפוש משותף מהעדק הידע- זה כבר אפלטון.
מנון תוהה איך אפשר לחפש משהו מבלי לדעת מהו. אפלטון חושב שיש תשובה- הוא עונה דרך שימוש בדברים שמנון מאמין בהם "תורת ההזכרות" (יש חלק מיתי וחלק פילוסופי) אני לא לומד שום דבר שלא ידעתי אלא מחפש מה שכבר שכחתי- אין למידה מלבד הזכרות.
תרגיל הריבוע. מנון משתכנע וחוזר לשאלה הראשונה- רכישת הarethe.
סוקרטס זורם ואומר שלמרות שלא יודע מהי הסגולה הטובה, מתודה היפותטית: אני אניח שאני מבין משהו ואבדוק מה זה מניח בעצמו- לגזור אחורה ממה שאנחנו כאילו יודעים את הנדרש עלמנת לדעת. נניח שהסגולה הטובה היא ידיעה- ועדין מגיעים למבוי סתום.
עלינו להבחין בין ידיעה לבין סברת אמת.
אנחנו לא מכירים אנשים שיודעים- כך מסתיים הדיאלוג. הסגולה הטובה היא מעין מתת אלוהים. זו לא בדיוק אופוריה כי יש תשובה- חסר אלוהים. אבל הטענה שסגולה טובה אינה ידיעה היא אפוריה עבור סוקרטס כי אם כך כל מה שעשה במשך כל חייו היה לשווא. הוא הקדיש את חייו לידיעה מתוך אמונה שזו הסגולה הטובה. המנון מסתיים לא סתם באפוריה אלא בכישלון מוחלט שמעמיד את הרעיון הסוקרטי בספק.
סיום דרמטי. השאלה החשובה ביותר היא איך יכול להיות, שאפלטון מציית את סוקרטס בכלים הכי חזקים מבחינה פילוסופית: תורת ההזכרות ומתודה היפותטית והבנה מהי ידיעה ולא סברה, בכל זאת יש כישלון. שלושת העקרונות האלו אפלטון מראה שבעזרתם אפשר להשיג ידיעה. מה במנון מונע מאיתנו להשיגה למרות הינתן הכלים ואדם כמוסוקרטס.
אחרי שאפלטון מספר ששמע דברים מכוהנים ובעלי השראה על נפש נצחית שמתגלגלת, ובמהלך הגלגולים לומדת ועכשיו צריכה להזכר רק במה שידע: עמ 81 הנשמה בת אלמוות. ראתה הכל, אין שוםדבר שלא יודעים כבר. לפיכך אין פלא שיש ביכולתה להזכר בדבר סגולה טובה ושאר דברים שידעה קודם לכן.
יש שני תנאים להצלחה של התורה שהנפש מתגלגלת- לתורת ההזכרות:
- הנפש מתגלגלת ולומדת את הכל
- הטבע כולו ממוצא אחד (מאותו הסוג)
בתנאי השני הוא מבטל את ההתנגדות האפשרית שסוברת הנפש התגלגלה בהאדס ואולי למדה דברים אחרים. (המון אפיסטמלוגיה- תורת ידיעה, כאן זה המקום היחיד שמסביר את ההנחות האונתולגיות הבסיסיות ביותר- של האדם הסביר איתן סוקרטס לא התמודד. יש קירבה אונתולוגית בין העולמות שהנפשות מתגלגלות. השאול דומה לעולמנו, הנפש היא צל חיוור של הגוף כמו אצל הומרוס. יש אונתולוגיה מסוג אחד ומציאות מסוג אחת. זוהי ההנחה הבסיסית של בני אדם)
יש הנחה אפיסטמית שיש לה כוח אינסופי- הנפש יודעת הכל. אבל הטענה מתבססת על הרעיון שיש סוג אחד של מציאות. נראה מה רעיון זה עושה במנון. ההשלכות על ההצלחה לדעת.
סוקרטס נכנס לאלנכוס- חקירת שתי וערב במטרה למציאת ההגדרה. הדיאלוג עם העבר הוא מיקרו של כל הדיאלוג.
הרבה מבקרים את אפלטון:
- סוקרטס מכניס מילים לעבר
- הבדל עקרוני בין השאלה לנער לבין השאלה למנון על הסגולה הטובה הוא שבמקרה המתמטי עם העבר- סוקרטס יודע את התשובה!
לא זו הביקורת החשובה: העובדה שכתב את האלנכוס עם הנער- מראה שלא מפריע לו הביקורת הזו.
