קאנט- סיכום

קאנט עוסק בדיאלקטיקה בתבונה. אפשר להסתכל על החלוקה בין הסתכלות, שכל, תבונה, דרך הדימויים שקשורים לכל אחד מהכשרים הללו. כושר השיפוט, כושר השכל וכושר התבונה.

כושר	דימויים
הסתכלות	הסתכלויות (טהורות, חושניות)
שכל	מושגים
תבונה	אידיאות

אידיאות זה משהו שמכוון אותנו בהכרה. מטבע הדברים, התבונה רוצה לתפוס את האידיאות הללו. הדרך של התבונה היא חיפוש אחדות של כל ההכרות שלנו, החיפוש של הבלתי מותנה. שלוש אידיאות: נשמה (האני), אל, עולם.

לתבונה אידיאות, שבאמצעותן היא מנסה ליצור אחדות של העולם, והיא מנסה לאפיין את האידיאות הללו. היא עושה זאת באמצעים, שבסופו של דבר מביאים למתחים, סתירות וכו'. האידיאות מכוונות את הכרתנו, אך אותם אנו לא יכולים לדעת.

סוג הדברים שאנו לא יכולים לדעת: קיומו של האל. לפי קאנט לא ניתן להוכיח את קיומו. זאת מכיוון שקיום הוא לא פרדיקט ממשי. בהוכחה האונטולוגית של דקארט (היותו של האל מושלם, והאדם הוא אינו מושלם. לכן מושג המושלם נובע מהאל). אך לפי קאנט עצם היכולת לחשוב על יש מושלם, לא מוכיחה את קיומו. קאנט טוען, מבחינה מושגית אין הבדל בין 100 שקלים בכיס, לבין מחשבה אודות 100 שקלים. מבחינה מושגית הם אותו הדבר. הקיום נקבע ע"י קיומו של מושג, והגילום של המושג הזה, תנאי הממשות. אנו לא מוסיפים דבר על המושג של משהו, כאשר אנו טוענים שמשהו קיים. טענה שנייה של קאנט היא כי כל הוכחה אחרת של קיומו של האל, מתבססת על ההוכחה הראשונה (אותה הוא פסל!!). אין כאן קשר ישיר לתנאי הניסיון, לכן יש הטוענים כי יש כאן משהו בלתי תלוי, לכל מה שקאנט טען עד כאן. הטיעון לא נובע מהכלת המהלך של קאנט עד כאן, ולכן יש המקבלים את הטיעון הזה ללא קבלת כל המתודה שלו. קאנט מראה לנו שכאשר אנו חורגים מתחום הניסיון אנו מגיעים בהכרח לסתירות או כשלים.

התבונה היא כוח חיובי כל עוד היא רואה שאיפות מסוימות בהכרתו. ברגע שהיא חושבת כי היא הגיע לשם היא טועה. כפי שציינו התבונה היא התחום העוסק באידיאות. התבונה מארגנת את המחשבה ההכרתית שלנו.

העולם- האם העולם הוא אינסופי או סופי? קדום בזמן או שיש לו נקודת התחלה? הקישור בין מאפיינים חלל זמניים והעולם. שוב יש לנו מתח, הפעם בין צורות ההסתכלות והפעלתם על מושג (אידיאה) שחורג מכל תחום של ניסיון אפשרי. הטיעונים שלקאנט הם סטנדרטים למדי. מסקנתו של קאנט היא שלא ניתן לקבוע בשאלות אלו. ולכן יש לדחות את שתי האלטרנטיבות, גם לגבי החלל וגם לגבי הזמן. האפשרות לפסול את שתי האפשרות (הרי זה צריך להיות או אמיתי או שקרי!), היא ההבחנה בין הדברים כשלעצמם, לבין התופעות, האידיאליזם הטרנסצנדנטלי. הפתרון באנטינומיה השלישית הוא הפוך: תשובתו של קאנט היא: גם וגם! הוא גם סופי וגם אינסופי. האופן שבו צריך לקבל גת שתי הפתרונות, מחייב חריגה מהאנטינומיה הראשונה, ואישור קיומו של חופש רצון.

חשוב להבין כי כל המערכת של ביקורת התבונה משאירה פתח לתחום של החופש. שבסופו של דבר יבוא לידי ביטוי בביקורת התבונה המעשית. יש מערכת רחבה יותר, ששזורה בחלק ההכרתי. הפעולה המוסרית כפעולה חופשית, יהווה הצדקה לקיומו של חופש.

