אריסטו על הנפש

אריסטו על הנפש

קודמי אריסטו:

·         האטומיסטים (דמוקריטוס): מוניזם מטריאליסטי

·         סוקרטס: אין רגשות. הנפש היא לוגוס.

·         אפלטון: יש 3 מישורים: אידיאות, דברים מוחשיים, ובאמצע: נשמות/נפש – היא לא במוחש והיא לא באידאות, היא מטיילת בינהם. דואליזם: יש גוף ויש נפש.

·         עמדת ההרמוניה: בדיאלוג פיידון, סימיאס וקביס טוענים שהנפש מוקבל להרמוניה של צלילים ובין הגוף לגיטרה. הנפש היא תופעת לוואי של הגוף.

הנפש האריסטוטלית

·         נפש יש לכל יצור חי (גם לצומח) – תורת הנפש של אריסטו היא חיבור ביולוגי.

·         הבחנה בין שני סוגים של מימוש סופי: ידיעה ופעולת עיון.

·         הגוף הוא ישות טבעית בעלת חיים. הוא מקביל למצע שהוא החומר. הנפש לא יכולה להיות גוף.

·         שני הגדרות לנפש:

א.      הגדרה 1: הנפש היא ישות בתור צורה של גוף טבעי אשר לו החיים בכוח (לא דומם, כן כולל את הצומח).

ב.       הגדרה 2: הנפש היא גוף טבעי בעל איברים. האיבר הוא מושג פונקציונאלי עם תכלית לממש את פעילות החיים (התנוונות וכו'...). בלי איברים אין חיים.  

·         הנפש היא לא צורה, היא דומה לצורה, או ליתר דיוק היא בתור צורה.

·         מכיוון שאין חומר בלי צורה או צורה בלי חומר. אין נפש בלי גוף וגוף בלי נפש.     

·         יחסי גוף – נפש בעזרת 4 הדימויים:

א.      יחסי גוף נפש כמקרה פרטי של יחסי צורה-חומר. אי אפשר להפריד בינהם, אבל אפשר להבחין בינהם.

ב.       הנפש היא התכלית של הגוף. היא המימוש של הגוף.

·          

·         להשתוקקות 3 דרגות:

1.       התאווה: המשיכה האינטואיטיבית לדבר – מיידי, (התאווה – עד כה כמו אפלטון), את הרמה הזו יש לכל בעלי החיים.

2.       כעס (אמוס): דימוי עצמי

3.       רצייה: הימשכות או דחייה על פי עקרונות. (לא מדובר ברצון: רצון זה לא המשכות מיידית לדבר, זה גם לא כעס, זה גם לא הרצון במשמעות שהיום נותנים לו: הרצון במשמעות שלנו היום זה רצון בלתי מנומק, זה גם לא בחירה עפ"י עקרונות, מה שרוצים במובנו היווני הקדום, הוא מה שרוצים מבחירה).

·          

·         יש כושר התנועה הוא ייחודי לבעלי חיים. כושר התנועה בהכרח

·         התחושה המשותפת: מתבטאת באופנים שונים בגוף.

·         התחושה המיידית: זיכרון: אדם יכול להעלות תחושות מסוימות בראשו, גם מבלי שהוא מונח לפניו. דמיון/מדמה (הפנטסיה). הפנטסיה, או המדמה, אינה יוצרת דבר, הם רק מעלים זיכרון שכבר נקלט.

·         התחושה/תפיסה היא היכולת של החוש לקלוט את צורת המוחש בלי חומרם. צורת המושא ללא החומר של המושא. הצורה הנתפסת שונה מהצורה המהותית שלו.

·         אריסטו שולל את תורות התפיסה האטומיסטית והאמפדוקלית, על פיהן בתפיסה קורה משהו חומרי.

·         השכל עובר אסימילציה (בדיוק כמו הזנה וכמו תחושה). השכל נעשה הדבר שהוא תופס אותו. כשהשכל תופס תפוח, אין הכוונה, שהשכל נעשה בפועל תפוח, אלא שהשכל תופס את הצורה של התפוח.

·         אם השכל תופס את העולם ללא עוות, לא יתכן שלשכל יש צורה משלו.

שלבי התפיסה:

ההתבוננות

הזכרון

הפנטסיה (הדימיון)

השכל המפעיל והשכל הנפעל

·         כל שכל בפועל צריך לצאת אל הכוח כדי שיהיה לידיעה. כדי שהשכל בפועל יצא אל הכח, צריך שכל מפעיל. השכל המפעיל חייב להיות בפועל (הוא לא רק קיים בפוטנציה) ולכן הוא פועל טהור. צורה טהורה.

·         עפ"י אריסטו החלק המפעיל נשאר גם אחרי המוות.

להבדיל מהתחושות התפיסה השכלית היא בגוף כולו. אין הכוונה בכל חלק בגוף, אלא בגוף כולו. ישנם יצורים שגופם הפיסי מסודר כך שיוכלו לתפוס תפיסה שכלית.