אחד הדברים המעניינים בסוף האלנכוס זה שבסופו סוקרטס לא אומר שהנער יודע. הוא כבר "יודע" אבל לא באמת יודע יש ךו רק סברת אמת, אם נמשיך לשאול אותו באופנים שונים- בסוף הוא ידע. ההיזכרות לא מובילה בהכרח לידיעה, אלא מוכיח כי הלמידה כהיזכרות. הלמידה איננה כידיעה. הוא נזכר ולומד וזוהי ההזכרות וזו לא שקולה לידיעה. לא משנה אם סוקרטס ידע את התשובה או לא כי מה שמשנה זה העבד.
אנו למדים מהאלנכוס- על האפשרות דרך החקירה האלנכוס אפשר ללמוד ולהקנות הבנה ראשונית של האמת (סברת אמת) יש לו "היזכרות" משהו אפריורי (לא ידיעה!!!) סברות אמת באופן א-פריורי. ולכן אנחנו צריכים להחיות ולעורר את מה שסובר באופן אמיתי ע"י לימוד.
באשר לזה שמכניס מילים לעבד: מה שחשוב לאפלטון שמדבר על סברות זה שתאמין בהן. פחות חשוב איך ולמה. לא משנה תהליך יצירתי בעצמך רק היחס שלך לסברה. עיקרון סוביקטיבי לאמנה. אם אתה מאמין זה הסברה שלך. אם לא היתה לך הערכות מוקדמת לקראת הדבר, לא משנה אם אמיתי או שקרי לא הית מגיע להאמין בו כי יש משו בכך שידחה את האמנה והיא הופכת להיזכרות וסברה שלך גם אם אתה טועה.
הנער מעלה השערות יצירתיות ומאמין בהן. לצד ההצלחה של הנער שלא למד בשום מקום מתמטיקה אל הוא מאמין בטענות, יש כישלון קונסיסטנטי עם הנער- וזה מה שדוחץ את אפלטוןקדימה. הנער גם כשטועה- חושב שהוא צודק. השאלה היא איך אתה יודע מתי את הטועה ומתי צודק? אנחנו צריכים קריטריון קריאה- אבחנה בין שאנחנו לא יודעים. אחרת אנחנו סוברים אמת. הנהאין לנער קריטריון כזה. אין חוויה אישית סוביקטיבית שעוסרת לנו להבחין בין מה אנו יודעים ולא יודעים ומאמינים בו.
מתודה היפותטית- מאפשרת לנו לבנות עץ ידע שתלוי בהנחה שהמסקנה אמיתית. כמו כל מע לוגית המתודה החוגית בונה עץ של טענות ואמונות שהוא קוהרנטי. אם נצליח לבנות עץ טוב ואנחנו לא יודעים על שופ טענה שהיא שקרית קיבלנו מערכת נטולת סתירה ועקבית.
השימוש העיקרי במתודה ההיפותטית: אם האמיתות של X מוטל בספק, כל העץ מוטל בספק. יום אחד אגלה שX שקרי (לא אומר שההנחות שקריות) העץ קוהרנטי אבל לא בטוח שאמיתי הכל טנטטיבי.
מה אנחנו מחפשים? ידיעה. מהי ידיעה? קשורה כמובן לכך שX אמיתי. אני לא יכולה לדעת שקר. אני יכולה לסבור שקר ואז אני טועה ולא יודעת. המתודה ההיפותטית היא טובה לשלילה. לא משנה כמה מורכב העץ- יכול רק להוכיחש אין לי סיבה לחשוב אחרת ולא שבאופן חיובי לחשוב שכן. מגדל מרחף באויר. תיאורטית אפשר שתהיה מערכת לכידה לX וללא X אני לא יכולה לדעת איזה מהן נכונה. מתודה מצוינת למציאת סתירות אבל לא לביסוס ידיעה. המשך לאלינכוס. זוהי הלוגיקה הראשונה של אפלטון.
מה חסר למערכות קוהרנטיות כדי להכריע. יש 2 מערכות אחת אמיתית ואחת לא. אני לא יודעת איזה היאמה. אני צריכה שאחת תהיה מחוברת למציאות. אבל אם שתיהן קשורות לאותה מציאות אםשר והעולם בוא נו חיים סגולה טובה היא ידיעה או לא. מה יגרום לי להעדיף אחת על פני אחרת בכלל? הדבר היחיד שיעזור לי להכריע הוא אמצעי שלא מאותה הסוג! כמו... הכרעה אלוהית כי כל האמונות מתיחסות לאותה מציאות והמציאות כאמור לא מכריעה לגבי הסגולה הטובה. אותה בעיה. אם אין לנו קריטריון פנומנולוגי להבחין בין ידיעה לאי ידיעה. היחס והסברות לא עוזר לנו. אנו טועים וצודקים ומרגישים דומים. החוויה של הגילוי לא מצדיקה את מה שאנו יודעים.