שלמה מימון והלאה:

המהלך הגדול הבא של הפילוסופיה היה בעיסוק בהבחנה בין הדבר כשלעצמו ועולם התופעות. בחינה של כל הקשר בין התחום המוסרי לתחום של הטבע. וחלק מהמהלך של האידיאליזם הגרמני (הגל) רצה לקחת את קאנט, לנקות אותה מהדוגמטיות, ולתת שיטה שלמה, שבה כל המרכיבים ישוב יחד בהרמוניה. יש מהלך שלם המתגבש בסוף המאה ה-18 בניסיון ליצור את אותה שיטה שלמה ואחידה.

שלב ביניים במהלך הגדול יותר היה של בחינה יותר מקומית של השינויים של קאנט. אחד הבולטים שמבצע את הבחינה הזאת הוא שלמהמימון. מימון הוא מעבר בין קאנט ובין התגבשות האידיאליזם הגרמני. למה העיסוק בו? ראשית כל, מימון מטיל ספק בהצלחתו של קאנט להציב אלטרנטיבה של יום. והאם באמת הפילוסופיה שלו היא חריגה מהמסגרת של לייבניץ. הוא מהווה נקודת מבט ביקורתית על המהלך של קאנט, ומאפשר לנו לבחון אותו. מימון נדחק הצידה, והיום עוסקים בו יותר ויותר. הוא הופך להיות יותר מרכזי בכל המהלך הפילוסופי, מאשר בעבר. יש פרשנות היום הרואה את מימון כמשמעותי בבניה של האידיאליזם הגרמני. נקודה שלישית מעניינת היא שמימון הוא דמות מפתח בתנועת ההשכלה היהודית. מעבר של היהודים, דרך הפילוסופיה אל תנועת ההשכלה. הוא ידוע באוטוביוגרפיה שכתב, שמהווה אחת העדויות בשינויים של החברה היהודית באותה תקופה.

מסה על הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית - זהו אינו ספר מסודר, המציג שיטה שלמה. הוא סוג של מדרש אודות קאנט. אחת השאלות המרכזיות שמימון מעלה: היא ההצדקה של היישום של המחשבה לנתון, בין אם הוא אפריורי או אפוסטריורי. עסקנו בבעיה הזאת, סביב השאלה של יישום הקטגוריות: על סמך מה אני מיישם קטגוריה אחת ולא אחרת על הנתונים. היישום נראה שרירותי. או שיום צודק, ואין הצדקה מדוע אנו מיישמים מושגים להסתכלות מסוימת, לנתון מסוים. או שאתה חושב שיש לך הצדקה ואז אתה לייבניציני. זהו המתח שבו קאנט נכנס. או לייבניץ או יום. ולפי מימון, העיסוק של קאנט אינו פותר את שאלת ההצדקה. אם נבחן את המתימטיקה, אנו נראה זאת באופן קיצוני. דיברנו על זה שמשפטי הגיאומטריה מגלמים מושגים בהסתכלות. אך השאלה היא מה ההצדקה לכך שאנו מאמינים שסכום הזויות במשולש הוא 180 מעלות. שוב, השאלה היא על סמך מה אנו מוצדקים באמונה שלנו. אם יש פה נתון, מה תפקידו במתן תוקף למשפט. או שהנתון הוא שרירותי ולא חשוב, ואז אין לנתון שום תפקיד בהצדקה. או שיש לנתון תפקיד משמעותי ואז אני חושף משהו שהיה נתון שם מלכתחילה. האפשרות היחידה שיהיה מוצדק בקבלת משפטי המתימטיקה היא בראייתם כמשפטים אנליטיים (במילים אחרות: אני יהיה לייביציאני). הביקורת הזאת מוליכה, בסופו של דבר, את מימון לעמדה שלפיה זה לא נכון לעשות הבחנה בין דבר שלעצמו לבין התופעות. אלא שהשכל שלנו מוגבל, הוא שכל סופי, שמחייב אותנו להכיר את הדברים באופן חלקי. אנו יכולים להיות מוצדקים בקישור בין שכל ובין נתון, רק בהינתן זה שהנתון ניתן לאנליזה מושגית ברורה. ולכן אין לנו למעשה צורך בדבר שלעצמו.

דוגמה של מימון: אפשר לחשוב על הדבר כשלעצמו כעיגול שאליו אנו מתקרבים כל הזמן בעזרת מצולעים. שואפים, אך לעולם לא נגיע. כדי להגיע להכרה מלאה צריך שכל אינסופי. ההנחה שיש דבר כזה היא תנאי שנהיה מוצדקים ביישום של מושגים.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים