סוגי המשטרים על פי אריסטו

סוגי המשטרים אצל אריסטו, קשורים בשאלת הסגולה הטובה וקשורים בשאלת הצדק. שוב, ניתן לחוש באפלטון מאחור. כיצד אריסו דן שאלת המשטרים? קודמת לשאלה זו, העיסוק בשאלת הידידות (ספר ח'). כאשר אריסטו דן במיון המשטרים שואל מהי בכלל ידידות. מונה 2 קטגוריות מרכזית:

1.     ידידות שמבוססת על שיווין –

מבוססת על שיוויון כיוון שכל אחד נותן את מה שהוא מקבל. הרווחים הם רווחים הדדיים. הידידות מחייבת שנהיה בערך באותו מצב חברתי. ידידות שכזו לא יכולה להתנהל בין משרת למעביד לדוגמא.

א. ידידות שמבוססת על תועלת  - נמשכת כל עוד מפיקים תועלת זה מזה, קצרה וחולפת, כל עוד יש אינטרס.

ב. ידידות שמבוססת על הנאה – מאפיינת לפי אריסטו את עולם הצעירים, נהנים זה מחברתו של זה.

ג. ידידות שמבוססת על תרבות של סגולה טובה – ידידות קבועה ואמיצה. נוצרת מכך ששני האנשים בעלי סגולה טובה, אוהבים זה את זה מתוקף היותם בעלי סגולה טובה.

2. ידידויות שמבוססות על יחסי כח (לא שיוויונית) - ( מהן יקח אריסטו את סוגי המשטרים)

א.     אב – בן – הבן לא נותן לאב מה שהאב נותן לבן, אותו יחס לאורך הדורות – גם הסב לא העניק את אותו יחס לאב. הידידות מבוססת על קשר היררכי.

ב.     איש - אישה – הבעל מושל בבית מתוקף סגולתו הטובה. נשים חסרות סגולה טובה אצל אריסטו ולכן שלטונו של האיש הוא מתוקף תכונותיו היותר מפותחות של הגבר. האישה מקבלת את מרותו והגבר מקבל מהאישה שירותים.

ג.      אדון – עבד – אריסטו מצדיק את העבדות, רואה בה עניין הכרחי וצודק כיוון שאומר שעבדים (ונשים) מחוסרי יכולת להבין תכונות של תבונה, לא יכולים לקחת חלק בסדרי ממשל, לא יכולים להיות אחראים על נושאי הבית והכלכלה. מן הראוי שהגבר יהיה אחראי לדברים הללו. משווה את היחסים בין אדון לעבד לאמן וכליו. העבד מחוסר זכויות וכך צודק שיהיה, כיוון שהוא חסר יכולות לנהל את עסקיו שלו.

אריסטו טוען שזה מן הצדק שיתקיימו כל היחסים הנ"ל – כל אחד מקבל מה שצריך מתוקף סגולתו הטובה של כל אחד. הידידות קשורה ותלויה במידת הצדק.

מכאן מוביל אותנו אריסטו לתורת המשטרים שלו, שמקיימים את אותם עקרונות של היחסים לעיל.