עכשיו, אין לנו גם קריטריון לוגי להבחין, כי הצלחנו לוגית להוכיח את שניהם. (הגיונית אני יכולה להפריך ע"י סתירה אבל אני לא יכולה להוכיח!) אבל הקוהרנטיות של המע לא תעלה מעל לרמת היפותזה. הלוגיקה והמע הגדולה לאמנות של דבר אחד לא מצדיקה את האמת שלה- כי כל האמנות הללו הן מאותו סוג של ההיפותזה עצמה.
כל אמונה היא על אודות משהו אם אין הבדל במושאים באופן מהותי, אין ודאות לגביהם.
לעומת זאת אם יש הבדל חייב להתבטא גם באמונה
רק אם יהיו מושאים מסוגים שונים נוכל להבין את המודעות שעוברת דרך מושא אחת ולא אחר
אי אפשר לדבר על וודאות ביחד להאמנות מסוימות אם כולם מתיחסות לאותה מציאות (האדס הוא אותו סוג כמו העולם הזה חוסר הוודאות הוא זהה) הכשל הוא אותולוגי. המציאות בה אנו חיים לא נותנת לנו ידיעה. אנחנו יודעים זאת מאז פרמנידס –הדברים משתנים זזים. אם כל מה שאנו יודעים מתבסס על המציאות הזו אנו לא יכולים להסתפק בידיעה
חלק 3: אין קריטריון חוויתי-פנמנולוגי (סוביקטיבי- היינו מרגישים שיש אמת), לוגי, קריטריון שלישי הוא התנהגותי- אמפירי: אנשים אחרים שיודעים שיביא לנו ידיעה.
הבעיה היא שגם אנשים שנראה שיודעים לא יכולים להבטיח לי ידיעה. אם יש להם סברות אמת מתנהגים בצורה זהה כאילו היתה להם ידיעה. "הדרך ללריסה". מי שיודע ומי שסובר שיודע את הדרך לתאביב- שניהם יגיעו. התנהגותית שניהם ישיגו הצלחה וזו לא מעידה על ידיעה.
הדוגמא של הדרך ללריסה טובה. אם יש מציאות אחת גם האמונות המתמטיות שלי מתבססות על המצאיות הזו. האמת המתמטית לא יותר איכותית מהידיעה שלי על הדרך לתלאביב. אם אין מציאות מתמטית בה הדברים לא משתנים אזי הידיעות המתמטיות שלי לא יותר טובה מידיעת החושים.
אפלטון עושה אבחנה בין ידיעה לסברה. ידיעה היא מאוד חזקה. סברת אמת הופכת לידיעה אם יש לנו הצדקה. מצדיקים שאנו מאמינים במשו. אנחנו רוצים לדעת למה משהו אמיתי- הנחה שסברות יכולות להפוך לידיעות כי מה שהסברה היה אודותיו עליו אפשר לדעת. סברה שחלה על הכסא תהפוך לידיעה אני צריכה להניח שמושא ניתן לידיעה. למה זה קורס ואין ידיעה? כי אם המציאות אחת כל הצדקותנו לטענה שמושא אמיתי יהיו מאותה איכות ומעמד כמו הטענה שמושא אמיתי. חוזרת להצדקה הלוגית ללא מציאת עיגון שיקשור לקרקע , טענה שהאמיתות שלה ודאית כי תמיד אפש רלומר שמה קורה אם הדרך תשתנה ההוכחה כבר לא נכונה. אם יש מציאות אחת והיא מוכרת הפרויקט של לדעת נידון לכישלון.
תמיד ננסה להצדיק את העובדה X אמיתי ע"י סברה נוספת. אין נקודת מוצא של ידיעה. הכל מתחיל מסברה. המידה מסוימת כדי להוכיח ידיעה אני קודם כל צריכה לדעת. מציאות אמפירית משתנה שיש בה רק סברות. לא משנהכמה אני יודעת על העולם זה לא הופך האמנה לידיעה כי זה על העולם המשתנה. אני כלוא במציאות אחת מבחינה אונותולוגית שם אנימחויב רק לעולם הזה.
אולי אמיתיות אבל איאפשר לדעת. ההצדקה זה הכבלים אבל אם ההצדקה זמנית גם האמנה זמנית. חשבון הסיבה- הידיעה למה משו אמיתי. זו האפוריה של המנון.
אם זה כל מה שיש- מה שאנו רואים וחווים בחושינו ואין כלום מלבדו- חייבים להיות ספקנים מוחלטים כמו סוקרטס. אם חשב ככה, המפעל שלו חסר תוחלת. מזה לא נובע שזה כל מה שיש. אבל אם זה כך אין יותר מסברות.
No comments:
Post a Comment