קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט: לוגיקה טרנסצנדנטלית ולוגיקה פורמלית

קאנט מבחין בין שתי לוגיקות:

·         לוגיקה פורמלית – מהי חשיבה בכלל. זוהי לוגיקה של חוקי מחשבה בכלל, בלי שאובייקט מסוים חושב אותה.  מתחלקת לשני סוגים:

1.       טהורה – למשל הקטגוריות של אריסטו

2.       שימושים – ביטויי הלוגיקה בחיים האנושיים, למשל בנאום רטורי. קאנט מתנגד לפסיכולוגיזם (כיצד מתארגנים החוקים המחשבתיים, כיצד הם משפיעים על ההתנהגות האנושית)

·         לוגיקה טרנסצינדנטלית (=לוגיקה של אובייקטים) – לוגיקה שקאנט יוצר שדנה במה זה לחשוב מושא. זוהי לוגיקה שחושבת תוכן מסוים, את התוכן של ההתנסות. היא יכולה להגיד לנו מהם אותם תנאים הכרחיים לחשיבה של אובייקט. לוגיקה כזאת, לוקחת בחשבון את החושניות. הלוגיקה טרנצנדלית  היא הלוגיקה שמאפשרת ידיעה של חושניות.

נשים לב לביטוי של המהפכה הקופרניקאית – האידיאל הפילוסופי עד כה טען כי חוקי המחשבה הנם חוקי הממשות.

על פי קאנט, ללא שפה אין מחשבה. לכן, קאנט אומר שאם הוא יכיר את כל צורות השיפוט, הוא ידע איך שכל עובד. ובגלל שהלוגיקה הפורמלית הקלאסית עסקה באיסוף והגדרת כל צורות השיפוט האפשריות, קאנט מוצא לנכון לגזור את הלוגיקה הטראנסנדנטלית מן הלוגיקה הפורמלית. זו הסיבה שבסופו קאנט דבר מזהה בין שני סוגי הלוגיקות ע"י מושג השיפוט.

הכרתנו מורכבת משני גזעים:

1.       חושני – פאסיבי

2.       שכלי – ספונטאני

גזעים אלה מקבילים, כלומר הם הטרוגניים וזרים זה לזה. הטענה: לחושניות עצמה, למרות שהיא פאסיבית, גם לה יש מדע, אותה נכנה אסתטיקה טרנסנדנטלית, זאת ההסתכלות.

החלל והזמן – אינם מושגים אלא צורות הסתכלות. [האמפיריציסטיים לא הצליחו להסביר כיצד מושגי החלל והזמן ניתנים, אם אין ידע קודם.] תהליך ההתנסות מחייב מסגרת, המסגרת הנו החלל והזמן.

[מתוך "מקדמות", ס. יזהר – ישנו רגע שלא ברור מקור ההתרחשות, ובכל זאת ההתרחשות ממלאת אותך. האופן שבו ההתמלאות המתוארת, בדיוק במקום מסוים ובזמן מסוים מקבילה לצורת ההסתכלות של קאנט. למרות הפאסיביות המתוארת, מתאפשרת קליטות/פתיחות לחושניות פנימית הבאה מן החוץ.]

           

ללא הנחת החושניות, לא נוכל את כל הידע אשר אנו חווים דרך הניסיון. קאנט לא מתייחס לחלל ולזמן כאידיאות  מולדות אשר מתממשות בעקבות טריגר כלשהו. על מנת שההכרה האנושית תהיה מופעלת מבחוץ עלינו להניח כי קיים "מפעיל" – החלל והזמן.

באותה תקופה, הגישות המרכזיות לחלל:

1.       ניוטון – החלל כמיכל, אשר בתוכו מתקיים אובייקטים. הבעיה של קאנט - החלל אינו מוחלט ולא אינסופי.

2.       לייבניץ – החלל הנו יחס. הבעיה של קאנט – במקרה זה המושאים קודמים לחלל, הרי רק על פיהם היחס ביניהם נגדיר את החלל. קאנט רוצה לומר כי החלל והזמן קודמים למושאים.

דימוי המשקפיים – כולנו מרכיבים את אותו סוג של פריזמה דרכה אנו מסוגלים לחוות התנסות חושנית.

יחסי החלל והזמן – ישנו וויכוח. יש הגורסים כי החוש הפנימי, קרי הזמניות, הנו תנאי מספיק ובכך הזמן בעצם קודם לחלל.

לסיכום, האסתטיקה הטרנסנדנטלית מבססת את החלק הראשון של הביקורת וטוענת כי: לחושניות יש מדע ומרכיביה הם החלל והזמן.

·          

·         ההסתכלות: הסקה שאינה דרך הניסיון (אפריורי).

·         החלל והזמן (קאנט עוסק בעיקר בשני מרחבים אלו, לא כמו היום שיש התייחסות למרחבים רבים):

-          המספר הוא פרי ההולדה של הזמן: הבנייה האלגברית, הספירה נעשית על ידי הזמן.

-          הצורה הגיאומטרית היא פרי ההולדה של החלל.

-          החלל והזמן הם צורות הסתכלות סינטיות-אפריוריות.

·         כיצד הסינטתי יכול לפעול על האפריורי: צריך משהו שבמהותו מחבר. במשולש חיברנו את המקביל, במספר. המתמטיקה תשמש לקאנט כמודל.

האסתטיקה הטרנצנטלית

·         יותר רזה מהלוגיקה הטרנצנטלית.

·         מזכיר לנו את הויכוח בין לייבניץ לניוטון באמצעות קלארק.

בין קאנט ואריסטו

·         בין קאנט לאריסטו: יש הסכמה על עיקרים מסוימים, יש מחלוקות, אבל ניתן לומר שקאנט בונה תורתו על יסודות אריסטוטלים רבים (לדוג' הצורך בקטגוריות)

·         משפט הסתירה של קאנט (מול אריסטו) => הסתירה העצמה היא חלק מצורת ההסתכלות של הזמן. החלל והזמן אינם נמצאים בדברים לכשעצמם אלא בהסתכלות שלנו => מכאן שחוק הסתירה אינו קיים לכשעצמו, אלא בתוך צורת ההסתכלות. הזמן, הוא זה שיוצר את חוק הסתירה. על פי אריסטו (על הפרשנות), למשפט יש תוקף כללי אובייקטיבי. קאנט: הצורה שבהסתכלות שבי אינה מאפשרת ששני דברים הפוכים יקרו בו זמנית.

·         מאפיין מרכזי: הנדבך המחובר למציאות, הנדבך המחובר לשכל => המעבר בניהם הוא אינו אפלטוני, אלא במובנים רבים יותר אריסטוטלי. הסכמטיזם (נגיע בעתיד) כמקשר בין ההסתכלות לחושים. (שלמה מימון, אחד ממבקריו הראשון של קאנט יבקר נקודה זו).

מעמד צורות ההסתכלות הוא אידיאלי:

·         המתח בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי בתפיסת ההכרה: למרות האופי הסובייקטיבי (תלוי בנק' מבט של מישהו) בצורות ההסתכלות של החלל והזמן, האופן שבו אנו תופסים הוא זהה לכל בני האדם: להתנסות יש מעמד "אידיאלי" (לא אובייקטיבי באופן מוחלט).

·         התמודדות עם יום שאצלו הכל סובייקטיבי לחלוטין.

·         החלל והזמן אינם אובייקטיבים כי קאנט לא טוען שאנחנו מצויים בתוכם, הוא טוען שהם קיימים כי הם תלויים בקיומינו האנושיים.

·         החלל והזמן לא סובייקטיבים כי הם אותו הדבר אצל כל בני האדם.

·         "החלל אינו מייצג שום תכונה של דברים אחדים שהם כשלעצמם": קאנט אינו ניוטון שטוען שיש חלל וזמן באופן בלתי תלוי בבני האדם. חלל וזמן אינם ממשיים. הם אידיאליים (מוגבל ליצורים אנושיים ולפי כך בעל תוקף כללי).

·         והוא אינו לייבניץ: שטוען שהזמן והחלל הם קונטינגנטיים (ביחס למושאים).

·         החלל והזמן אינם תאורים של העולם בפני עצמו. אלא צורות הסתכלות של ההתנסות האנושית. האופן היחידי שבו אנחנו מסוגלים לדעת חייב להיות מתווך ע"י הצורות הטהורות של חלל וזמן. חלל וזמן אינם ממשיים אבל יש כללים אובייקטיביים לסובייקטיבי: יש תוקף כללי לחלל ולזמן כצורות הסתכלות טהורות.
פילוסופיה של העת החדשה

קאנט: אסתטיקה טרנסנדנטלית – החלל והזמן

קאנט: אסתטיקה טרנסנדנטלית – החלל והזמן

קאנט מבחין בין הסתכלות וחושניות:

• הסתכלות – הכרה בלתי אמצעית, אינה סבילה מהגדרתה.
• חושניות – מאופיינת ע"י סבילות, אנו מופעלים ע"י מושאים.

למה ההבחנה הזו חשובה?

קאנט רוצה לאפשר מושג של הסתכלות שכלית, למרות שלבני האדם אין אותה. לא ניתן להתבונן על הכיסא ולראות מיד את המושג, יש צורך בתהליך של הרכבה. אנחנו בני האדם, מקבלים את הרשמים באמצעות החושניות, מעבדים אותם, ורק אז מגיעים להכרה.

טענתו של קאנט באסתטיקה הוא שיש מדע גם לחושניות והוא האסתטיקה הטרנסצינדנטלית.

חלל וזמן – צורות הסתכלות והסתכלויות טהורות

קאנט מכנה את החלל והזמן צורות הסתכלות וגם הסתכלויות טהורות. מה משמעות הדואליות הזו?

• צורות הסתכלות – תווך שדרכו הדברים מגיעים אליי, ערוצים שדרכם המידע זורם אליי. תופס משהו כמצוי בחלל.
• הסתכלות טהורה – מצד שני אנו תופסים את הדברים כנמצאים ממש בתוך החלל.

אנו תופסים את הבקבוק באמצעות החלל (צורת הסתכלות) אבל גם בתוך החלל (הסתכלות טהורה). החלל והזמן אינם רק משקפיים שדרכן אנו מסתכלים על העולם, אלא גם ה"מרחב" שבו אנו ממקמים את התופעות.

הערה: להגיד על משהו שהוא נמצא בחלל שונה מלהגיד עליו שהוא שחור למשל. צורת הסתכלות שונה ממושגים, אפילו ממושגים טהורים.

החלל והזמן כצורות הסתכלות

החלל והזמן הם הדרך שבה יצורים אנושיים מקבלים דבר מה מבחוץ. הכרה אנושית, כדי שתהייה מופעלת מבחוץ, חייבת להניח עמידה מסוימת שתאפשר לה להיות מופעלת ע"י משהו, והעמידה הזאת היא החלל והזמן. במילים אחרות, תהליך ההתנסות מחייב מסגרת שתכיל את ההתנסות, המסגרת הזו היא החלל והזמן. כדי שנהייה מסוגלים להיות מופעלים ע"י משהו חיצוני, אנחנו צריכים להיות "ממוצבים" במקום מסוים ביחס אליו. הדבר ש"ממצב" אותנו ביחס למושאים הם החלל והזמן.

החלל והזמן מתנים את החושניות שלנו. החושניות תלויה בחלל והזמן. צורת ההסתכלות היא מה שמאפשר את החושניות, את האפשרות לקלוט תחושות ורשמים מהחוץ.

(אין פה הנחה דוגמטית של החלל והזמן. העובדה שיש קליטה כלשהי היא שמוכיחה את התוקף האובייקטיבי-אידיאלי של החלל והזמן).

נדגיש שהחלל והזמן אינם מושגים, הם צורה של האופן שמאפשר לי להיות מופעל ע"י משהו. זאת משום ש:

·         אם הם היו מושגים הם היו עושים פעילות של הבחנה, ואילו צורת הסתכלות (כלומר החלל והזמן) כלל לא מחייבת המשגה, אלא רק מאפשרת קליטה של החוץ.

·         מושג הוא תוצר של הפשטה. חלל לא ניתן להפשטה.

·         הם מכילים בתוכם אינסוף דימויים, לא ניתן לעשות את זה עם מושג. לא ניתן להיות מחוץ לחלל והזמן.

·         ההומוגניות של החלל – ניתן לחלק את החלל לאינסוף חללים וכולם יהיו חלל, גם זה לא קורה במושג.

נשים לב – הסתכלות על החלל והזמן בתור תנאים להתנסות הוא:

·         שינוי מושגי ביחס לתפיסה המקובלת – בעבר התייחסו לחלל ולזמן, בתור מושגים שכליים.

·         השינוי המושגי הזה פותר בעיה אימפריציסטית – מסביר כיצד ניתן ליצור מושגים בעזרת החושים ללא צורך באידאות טבועות מלידה.

אפיונים של החלל (תקף גם לזמן)

1.       לא ניתן "לאיין" את החלל בניסוי מחשבתי, לא ניתן לדמיין אי קיום של חלל ולכן החלל קודם לכל דימוי אחר.

2.       החלל אינו מושג דיסקורסיבי, אינו היקשי. מושג החלל הוא מושג "פלאי", במובן שהדברים נתונים לנו כחלליים בלי שהיינו צריכים לבצע שום עיבוד שלהם. לא הסקתי שמשהו הוא חלל ע"י היקשים, הוא פשוט נתון לי ככזה.

3.       מושגים הם דברים שאנחנו מרכיבים, לנו אין יכולות אינסופיות ולכן אנחנו לא יכולים לבנות מושגים אין סופיים. לעומת זאת, החלל נתפס באופן אינסופי (למשל כי הוא ניתן לחלוקה לאינסוף חלוקות). לכו, החלל אינו מושג ככל המושגים.  אפילו מושגים אפריוריים הם סופיים. למשל: העצם הוא מושג אפריורי, אך גם כאשר אני חושב שראיתי עצם, לא נתון לי שום דבר אינסופי.

קדימות בין החלל והזמן

האם ניתן לומר שבעצם אפשר לחוש עם החוש הפנימי בלבד? האם אפשר לומר שהתנאי היחיד להתנסות הוא בעצם הזמן? יש על זה ויכוח גדול.

החלל והזמן הקנטיאניים ביחס לניוטון ולייבניץ

כנגד נשים לב: ההסתכלות הקנטיאנית על החלל והזמן מבטאת את המהפכה הקופרניקאית, בייחוד ההתנגדות לניוטון.

חלל וזמן כצורות הסתכלות טהורות

לפי קאנט, בגלל שהחלל הוא צורת הסתכלות טהורה, ניתן לגזור ממנו אמיתות סינטטיות אפריורות של הגיאומטריה. אחת ההגדרות של סינטזה היא שניתן להתקדם מעבר למה שטמון במושג עצמו (ולכן מדובר באנליזה סינטטית ולא אנליטית), ובגיאומטריה אכן ניתן להרחיב את הידע.

פילוסופיה של העת החדשה

מונחי יסוד בפילוסופיה של קאנט

·         המתודה הביקורתית של קאנט: כלי שלילי עם תכלית חיובית. תפקיד הביקורת: קביעת הסטנדרט, הכללים והחקיקה (הביקורת היא מושג עצום אצל קאנט, כל ספריו הושפעו וצורת חשיבה זו שולבה בהם: שיטה הקובעת מה בפנים ומה בחוץ)

קריאה במבוא:

·         מצד אחד ההכרה שלנו מתחילה בהכרח מהניסיון. מצד שני: לא כל ההכרה נובעת מהניסיון.

·         בין אפריורי לאפוסט-פריורי:

-          אפריורי: הכרות שאינן תלויות בניסיון בכל וכל. (לדוג' חוקי ניוטון, שעל פי קאנט יש בהם חוק כללי שמושלך על הטבע)

-          אפוסטריורי: שמקורן בניסיון.

·         מבין סינתטי לאנליטי:

-          משפט מרכיב/סינתטי: ההצמדה בין שני חלקי המשפט הם מתוך שימה מכוונת: "העורבים הם שחורים" (הוא סינתטי כי אנחנו יודעים שיש עורבים לא שחורים).

-          משפט אנליטי: ההצמדה בין שני חלקי המשפט נעשית מתוך משמעות המושג עצמו: "רווק הוא גבר לא נשוי."

                   אפריורי      אפוסטריורי

אנליטי:            X                  

סינתטי:       ??????                 X

·         המוטיבציה לסינתטי אפריורי – פילוסופים אחרים טענו שהכל אנליטי-אפריורי:

-          לייבניץ: סיבתיות => בחשיבה הדוגמטית קשרנו את הסיבה עם עקרון היחסים (מערכת לוגית, הכוללת מערך פרדיקטיבי אינסופי.

-          יום: סיבתיות => בין האירוע שהתרחש במציאות לבין התוצאה שלו אין קשר של סיבתיות. אם אתה מחפש סיבה בין שני המושגים (של הכסא והחריקה) לא תמצא. צריך למצוא את קשר הסיבתיות עצמו בניסיון. אך את זה לא ניתן למצוא. על פי יום מושג הסיבה אינו קיים אפריורי. כל מה שאפשר לעשות הוא אינדוקציה (רשימה של סיבות ומסובבים).

-          קאנט: כדי להגן על מושג הסיבתיות, כדי לאפשר התפתחות המדע, הוא חייב מושג שהוא אפריורי ונכון בהכרח.

·         קאנט ויום: קאנט מקבל את הספק של יום. (אבל יום גם אומר שבין המטמתיקה לעולם אין כלום, ואם זה קאנט לא מסכים). לדידו, כל הניסיון המרחבי מכיל בתוכו אפריורי קבלה של יסוד מסוים.

·         הוכחת העובדה שיש ל3 זויות במשולש 180 מעלות: הגיאומטריקן מבצע את ההוכחה תוך הוספת מקביל נוסף. על פי קאנט: ההוכחה הזו של המשולש חייבת להיות סינתטית (ולא אנליטית, כפי שהיא נתפסת עד כה) בגלל הוספת עקרון נוסף (שהוא המרחב של המשולש והקן שהוסיף) (עמ' 357) והיא אינה אפוסטריורית (ההוכחה היא לא במציאות, לא בשדה-הניסיון, אלא בהסתכלות האופן אפריורי. 

·         היכולת שלנו לתפוס את הדברים היא אפריורית, הדבר שיצור את החיבור את ההסקה הוא לא בתוך שדה-הניסיון.