המשטר המועדף על אריסטו הוא מלוכה, הפחות מועדף הוא אריסטוקרטיה והפחות טוב מכולם הוא טימוקרטיה. למשטרים יש נטייה להתקלקל - המלוכה הופכת לרודנות, האריסטוקרטיה לאוליגרכיה, והטימוקרטיה הופכת לדמוקרטיה. ההבדל בין מלוכה לרודנות היא מידת הצדק ומידת הידידות. כאשר המלך מושל בנתיניו כמו שאב מתוקן מושל בבנו, כלומר לטובת הנתינים, מתקיים משטר צודק. כאשר המלך מנצל את נתיניו לתועלתו שלו מתקיימת רודנות – במשטר כזה אין צדק ואין ידידות, כיוון שצד אחד לא מקבל את מה שהיה אמור לקבל מתוקף הסגולה הטובה של הצד האחר. את האריסטוקרטיה משווה אריסטו ליחסי האיש והאישה. האיש במשפחה מתוקנת מחזיק בחלק ממוקדי קבלת ההחלטות וחלק מהמשאבים בהתאם לסגולתו. את כל היתר משאיר לאישה שתלויה בו, היא יכולה למשול בכל מה שמתאים ליכולותיה. כך גם האריסטוקרטים מחזיקים בשלטון מתוקף סגולתם הטובה. ברגע שהאיש מנצל את האישה ואת ילדיו לתועלתו שלו, ובהתאמה, ברגע שהאריסטוקרטים מתחילים לנצל את משאבי המדינה ולרכז סמכויות בידיהם, מדובר באוליגרכיה. אוליגרכיה שונה מאריסטוקרטיה לפי אריסטו בכך שאותה קבוצה משתלטת על המשאבים לטובתה שלה ואז מתגלה משטר שאין בו ממידת הצדק ולא ממידת הידידות. טימוקרטיה – אותו שלטון שמבוסס על שותפות בין בעלי רכוש מתגלגל להיות דמוקרטיה.

אדון ועבד – לא מקבילים לטימוקרטיה- דמוקרטיה.

הקלקלה הכי גדולה לפי אריסטו היא התגלגלות המלוכה לרודנות, כיוון שמלוכה היא צורת הממשל הטובה ביותר ואילו רודנות היא צורת הממשל הגרועה ביותר. התגלגלות טימוקרטיה לדמוקרטיה לא נוראית כל כך כיוון שדמו' קרובה לטימוקרטיה. ההתגלגלות של אריסטורקטיה ואוליגרכיה באמצע.

אצל אריסטו ממשל תקין הוא זה שמאפשר לאנשים לפתח את הסגולה הטובה ולפעול בהתאם לסגולה הטובה. 

קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט מבחין בין שתי לוגיקות:

·         לוגיקה פורמלית – מהי חשיבה בכלל. זוהי לוגיקה של חוקי מחשבה בכלל, בלי שאובייקט מסוים חושב אותה.  מתחלקת לשני סוגים:

1.       טהורה – למשל הקטגוריות של אריסטו

2.       שימושים – ביטויי הלוגיקה בחיים האנושיים, למשל בנאום רטורי. קאנט מתנגד לפסיכולוגיזם (כיצד מתארגנים החוקים המחשבתיים, כיצד הם משפיעים על ההתנהגות האנושית)

·         לוגיקה טרנסצינדנטלית (=לוגיקה של אובייקטים) – לוגיקה שקאנט יוצר שדנה במה זה לחשוב מושא. זוהי לוגיקה שחושבת תוכן מסוים, את התוכן של ההתנסות. היא יכולה להגיד לנו מהם אותם תנאים הכרחיים לחשיבה של אובייקט. לוגיקה כזאת, לוקחת בחשבון את החושניות. הלוגיקה טרנצנדלית  היא הלוגיקה שמאפשרת ידיעה של חושניות.

נשים לב לביטוי של המהפכה הקופרניקאית – האידיאל הפילוסופי עד כה טען כי חוקי המחשבה הנם חוקי הממשות.

על פי קאנט, ללא שפה אין מחשבה. לכן, קאנט אומר שאם הוא יכיר את כל צורות השיפוט, הוא ידע איך שכל עובד. ובגלל שהלוגיקה הפורמלית הקלאסית עסקה באיסוף והגדרת כל צורות השיפוט האפשריות, קאנט מוצא לנכון לגזור את הלוגיקה הטראנסנדנטלית מן הלוגיקה הפורמלית. זו הסיבה שבסופו קאנט דבר מזהה בין שני סוגי הלוגיקות ע"י מושג השיפוט.

הכרתנו מורכבת משני גזעים:

1.       חושני – פאסיבי

2.       שכלי – ספונטאני

גזעים אלה מקבילים, כלומר הם הטרוגניים וזרים זה לזה. הטענה: לחושניות עצמה, למרות שהיא פאסיבית, גם לה יש מדע, אותה נכנה אסתטיקה טרנסנדנטלית, זאת ההסתכלות.

החלל והזמן – אינם מושגים אלא צורות הסתכלות. [האמפיריציסטיים לא הצליחו להסביר כיצד מושגי החלל והזמן ניתנים, אם אין ידע קודם.] תהליך ההתנסות מחייב מסגרת, המסגרת הנו החלל והזמן.

[מתוך "מקדמות", ס. יזהר – ישנו רגע שלא ברור מקור ההתרחשות, ובכל זאת ההתרחשות ממלאת אותך. האופן שבו ההתמלאות המתוארת, בדיוק במקום מסוים ובזמן מסוים מקבילה לצורת ההסתכלות של קאנט. למרות הפאסיביות המתוארת, מתאפשרת קליטות/פתיחות לחושניות פנימית הבאה מן החוץ.]

           

ללא הנחת החושניות, לא נוכל את כל הידע אשר אנו חווים דרך הניסיון. קאנט לא מתייחס לחלל ולזמן כאידיאות  מולדות אשר מתממשות בעקבות טריגר כלשהו. על מנת שההכרה האנושית תהיה מופעלת מבחוץ עלינו להניח כי קיים "מפעיל" – החלל והזמן.

באותה תקופה, הגישות המרכזיות לחלל:

1.       ניוטון – החלל כמיכל, אשר בתוכו מתקיים אובייקטים. הבעיה של קאנט - החלל אינו מוחלט ולא אינסופי.

2.       לייבניץ – החלל הנו יחס. הבעיה של קאנט – במקרה זה המושאים קודמים לחלל, הרי רק על פיהם היחס ביניהם נגדיר את החלל. קאנט רוצה לומר כי החלל והזמן קודמים למושאים.

דימוי המשקפיים – כולנו מרכיבים את אותו סוג של פריזמה דרכה אנו מסוגלים לחוות התנסות חושנית.

יחסי החלל והזמן – ישנו וויכוח. יש הגורסים כי החוש הפנימי, קרי הזמניות, הנו תנאי מספיק ובכך הזמן בעצם קודם לחלל.

לסיכום, האסתטיקה הטרנסנדנטלית מבססת את החלק הראשון של הביקורת וטוענת כי: לחושניות יש מדע ומרכיביה הם החלל והזמן.

·          

·         ההסתכלות: הסקה שאינה דרך הניסיון (אפריורי).

·         החלל והזמן (קאנט עוסק בעיקר בשני מרחבים אלו, לא כמו היום שיש התייחסות למרחבים רבים):

-          המספר הוא פרי ההולדה של הזמן: הבנייה האלגברית, הספירה נעשית על ידי הזמן.

-          הצורה הגיאומטרית היא פרי ההולדה של החלל.

-          החלל והזמן הם צורות הסתכלות סינטיות-אפריוריות.

·         כיצד הסינטתי יכול לפעול על האפריורי: צריך משהו שבמהותו מחבר. במשולש חיברנו את המקביל, במספר. המתמטיקה תשמש לקאנט כמודל.

האסתטיקה הטרנצנטלית

·         יותר רזה מהלוגיקה הטרנצנטלית.

·         מזכיר לנו את הויכוח בין לייבניץ לניוטון באמצעות קלארק.

בין קאנט ואריסטו

·         בין קאנט לאריסטו: יש הסכמה על עיקרים מסוימים, יש מחלוקות, אבל ניתן לומר שקאנט בונה תורתו על יסודות אריסטוטלים רבים (לדוג' הצורך בקטגוריות)

·         משפט הסתירה של קאנט (מול אריסטו) => הסתירה העצמה היא חלק מצורת ההסתכלות של הזמן. החלל והזמן אינם נמצאים בדברים לכשעצמם אלא בהסתכלות שלנו => מכאן שחוק הסתירה אינו קיים לכשעצמו, אלא בתוך צורת ההסתכלות. הזמן, הוא זה שיוצר את חוק הסתירה. על פי אריסטו (על הפרשנות), למשפט יש תוקף כללי אובייקטיבי. קאנט: הצורה שבהסתכלות שבי אינה מאפשרת ששני דברים הפוכים יקרו בו זמנית.

·         מאפיין מרכזי: הנדבך המחובר למציאות, הנדבך המחובר לשכל => המעבר בניהם הוא אינו אפלטוני, אלא במובנים רבים יותר אריסטוטלי. הסכמטיזם (נגיע בעתיד) כמקשר בין ההסתכלות לחושים. (שלמה מימון, אחד ממבקריו הראשון של קאנט יבקר נקודה זו).

מעמד צורות ההסתכלות הוא אידיאלי:

·         המתח בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בתפיסת ההכרה: למרות האופי הסובייקטיבי (תלוי בנק' מבט של מישהו) בצורות ההסתכלות של החלל והזמן, האופן שבו אנו תופסים הוא זהה לכל בני האדם: להתנסות יש מעמד "אידיאלי" (לא אובייקטיבי באופן מוחלט).

·         התמודדות עם יום שאצלו הכל סובייקטיבי לחלוטין.

·         החלל והזמן אינם אובייקטיבים כי קאנט לא טוען שאנחנו מצויים בתוכם, הוא טוען שהם קיימים כי הם תלויים בקיומינו האנושיים.

·         החלל והזמן לא סובייקטיבים כי הם אותו הדבר אצל כל בני האדם.

·         "החלל אינו מייצג שום תכונה של דברים אחדים שהם כשלעצמם": קאנט אינו ניוטון שטוען שיש חלל וזמן באופן בלתי תלוי בבני האדם. חלל וזמן אינם ממשיים. הם אידיאליים (מוגבל ליצורים אנושיים ולפי כך בעל תוקף כללי).

·         והוא אינו לייבניץ: שטוען שהזמן והחלל הם קונטינגנטיים (ביחס למושאים).

·         החלל והזמן אינם תאורים של העולם בפני עצמו. אלא צורות הסתכלות של ההתנסות האנושית. האופן היחידי שבו אנחנו מסוגלים לדעת חייב להיות מתווך ע"י הצורות הטהורות של חלל וזמן. חלל וזמן אינם ממשיים אבל יש כללים אובייקטיביים לסובייקטיבי: יש תוקף כללי לחלל ולזמן כצורות הסתכלות טהורות.
פילוסופיה של העת החדשה

אריסטו - אפיוני המדינה

אריסטו – איפיוני המדינה

·         הסיפוק העצמי הגמור

·         החוקים

·         התהוותה של המדינה לשם החיים, וקיומה לשם החיים הטובים.

·         המובנים בהם המדינה טבעית:  הטבע תכלית. [...] הסיפוק העצמי הרי הוא תכלית וטוב ביותר".

·         ההבדל המהותי בין המדינה לבין הבית והכפר:

·         "האדם הוא בעל חיים מדיני על פי הטבע": האדם פוליטי מטבעו. האדם זקוק למסגרת המדינית ולא לזכויות לדוג' – סותר את הוגי האמנה החברתית

·         הרהורים על אופי בני האדם: האדם שנפרד הוא מהחוק והיושר הוא גרוע מאוד. הוא גרוע מכל החיות. כשהוא במסגרת המדינית הוא טוב מכל החיות. יש סכנה רבה באדם שלא חי את החיים הפוליטיים. (הוא יכול להשתמש בנשק הרסני).

·         עדיפות לכלל על הפרט.

·         כח הדיבור: מכוון לגלות את המועיל והמזיק. המיוחד לאדם הוא שהוא "מרגיש" את הטוב והרע, הצדק והעוול. הדיבור הוא המפתח לערכים המשותפים (דוג' ג'פרי - כמו בזוגיות, כך במדינה).

·         הצדק כ"עניין מדיני" או כטבעי?  

·         המחלוקת על צדקת העבדות (סעיף 3, פרק ג'):

-          "ישלט הגוף על ידי הנפש והחלק הסביל על ידי השכל והחלק הדברי". לפי אריסטו העבד על פי הטבע (פיסיס) הוא אדם שאינו של עצמו על פי הטבע. אדם שאינו יכול להחליט את ההחלטות של עצמו באופן ראוי הוא עבד (במובן המודרני: תפיסת אפוטרופוס).

-          ההבדל בין עבד לאדם רגיל הוא כמו ההבדל בין חיה לבין אדם או כמו הגוף והנפש:  במקרה כזה ראוי שהאדם יהיה עבד ושהוא ישלט ע"י אדם אחר.

-          עבד כזה משתתף בשכל "עד כדי להכירו אבל לא לקנותו": הוא מצליח להבין את ההוראות שהוא מקבל ואת משמעותן אבל לא לרכוש חכמה לעצמו מה ראוי לעשות.

-          על פי החוק, מי שנכבש במלחמה הופך להיות עבד. הדבר לא חופף לגמרי לתפיסתו של אריסטו. לפעמים אם מדברים על עבדות נכון יהיה להגיד שהעבד הוא דבר טבעי, אבל לפעמים זה לא דבר טבעי. "מן ההכרח לומר שיש עבדים בכל מקום ומי שאינם עבדים באף מקום": לפעמים העבד הוא רק לפי החוק ולא לפי הטבע (וזה לא מצב טוב). על פי הפיסיס צריך לתקן את הנומוס. אין זה אומר שצריך לא לקבל את החוק, אלא לשנות אותו בהתאם לסטנדרט הנעלה יותר של הפיסיס.      

ההבדל בין האזרח ההגון לבין האיש הטוב.

·         הסנדרט לאיש הטוב: הפיסיס. האיש הטוב הוא טוב ללא קשר לחוק בכל מדינה, אלא לפי קריטריון אוניברסאלי. טוב הוא ההגעה לסגולה הטובה הכללית. "האדם הטוב צריך להיות מדינאי היכול להחזיק בידיו את ניהול ענייני הציבור".

·         הסטדנרט לאזרח ההגון: אזרח הפועל על פי הנומוס. על פי החוק במדינה שלו. אזרח הגון במדינה אחת יכול להיות פחות הגון באחרת. "סגולת האזרח תהיה תלויה במשטר"

·         עד כמה אריסטו מחייב את האדם הטוב להיות פעיל פוליטית: הוא מציין שזה חשוב, אך אריסטו פחות "אקטיבי" מאפלטון. אפלטון מחייב את הפילוסוף להיכנס חזרה למערה כדי לשלוט באזרחים.

ההבחנה בין "משטרים ישרים" ל"משטרים מסולפים" וסוגיהם השונים:

·         הכלל המאחד את כל המשטרים הישרים הוא: שיהיו למען טובת הכלל, ולא לטובת איש או קבוצה מסויימת. (דומה לאפלטון, למרות שאפלטון מכניס אידיאה אבסולטית וקיצונית עוד יותר).

	·                     המשטרים הישרים	·                     המשטרים המסולפים (הסטיות מהמשטרים)
·	·                     טובת הכלל	·                     טובת השליט/ אינו מכוון לרווח הכלל
·                     שלטון יחיד	·                     מלוכה	·                     טירניה
·                     שלטון מעטים	·                     אריסטוקרטיה	·                     אוליגרכיה (תועלת העשירים)
·                     שלטון ההמון	·                     "המשטר"	·
·	·	·

·         המעמדות במדינה והשפעתם על יציבות המשטר/המדינה.

·         המון: היתרונות והחסרות של מעורבות פוליטית על ידי ההמון במדינה:

יתרונות:

-          גם אם ההמון אינו מרכיב פרטים שהם הגונים ומוכשרים => צירופם ביחד יביא להחלטות טובות יותר מאשר ההתבססות על אדם אחד. יש הצטברות הידע.

-          אדם אחד רב-רגליים ורב-ידיים: הצטברות הרגשות של האנשים (שמובילה למידת האמצע – אני מוסיף). ראייה רחבה

-          עירוב ההמון רותם את ההמון למטרה והופך אותם מאויבים לטובים.

-          בסופו של יום: מיזוג של ההמון עם האליטות הם מביאים תועלת גדולה לפוליס. כל קבוצה לבד: היא לא טובה.

·         שלושת המעמדות: "שלושת חלקי הפוליס": חסרי היכולת, בעלי היכולת והאמצעים ומעמד הביניים.

-          "בעלי היכולת נעשים עזי פנים וגם פושעים-בגדולות".

-          "חסרי האמצעים במידה רבה פועלי עוון ופושעים בקטנות"

-          מעמד הביניים הם פחות מכולם רודפים תפקידי שלטון ו עוסקים בכהונות רמות: מעמד הביניים רוצה לשמור על מה שיש לו, מעמד הביניים הוא גוף יותר יציב שעליו אפשר לבסס מדינה (הובס היה חולק עליו כי לדידו כולם שואפים לכח). מעמד הביניים משפיע חיובית על הצדק ועל היציבות במדינה.

-          המשטר האידיאלי: המשטר המעורב (כולל בתוכו את כל שלושת המעמדות) כשהמעמד הדומיננטי הוא מעמד הביניים. מעמד הביניים מכניס את היציבות ומאזן את הקצוות. כך באופן מעשי יעשה המטר לטוב ביותר. אריסטו מגיע לתפיסתו מהמציאות והניסיון ומשם להגיע לגבוה ולטוב יותר. (אפלטון ממש לא שם, הוא מתאר אידיאל אידיאי שעלול להיות רחוק ממבחן המציאות)

-          פוליביוס יפתח תפיסה זו למדינה ויטען שמשטר מעורב זה הוא אכן הטוב ביותר.\

-          המשטרים הדמוקרטים יציבים מהאלוגרכיים (כי יש למעמד הביניים חלק פעיל)

סיכום אריסטו

·         המתח בין האידיאלי לבין הניסיון והמציאות האמיתית. אריסטו יותר מעשי, פרגמטי מאפלטון.

·         אריסטו שם דגש רב יותר על החוק מאפלטון. החוק הוא הכלי לתת תוקף לסטנדרט של הצדק. יש חשיבות אדירה להתאמת החוק לסטנדרט של הצדק המוחלט ש"מעל החוק".

·         האזרח ההגון לבין האיש הטוב: מתאים לתפיסה של אריסטו חשיבות החוק לעומת הצדק הפוליטי האוניברסאלי. החוק מייצר את היציבות וצריך להיות מותאם לצדק.

·         שוני רב מאפלטון לגבי המשטר הרצוי: אריסטו רוצה להיות מציאותי ומצד שני הוא רוצה להגיד מה ראוי. חייבים להשאיר את ההמון במשחק הפוליטי כדי שהמדינה תהיה יציבה.

·         היתרונות בדמוקרטיה: כמה שיותר אנשים שמעורבים במשטר (ועדיין לא מנהיגים) זה כמה שיותר חוזק להחלטות ההנהגה.

·         האדם נמצא במרכז: גם אפלטון ראה את החשיבות הזו. אריסטו מראה שהאדם ולא האלים הם במרכז. "בני האדם המציאו את האלים". אפשר להשתמש באלים, ככלי רטורי, אבל מי שבמרכז הוא האדם. 

אריסטו: הצדק, החכמה והידידות

·         שני סוגי צדק לפי אריסטו: הבחנה בין הצדק המחלק (חלוקת הטובין במדינה לפי הצרכים והתרומה של האדם – לדוג' לחייל ולנכה מגיע יותר) לבין הצדק מתקן העיוותים (חלוקה בפני החוק-אדם שגנב צריך להחזיר לו).

-          "הצדק המחלק": אנשים שאינם שווים, חלקם לא יהיה שווה".

·         דרך האמצע: בתחום האתיקה. כך גם הצדק מתקן העיוותים. הצדק

·         "השופט מתכוון להיות צדק מונשם" השופט תפקידו להחזיר את המצב לקדמותו.

·         לפי אפלטון הצדק הפוליטי צריך להיות הצדק המוחלט. אריסטו יותר "מציאותי" ממנו. הוא עומד על המתח בין האיש הטוב (אוניברסאלית) לפי הצדק המוחלט לבין האיש ההגון (הפועל לפי חוקי המדינה) לפי הצדק הפוליטי.

·         אנקדוטה לא קשורה: כשהנומוס מבוסס יותר על הפיסיס הוא יותר טוב. (הצדק המוחלט אצל אפלטון ואריסטו הוא זהה)

בספר המדינה אפלטון ניסה לבנות את הצדק הפוליטי על פי הצדק המוחלט.

ההבדל בספר המדינה למדינאי: יש הבדל קל בין המדינאי למלך-פילוסוף (לדוג' השימוש בכח). ההבדלים העיקריים הם בהתייחסות לחוק. משטרים מהמעלה השנייה שמאופיינים בחוק (המשטר טוב יותר ככל שהוא מרוכז אצל אדם אחד), משטרים מקולקלים שאין בהם חוק (המשטר יותר טוב ככל שיש יותר אנשים בשלטון) בגלל שאין חוק.

יש חשיבות למעמד ביניים גדול ואיזון בין המעמדות (סוג של משטר מעורב) יש יחסי כוחות מאוזנים בין המעמדות עם מעמד ביניים גדול. צריך למצוא את התפקידים המתאימים להמון (שמצד אחד ירגישו חלק) ומצד שני שלא יחליטו החלטות (שהם אינם מסוגלים להחליט)=> המדינאי הטוב ימצא תא הפתרון המדויק למדינה הספציפית.  

·         אצל אפלטון הפיסיס גדול מהנומוס (המדינאי קודם לחוק) אם יש חוק, הוא צריך לשקף את הפיסיס כמה שיותר.

החכמה

·         הבחנה בין החכמה המעשית לחכמה העיונית (שכל).

·         חכמה מעשית (תבונה) מחולקת לשלושה חלקים:

-          תחיקה "תפקיד ההנחיה".

-          מצריך ניסיון: ידע של פרטים (שיקול דעת) ראייה כוללת בתחום המעשי.

-          מדיניות (פוליטיקה פקרטיקולרית): עוסקת בפרטים, יש גם משום ביצוע מעשי, וגם משום שיקול וטיכוס עצה. (מדע הכולל מדע משפטי - חקיקה, ומדע הקשור לתחומים אחרים של המשפט)

·         חשיבות הניסיון באופן מעשי.

הידידות

·         אריסטו מחבר בין הידידות לפוליטקה.

·         הידידות הכרחית לחיינו: חוני המעגל אחרי שנרדם תחת עץ ל-70 שנה "או חברותה או מיתותה." אם אין חברים, אז עדיף למות. על פי אריסטו, בלי ידידות אין טעם לחיים. היא הבסיס לאחדות במדינה.

·         המדינה רוצה שתהיה אחדות במדינה (כמו משל האדמה של אפלטון): ידידות היא כלי חשוב ליצירת האחדות וההזדהות במדינה.

·         הקשר בין הידידות לצדק:

-         (עמ' 107 טור ראשון, סעיף 2) "כשהאזרחים הם ידידים זה לזה, שוב אין להם צורך בצדק, אך בהיותם צדיקים, עדיין יש להם צורך בידידות." הכוונה היא לצדק פוליטי. "בהופעתו המהותית ביותר נחשב הצדק לתכונה ידידותית". אם האנשים הם ידידים יהיה צדק גם ללא החוק. האנשים מרצון יתנהגו כך.

-         "הידידות והצדק עניינם באותם העניינים עצמם". "היקף התחברותם כהיקף ידידותם והוה ההיקף שבצדק" : שניהם עוסקים באותם הדברים. "החובות שהצדק מטיל על האדם (3 שורות אחרונות של סעיף ט') גדלים עם מידת הידידות. ומכאן, שידידות וצדק קיימים בין אותם האנשים עצמם והיקפם שווה".

-         "בכל אחד מהמשטרים (ספר 8 יא', עמ' 108) המדיניים ניתן לראות שידידות כרוכה בו באותה מידה בו כרוך בו הצדק. ומדינות שיש בהם סטיה במשטרים אין בהם לא ידידות ולא צדק.

חכמה עיונית ומעשית: חכמה עיונית היא החקירה הפילוסופית. חכמה מעשית זה תחום בו האדם פועל (המדע המרכזי בתחום המעשי הוא הפוליטי) דברים שלאדם יש השפעה.