·         המסקנה (אחת מהן): המתמטיקה היא משפטים סינתטיים אפריוריים (קאנט מכיר בזה שחלק מהמשפטים הם כן אנליטים כמו A =A). אפריורי-סינטתי חל על המציאות. המתמתיקה פה היא כבסיס מחשבתי להגיע למסקנה כללית)

המהפכה הקופרניקאית של קאנט

המהפכה הקופרניקאית של קאנט:

·         המהפכה הקופרניקאית של קאנט: כדי להבין את הבקבוק נצטרך להבין את מה שהוא היה לפני כן. כדי להבין זאת אנחנו חייבים להיות מושפעים מהבקבוק. קאנט אומר שמושא המחקר לא צריך להיות הבקבוק,  אלא התודעה שלנו כפי שהיא רואה את הבקבוק. את התודעה הזו ניתן לבסס היטב. אפשר לדעת את עולם התופעות כפי שהוא מתרחש במחשבותינו, אבל לא את הסיבות הראשוניות של הדברים כפי שהם בעולם. הקונסטרוקציה של הדברים בתודעה היא הכרחית ולא ניתנת לספק. אידיאליזם טרנצנדלי

·         יחס אובייקט-סובייקט בפילוסופיה עד קאנט: כל הפילוסופים חשבו שהאובייקט מכונן את הסובייקט (לדוג' אלוהים מכונן את האדם). הם ניסו להכיר את האובייקט לפני שהוא מצליח לכונן אותי. קאנט אומר שיש כאן סתירה: לא יכול להיות שאתה מנסה להכיר משהו לפני שהוא כונן אותך אם אתה כבר כאן. מה שצריך להיות: הסובייקט צריך לקבוע את האובייקט.

·         ברקלי (אידיאליזם סובייקטיבי): האמין שאין כלום חוץ ממה שיש בתודעה שלנו. האובייקט לא קיים בלעדי. קאנט טוען טענה שונה (זה מה שהוא הדגיש בהוצאת המהדורה ה-2).

·         יום: הכרותינו מכוונות עצמן לפי המושאים. עפ"י קאנט יש להפוך את הכוון: המושאים חייבים לכוון את עצמם לפי הכרתנו. המושאים כבר נמצאים מכוונים אלי. האינטואיציה הקנטיאנית היא שהתופעות כולן הן ביחס אלי: התופעה אינה נמצאת בפני עצמה אלא רק בהכרתנו. הסובייקט 'נסגר' בפני עצמו.

·         בעייה אינטואיטיבית שעולה: בעיית הסוליפסיזם.

·         "המהפכה הקופרניקאית" כדוגמא להיפוך: מכדור הארץ במרכז לכדור הארץ כאחד מהרבה. כך היפוך בתפיסת ההכרה.

·         הבעיות והמתחים בין הרציונאליזם לאימפריציזם מתבטלות בגלל שהמושא אינו עוד המרכז אלא האדם.

·         1710: איטלקי בשם ויקו כתב ספר בשם "המדע החדש" בו הוא כתב ראיונות דומים. אז הוא לא היה מוכר.

·         במבוא להוצאה השנייה: המטאפיזיקה הייתה המדע הראשוני ולמרות זאת היא לא מצליחה לעלות על הדרך המדעית. מדעי הטבע הצליחו למצוא את המתודה להתקדמות באמצעות מושג ההתנסות, הלוגיקה והמתמטיקה מצאו את עקרונותיהם. קאנט מציע דרך בה המטאפיזיקה עולה על דרך המדע => הוא ישתמש במתמטיקה, בלוגיקה ובמדעי הפיסיקה המודרניים כדי להוכיח את המטאפיסיקה.  קאנט נותן ערך למהלך ההיסטורי הארוך שהסתיים בלי פתרון למטאפיזיקה, העת היא עתה: כי עתה יש התחדשות אדירה גם בתחומים הרבים שהוא מגייס לטובת מפעלו (התודעה של עידן הנאורות: היינו טמבלים ועכשיו התבגרנו).

קאנט - ביקורת התבונה הטהורה - סיכום קצר

קאנט \ תמצית ביקורת התבונה הטהורה

·         ביקורת התבונה הטהורה – גבול ההכרה: מאז היוונים ועד עתה, חשבנו (בפילוסופיה) שנוכל להגיע באמצעות שכלנו והבנתנו לחקר הסיבות הראשוניות. קאנט אומר, לא שמנו לב לדבר הבא: הדבר הבסיסי ביותר הוא לשאוף למצוא את הסיבות הראשוניות (התבונה האנושית) אבל לעולם המין האנושי לא יגיע למימוש מלא באמצעות התבונה. יש קונפליקט פנימי בין השאלות של התבונה לבין יכולתה. יש משמעות אדירה לשאלות, לצד זה שאין לשאלות תשובה. השאלות הגדולות למעלה מכח התבונה האנושית. על התבונה להכיר בכך שלעולם היא לא תוכל לענות עליהן.

·         האם אין ערך לשאלה? הקונפליקט הוא זה שמגדיר את האנושיות. האנושיות טבעה לעסוק בתבונה ועל האדם להמשיך ולשאול באופן סיזיפי את השאלות. המימד הטרגי של האנושות.

·         ביקורת של ממשיכי קאנט: מדובר בהרמת ידיים. קאנט אמר שהאדם הוא יצור סופי.

·         שינוי תפיסתי: במקום לנסות לענות מטאפיזית-תוכנית על כל השאלות, צריך לבחון בפעם הראשונה את גבולות התבונה האנושית, את כושר ויכולת התבונה.

·         מקור אפריורי שנמצא בתוך התבונה לביסוס כל המהלך של קאנט - התבונה צריכה למצוא בתוכה עצמה (ללא קריטריון חיצוני כמו אלוהים, אור טבעי וכד') מה גבולותיה: היא עומדת על כס הנאשם. (יכולת לעשות רפלקסיה – חייבת להיות הנחת יסוד)

-          קאנט מאשים את קודמיו: רב המטאפיזיקה הפכה להיות דוגמטית (להניח אקסיומות בסיסיות). לדוגמא שפינוזה והעצם שהוא סיבת עצמו, לדוגמא אפלטון והאידיאות. אין אקסיומות מחוץ למחשבה.

·         ביקורת התבונה הטהורה היא מהלך רפלקטיבי: התבונה היא השופטת והנאשמת. התבונה כל הזמן בוחנת את עצמה. המקור לכל המהלך המושגי הוא רק התבונה.

·         יום: מושג ה"אני" וה"סיבתיות" אם בוחנים אותם מדעית, הם אינם תקפים ומחוייבי מציאות => ספקנות מוחלטת. (לדעת פיני הספקנות הרדיקאלית לא ניתנת לפתרון מלא ע"י קאנט).

·         קאנט מציע דרך בייניים בין הספקנות לדוגמטים: הוא מציע דרך שמצד אחר אינה דוגמטית (דורשת אקסיומות מטאפיזיות נשגבות) ומצד שני אינה מטילה ספק בהכל.

·         התהליך הביקורתי שיציע קאנט הוא בלתי-נפסק ואינסופי. הוא אינו נקודה אחת קבועה שאליה לכאורה כל בני האדם צריכים לשאוף (כמו הפילוסופים הדוגמטים: תקשיבו למה שאני אומר ויהיה לכם טוב).

·         טענת קאנט: יש גבול לתבונה. השכל הוא מערכת של כללים ומושגים המאפשרים לך להכיר חוקים, מושג הנכלל במושג התבונה. הפעילות השכלית תפקידה לחלץ את הצורה של הדבר. התבונה בוחנת את גבולות השכל.

הפילוסופיה אחרי קאנט

בין קאנט למרקס היו פילוסופים רבים

פוירבך על מרקס: הפילוסופיה לא באה לעולם כדי לפרש אותו, אלא כדי לשנותו.

·         הרוח הגרמנית: רב הדמויות הפילוסופיות המשמעותיות חיו בעולם הגרמני של אותה התקופה (99% מההוגים המשמעותיים של אותם ימים היו גרמניים). "מאתונה לוינה".

·         שמות נוספים חשובים שהשפיעו על תרבות המערב: גתה, שילר, בטהובן, הרבר, הַמן.

·         לא כמו שפינוזה וכד' שכותבים את רעיונותיהם לבד, בגרמניה של אותה תקופה הייתה התפתחות תרבותית, בה רבים היוו הוגים משמעותיים.

·         הפילוסופיה החדשה מחולקת ל-2 זרמים:

-          רציונאליזם (לדוג' דקארט, שפינוזה)

-          אימפריציזם (לדוג' יום)   

קאנט עשה סינטזה בניהם.

·         מנטאליזם/תורת הייצוג /מושג התודעה/ פילוסופיה של תודעה עצמית/ הסובייקט של התודעה האנושית: שני הזרמים התאפיינו במכנה משותף (אותו ינגח קאנט). גם דקארט וגם האימפרציסטים חשבו שהידע הוא פרטי. שניהם עסקו בשאלה "איך אנחנו מבינים דברים". האידאה והייצוג הוא רעיון ששותפים לו שני הזרמים. לכל אדם יש ייצוג פנימי של מה שמתואר מבחוץ. הויכוח הוא על: איך אני מקבל אותו (האימפרציסטים בעזרת החושים, דקארט בכל מיני רעיונות אחרים כמו אידיאות שטבועות בי מלידה וכד'). המסורת של המנטאליים:

-          הבחנה ברורה בין פנים לחוץ/ בין סובייקט לאובייקט.

-          איך פותרים את בעיית הסוליפסיזם? איך אני יודע שאני לא לבד בעולם?

·         שפינוזה יוצא דופן ביחס שלו להבחנה בין סובייקט לאובייקט (ברמה השלישית של ההכרה יש איחוד בין סובייקט לאובייקט).

·         קאנט מקבל את המודל בגלל מושג התודעה העצמית אבל הוא לא שואל "האם זה בפנים" וכך הוא מסנטז בין האמפיריציזם לרציונאליזם: הוא נמנע מבעיית הסוליפסיזם.

·         המסורת שתבקר את קאנט (הגל, מרקס ועוד) תפרק את מושג התודעה העצמית. אחריה בפילוסופיה של המאה ה-20 יתקפו גם כן את המנטליזם (לדוג' הפרגמטיזם האמריקאי, פילוסופיה של הלשון, ניטשה וכו')

אחרי קאנט חלה התפלגות בין קונינטלית לאנאליטית

·         קונינטלית: אנחנו לא חושבים ש.. בני אדם יכולים להבין את הכל, הבנו שיש גבול לתבונה האנושית, אי אפשר לטעון טענות כלליות בלתי ניתנות להפרכה, לכן – מה שמן הראוי להבין את ההקשרים הפוליטיים, ההיסטוריים, החברתיים וכד' => הגל ומרקס כתבו את הפילוסופיה כשמבעד עיניהם היה מימד נורמטיבי: מהם החיים הראויים לחיותם.

·         האנליטיים: עוסקים בניסיון להגדיר את הכל. פילוסופיה כעיסוק במושגים טהורים. פילוסופיה שאינה פרטיקולארית. אוניברסאליים לחלוטין. (לדוג' ראסל). אין מימד נורמטיבי.

·         קאנט – חף מהעיסוק מהפן הפוליטי => מהלכים מושגיים מעניינים. לעומת פיכטה, שילר, הגל ומרקס שמתקיפים את קאנט ומחילים מימד נורמטיבי. (אפשר עדיין לקרוא את הגל כפילוסוף מושגי לא שיפוטי אבל בקצה הפילוסופיה שלו מופיעים כח, אינטרסיים ומהלכים פוקויאניים נוספים).

·         הפילוסופיה מאז קאנט: שינתה את פניה. יש האומרים שבמאה-מאתיים שנה האחרונות הפילוסופיה איבדה את קסמיה.  

קאנט- סיכום

קאנט עוסק בדיאלקטיקה בתבונה. אפשר להסתכל על החלוקה בין הסתכלות, שכל, תבונה, דרך הדימויים שקשורים לכל אחד מהכשרים הללו. כושר השיפוט, כושר השכל וכושר התבונה.

כושר	דימויים
הסתכלות	הסתכלויות (טהורות, חושניות)
שכל	מושגים
תבונה	אידיאות

אידיאות זה משהו שמכוון אותנו בהכרה. מטבע הדברים, התבונה רוצה לתפוס את האידיאות הללו. הדרך של התבונה היא חיפוש אחדות של כל ההכרות שלנו, החיפוש של הבלתי מותנה. שלוש אידיאות: נשמה (האני), אל, עולם.

לתבונה אידיאות, שבאמצעותן היא מנסה ליצור אחדות של העולם, והיא מנסה לאפיין את האידיאות הללו. היא עושה זאת באמצעים, שבסופו של דבר מביאים למתחים, סתירות וכו'. האידיאות מכוונות את הכרתנו, אך אותם אנו לא יכולים לדעת.

סוג הדברים שאנו לא יכולים לדעת: קיומו של האל. לפי קאנט לא ניתן להוכיח את קיומו. זאת מכיוון שקיום הוא לא פרדיקט ממשי. בהוכחה האונטולוגית של דקארט (היותו של האל מושלם, והאדם הוא אינו מושלם. לכן מושג המושלם נובע מהאל). אך לפי קאנט עצם היכולת לחשוב על יש מושלם, לא מוכיחה את קיומו. קאנט טוען, מבחינה מושגית אין הבדל בין 100 שקלים בכיס, לבין מחשבה אודות 100 שקלים. מבחינה מושגית הם אותו הדבר. הקיום נקבע ע"י קיומו של מושג, והגילום של המושג הזה, תנאי הממשות. אנו לא מוסיפים דבר על המושג של משהו, כאשר אנו טוענים שמשהו קיים. טענה שנייה של קאנט היא כי כל הוכחה אחרת של קיומו של האל, מתבססת על ההוכחה הראשונה (אותה הוא פסל!!). אין כאן קשר ישיר לתנאי הניסיון, לכן יש הטוענים כי יש כאן משהו בלתי תלוי, לכל מה שקאנט טען עד כאן. הטיעון לא נובע מהכלת המהלך של קאנט עד כאן, ולכן יש המקבלים את הטיעון הזה ללא קבלת כל המתודה שלו. קאנט מראה לנו שכאשר אנו חורגים מתחום הניסיון אנו מגיעים בהכרח לסתירות או כשלים.

התבונה היא כוח חיובי כל עוד היא רואה שאיפות מסוימות בהכרתו. ברגע שהיא חושבת כי היא הגיע לשם היא טועה. כפי שציינו התבונה היא התחום העוסק באידיאות. התבונה מארגנת את המחשבה ההכרתית שלנו.

העולם- האם העולם הוא אינסופי או סופי? קדום בזמן או שיש לו נקודת התחלה? הקישור בין מאפיינים חלל זמניים והעולם. שוב יש לנו מתח, הפעם בין צורות ההסתכלות והפעלתם על מושג (אידיאה) שחורג מכל תחום של ניסיון אפשרי. הטיעונים שלקאנט הם סטנדרטים למדי. מסקנתו של קאנט היא שלא ניתן לקבוע בשאלות אלו. ולכן יש לדחות את שתי האלטרנטיבות, גם לגבי החלל וגם לגבי הזמן. האפשרות לפסול את שתי האפשרות (הרי זה צריך להיות או אמיתי או שקרי!), היא ההבחנה בין הדברים כשלעצמם, לבין התופעות, האידיאליזם הטרנסצנדנטלי. הפתרון באנטינומיה השלישית הוא הפוך: תשובתו של קאנט היא: גם וגם! הוא גם סופי וגם אינסופי. האופן שבו צריך לקבל גת שתי הפתרונות, מחייב חריגה מהאנטינומיה הראשונה, ואישור קיומו של חופש רצון.

חשוב להבין כי כל המערכת של ביקורת התבונה משאירה פתח לתחום של החופש. שבסופו של דבר יבוא לידי ביטוי בביקורת התבונה המעשית. יש מערכת רחבה יותר, ששזורה בחלק ההכרתי. הפעולה המוסרית כפעולה חופשית, יהווה הצדקה לקיומו של חופש.

שלמה מימון והלאה:

המהלך הגדול הבא של הפילוסופיה היה בעיסוק בהבחנה בין הדבר כשלעצמו ועולם התופעות. בחינה של כל הקשר בין התחום המוסרי לתחום של הטבע. וחלק מהמהלך של האידיאליזם הגרמני (הגל) רצה לקחת את קאנט, לנקות אותה מהדוגמטיות, ולתת שיטה שלמה, שבה כל המרכיבים ישוב יחד בהרמוניה. יש מהלך שלם המתגבש בסוף המאה ה-18 בניסיון ליצור את אותה שיטה שלמה ואחידה.

שלב ביניים במהלך הגדול יותר היה של בחינה יותר מקומית של השינויים של קאנט. אחד הבולטים שמבצע את הבחינה הזאת הוא שלמהמימון. מימון הוא מעבר בין קאנט ובין התגבשות האידיאליזם הגרמני. למה העיסוק בו? ראשית כל, מימון מטיל ספק בהצלחתו של קאנט להציב אלטרנטיבה של יום. והאם באמת הפילוסופיה שלו היא חריגה מהמסגרת של לייבניץ. הוא מהווה נקודת מבט ביקורתית על המהלך של קאנט, ומאפשר לנו לבחון אותו. מימון נדחק הצידה, והיום עוסקים בו יותר ויותר. הוא הופך להיות יותר מרכזי בכל המהלך הפילוסופי, מאשר בעבר. יש פרשנות היום הרואה את מימון כמשמעותי בבניה של האידיאליזם הגרמני. נקודה שלישית מעניינת היא שמימון הוא דמות מפתח בתנועת ההשכלה היהודית. מעבר של היהודים, דרך הפילוסופיה אל תנועת ההשכלה. הוא ידוע באוטוביוגרפיה שכתב, שמהווה אחת העדויות בשינויים של החברה היהודית באותה תקופה.

מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית - זהו אינו ספר מסודר, המציג שיטה שלמה. הוא סוג של מדרש אודות קאנט. אחת השאלות המרכזיות שמימון מעלה: היא ההצדקה של היישום של המחשבה לנתון, בין אם הוא אפריורי או אפוסטריורי. עסקנו בבעיה הזאת, סביב השאלה של יישום הקטגוריות: על סמך מה אני מיישם קטגוריה אחת ולא אחרת על הנתונים. היישום נראה שרירותי. או שיום צודק, ואין הצדקה מדוע אנו מיישמים מושגים להסתכלות מסוימת, לנתון מסוים. או שאתה חושב שיש לך הצדקה ואז אתה לייבניציני. זהו המתח שבו קאנט נכנס. או לייבניץ או יום. ולפי מימון, העיסוק של קאנט אינו פותר את שאלת ההצדקה. אם נבחן את המתימטיקה, אנו נראה זאת באופן קיצוני. דיברנו על זה שמשפטי הגיאומטריה מגלמים מושגים בהסתכלות. אך השאלה היא מה ההצדקה לכך שאנו מאמינים שסכום הזויות במשולש הוא 180 מעלות. שוב, השאלה היא על סמך מה אנו מוצדקים באמונה שלנו. אם יש פה נתון, מה תפקידו במתן תוקף למשפט. או שהנתון הוא שרירותי ולא חשוב, ואז אין לנתון שום תפקיד בהצדקה. או שיש לנתון תפקיד משמעותי ואז אני חושף משהו שהיה נתון שם מלכתחילה. האפשרות היחידה שיהיה מוצדק בקבלת משפטי המתימטיקה היא בראייתם כמשפטים אנליטיים (במילים אחרות: אני יהיה לייביציאני). הביקורת הזאת מוליכה, בסופו של דבר, את מימון לעמדה שלפיה זה לא נכון לעשות הבחנה בין דבר שלעצמו לבין התופעות. אלא שהשכל שלנו מוגבל, הוא שכל סופי, שמחייב אותנו להכיר את הדברים באופן חלקי. אנו יכולים להיות מוצדקים בקישור בין שכל ובין נתון, רק בהינתן זה שהנתון ניתן לאנליזה מושגית ברורה. ולכן אין לנו למעשה צורך בדבר שלעצמו.

דוגמה של מימון: אפשר לחשוב על הדבר כשלעצמו כעיגול שאליו אנו מתקרבים כל הזמן בעזרת מצולעים. שואפים, אך לעולם לא נגיע. כדי להגיע להכרה מלאה צריך שכל אינסופי. ההנחה שיש דבר כזה היא תנאי שנהיה מוצדקים ביישום של מושגים.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים

קאנט: דיאלקטיקה

חזרה על השיעור הקודם: התחלנו את הדדוקציה הטרנסצנדנטלית של הקטגוריות, כאשר הרעיון המרכזי מבוסס על הקשר בין השכל, המיוצג/ מאופיין ע"י סינתזה (מעין פונקצית האחדה), פעילות רציפה של השכל, לבין התודעה העצמית. האפשרות שאוכל לחשוב על הדימויים שלי, כשלי. דיברנו על שתי בעיות עיקריות: (1) ההבחנה בין הסובייקטיבי והאובייקטיבי- לכאורה, נראה כי כל מה שאני יכול לתפוס, אני עשיתי לו כבר איזו אובייקטיביזציה (הפעלתי את הקטגוריות). אם כך, אין מקום לסובייקטיבי, התנסות שונה מהניסיון האובייקטיבי. אנו לא נפתור את הבעיה, אך קאנט כן מתייחס אליה בספר השני "הקדמות לכל מטאפיסיקה שתבוא בעתיד", שם הוא מבחין בין שיפוט אובייקטיבי ושיפוט סובייקטיבי. (2) שאלת היישום- כאשר אני דן אודות החלל והזמן כצורות הסתכלות, אז אין בעיה: אני תופס דברים כבעלי תבנית חלל זמנית. תבנית זאת לא נתפסת כתבנית, זה בעצם האופן בו הדברים נתונים לי. זהו האופן הראשוני, בשלב זה אני פסיבי. בקטגוריות הסיפור שני, יש 12 קטגוריות ועולה השאלה: למה עבור ריבוי מסוים אני בוחר החדה מסוימת ולא אחרת.

לדוגמה: אני יכול לאחד את הכדוריות והאדמומיות בקשר סיבתי (בגלל הכדוריות יש אדמומיות). או שאני יכול לקשר ביניהם כתכונות של עצם (תכונות של תפוח). לניסיון שלנו יש תבנית מסוימת, יש מבנה מסוים שדורש יישום מסוים ולא אחר. אך מהי אותה הצדקה לשימוש בקטגוריה אחת ולא אחרת?

הבט מסוים של שאלת היישום זוכה להתייחסות מצדו של קאנט בהמשך הספר. האופן הראשוני של הניסוח הוא: איך אנו יוצרים קישור בין מושג ובין הסתכלות? איך מתבצע החיבור? תשובתו של קאנט ניתנת במושג "סכמה". רעיונו של קאנט: בכדי שיהיה ניתן לחשוב על יישום של קטגוריה להסתכלות נדרש תיווך מסוים. אין לי קריטריון שלפיו אני יכול ליישם ריבוי מסוים של הסתכלות תחת קטגוריה (למשל של הסיבתיות). נדרש תיווך בין המושג לבין ההסתכלות. דרך שבה זה נעשה זה באמצעות 'תרגום' של המושגים לתבניות זמניות של הדמיון- זוהי סכמה. למשל, מושג הסיבתיות זה אי הפיכות של הזמן. כאשר יש קשר סיבתי בין דברים הם לא יכולים להתרחש בסדר זמני הפוך (קדימות הסיבה לתולדה). יישום של קטגוריה לריבוי, הוא למעשה הכפפת הריבוי לסדר זמנים בלתי הפיך.

בדיון אודות הזמן, לא הייתה לזמן תבנית או צורה. היה סדר זמני, אך לא תבנית מוגדרת. הסכמות הן יחסי זמן מסוימים. דוגמה נוספת: עצם מוגדר כהתמדה של הממשי בזמן. דוגמה שלישית: כדוריות ואדמומיות- אם שניהם קשורים בעצם כמאפיינים שלו, אני ממשיג דרך הסכמה ומלביש עליה תבנית: האיכויות משתנות והבסיס קבוע, הבסיס הוא לאו דווקא ממשי. זה אופן שבה אני ממשיג את מה שאני תופס.

מקור הסכמות בדמיון, אך פרשנות רואה את כושר הדמיון אצל קאנט ככפוף לשכל במובן מסוים. השלב הבא ביישום: דרך שבא קאנט תופס את הניסיון. לקטגוריות ישנו גם ניסוח כעקרונות של הטבע. עקרונות של הטבע אלה משפטים של מדעי הטבע הטהור או המשפטים המרכיבים האפריוריים של הטבע. מדוע קאנט צריך את העקרונות? בין השאר כי הוא רוצה לראות את הניסיון שלנו כמכונן ע"י חוקי היסוד. בנוסף, מחוקי הטבע נוכל לגזור את התנאים הנדרשים לניסיון. קטגוריה מבנה את הניסיון שלנו באמצעות העקרונות, שמתפקדים כמטאפיסיקה של הניסיון. הקטגוריה פועלת על הניסיון באמצעות עקרון.

שני עקרונות כליים מאוד: העיקרון של כל המשפטים האנליטיים (המנתחים) הוא חוק הסתירה. עיקרון כל המשפטים המרכיבים, הוא שהתנאים של הניסיון האפשרי הם גם התנאים של מושא של ניסיון אפשרי (עמוד 117). זהו ביטוי אחר של כל הנאמר עד כה. עיקרון יסוד של מחשבתו של קאנט: התאמה בין מה שיכול להיות מושא של הניסיון ובין הניסיון. התאמה בין באובייקט בו אני מתנסה ובין הניסיון שלי. איך מתקיימת התאמה שכזאת? אופציה ראשונה היא האופציה של ברקלי (היות הוא היות נתפס). אופציה שנייה היא האופציה של קאנט (ניסיון אפשרי ומושא של ניסיון אפשרי). מושא של ניסיון אפשרי זה רק מה שכפוף לקטגוריות. לכן התנאים מקבילים או מתאימים לניסיון. במילים אחרות: התאמה בין התנאים האונטולוגיים (מהם הדברים) לתנאים האפיסטמולוגיים (ההכרה).

אצל דקארט היה נתק בין האונטולוגיה לאפיסטמולוגיה, אצל שפינוזה הייתה זהות, שקאנט גינה כדוגמאטית, ולכן מהווה פתח לספקנות. לאחר המהלך של הספקנות הרדיקלית של יום (הנתק בין העולם לבין תנאי ההכרה. קאנט בא וקושר בין השניים. זאת ההבחנה בין האידיאליזם המוחלט לבין האידיאולוגיה של קאנט, שמניח את הדבר עצמו. במידה מסוימת נותרת אצל קאנט איזו אי התאמה בין ההכרה של לבין הדברים כשלעצמם, אך היא לא מטרידה אותי כי היא לא מפריעה לי להתקדמות מדעית, והתקדמות כללית בחיים.

למעשה, במקום להיות נתפס הוא להיות קיים (ברקלי) – האפשרות להיות נתפס היא להיות קיים (קאנט).

עקרון נוסף של קאנט: אנלוגיות של הניסיון- קשור לתחום היחסים, יש עקרון לעצם, לסיבתיות ולהדדיות. לגבי העצם זה התמדת העצם, משהו קבוע בכל שינוי, מעין 'חוק שימור' בטבע. זהו עיקרון מנחה לאפשרות הניסיון. אין אפשרות לתפוס שינוי ללא דבר קבוע, הוא העצם.

עיקרון הסיבתיות אומר שלכל שינוי יש סיבה. כלומר, האופן שבו ניסיון יכול להיות אפשרי הוא רק אם מפעילים עיקרון זה. זאת המסגרת שבה אנו תופסים את הניסיון. אין זה אומר שאני מחויב לדעת את כל השרשרת הסיבתית, אני מתנסה בעולם כמו שיום מתאר שאני מתנסה בעולם, אך יש חוקיות הכרחית שבלעדיה לא יתכן ניסיון.אנו לא יודעים בכל מקרה ומקרה מהי הסיבה של הדבר שקרה.

למעשה, אין כאן תשובה מוחלטת ליום. אצל יום התוצאה היא של פסימיות מוחלטת אודות אפשרות ההכרה של העולם, אצל קאנט זה לא כך: לקטגוריות (עצם, סיבתיות והדדיות) קשר מסוים לחוקי התנועה של ניוטון. הגעה לחוקי התנועה של ניוטון מאפשרת אופטימיות, יש זיקה בין החוקיות של כל ניסיון אפשרי ובין חוקי התנועה של ניוטון. לכן מסקנתו של קאנט היא לא פסימית. שינויים במדע משפיעים על התפיסה של קאנט, לכן לוקחים בחשבון את הרעיון של המהלך של קאנט, אך מבינים כי היישום הוא בעייתי. מהלכים כאלו מתרחשים במאה העשרים: כלומר, התייחסות לרעיון של קאנט, ופחות לאופן היישום הפרטני.

הדיאלקטיקה

בתחילת הדיון חילקנו בין האנליטיקה והדיאלקטיקה בלוגיקה הטרנסצנדנטלית. האנליטיקה, כאמור, עוסקת בטענה שיש גבולות לתבונה (המהלך בשיעור זה עד כאן). כלומר, שהתבונה והשכל יכולים לחול רק על הניסיון האפשרי, גבולות הניסיון הן גבולות ההכרה. התבונה האנושית שואפת לחרוג מעבר לגבולות הניסיון ולכן היא נכשלת שוב ושוב בלנתח תמונה מטאפיסית שלמה של העולם. בדיאלקטיקה מראה קאנט את כל הסתירות והטעויות של התבונה ברגע שהיא חורגת מגבולות הניסיון האפשרי.

מהי התבונה? באופן כללי, בדיון אודות השכל דיברנו על הקשר בין מושגי השכל הטהורים. התבונה חושבת באופן היקשי (הנחות ומסקנות, מה נובע ממה באופן היררכי). העיקרון של התבונה הטהורה: "לחפש לשם ההכרה המותנת של השכל את שאינו מותנה המביא את אחדותו לכלל שלמות". התבונה מחפשת את הבלתי מותנה. היא עובדת על ההפרדה בין המותנה לבלתי מותנה. זהו הדיון המטאפיסי הקלאסי: חיפוש לש נקודות היסוד.

האחדות הזאת חורגת מגבולות הניסיון האפשרי ולכן הניסיון להשיגה תמיד נכשל. על פי קאנט ישנם שלוש סוגי אחדות:

אחדות של הנושא (שהוא אף פעם לא הנשוא) –                            זהו האני.

אחדות של טור התנאים (כל הסדר הסיבתי, אחדות חלל וזמן). -    זהו העולם.

אחדות של כל מושאי החשיבה. –                                                זהו האלוהים.

דוגמה: 'האני', אחדות של הנושא, אחדות של הסובייקט, הנושא הבלתי מותנה הוא האני של דקארט. קאנט טוען כי יש אחדות של האפרצפציה - 'האני החושב', אבל האני החושב, שהוא תנאי מחשבתי, לא ניתן להפעיל עליו את הקטגוריות של הניסיון. הטעם של דקארט היא הניסיון להכיל על הקטגוריה של עצם ולהפעיל אותה על מושג, שהוא מושג שכלי בלבד. הרעיון של הטעות הוא הפעלה של משהו ששיך לתחום אחד על תחום אחר. לאנמי, עולם ואלוהים- קאנט קורא אידיאות המכוונות אותנו בהכרה. שאיפתה של התבונה היא טבעית, ולפי קאנט זה אף טוב לשאוף ולהכיר עוד. הטעות היא לחשוב שהגענו. כך קאנט מבקר את התבונה הטהורה!!! לאדם כוח – היא התבונה- המושכת אותו הלאה מבלי יכולת ממשית להגיע.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים