פילוסופיה של העת החדשה: דיוויד יום

דיויד יום                                                           

1711 נולד דיויד יום באדינברו, סקוטלנד למשפחה ממעמד אצולה נמוך. למד משפטים ועבר לפילוסופיה. בגיל צעיר כותב את "מסכת טבע האדם" (Treatise), לספר שלושה חלקים (שמתוכם נקרא רק חלקים מהחלק הראשון). שני החלקים הראשונים יצאו ב-1739, והחלק האחרון פורסם ב- 1740. הספר פורסם בעילום שם, וכמעט ולא זכה לשום תהודה. יום ניסה להתקבל ללמד באוניברסיטה של אדינברו, אך לא התקבל. ב-1748 הוא מפרסם את "מחקר על שכל האדם" (Inquiry), בגלל התפוצה הנמוכה של ספרו הראשון. מאוחר יותר הוא מפרסם ספר על ההיסטוריה של אנגליה, ועל כך הוא מתפרסם. הוא מחבר את הדיאלוגים על הדת הטבעית שמתפרסם לאחר מותו. 1763 הוא נוסע לצרפת ומתיידד עם רוסו, אך לאחר זמן קצר הם רבו ולא דיברו יותר. הוא מת ב-1776.

כאמור, הפילוסופיה של יום שייכת למסורת האמפרציסטית. יום נחשב לקיצוני מזרם זה. אנו כבר ראינו את הקפיצה הבעייתית שתפיסה אמפרציסטית דורשת מאתנו, והקושי לתאר ולהסביר דברים מסוימים בפילוסופיה (כמו עקרונות לוגיים ומתמטיים). אצל לוק ראינו את המתח והזליגה שלו, מנקודת מוצא שמתחילה בתפיסה חושית ומנסה לעבור לעולם חיצוני בלתי תלוי. קשה להסביר את התפיסה המדעית מנקודת מבט אמפרציסטית. אצל ברקלי ראינו את הביקורת על תפיסה של מושגים מופשטים, את ההבחנה בין איכויות ראשוניות ומשניות (שלא יכולות להיות מוצדקות מנקודת מבט אמפרציסטית). יום לוקח את העמדה האמפרציסטית עד המסקנות הסופיות שלה. אנו יכולים לזהות את הכיוון לספקנות ביחס למערכת האמונות הרגילות שלנו אודות האופן שבו העולם מורכב.

יום הוא לא פילוסוף שגדולתו התגלתה מייד. הפילוסוף הראשון שמתייחס להיבטים האפיסטימולוגיים של תורתו הוא קאנט. במאה העשרים מתעוררת התעניינות גדולה בתורתו של יום – במסגרת הפוזיטיביזם הלוגי או האימפרציזם הלוגי, שרואה ביום מעין האב המייסד, במיוחד בביקורת של יום על כל מטאפיסיקה.

מסכתעל טבע האדם – אפשר לראות את עמדתו של יום בשני אופנים: ראשית כפילוסוף ספקני, שמערער על אפשרויות ההצדקה של קיומו של עולם חיצוני. ביקורת על יחס הסיבתיות. יום ביקורתי על עקרון הזהות העצמי, קיומו של קוטב של האני. בצורה שנייה אפשר להתייחס להגותו גם באופן שונה, כניסיון להכניס את הדרך הניסויית למדעי הרוח. יום רוצה לתת תורה על טבע האדם, כאשר תורה זאת אמורה להיות תורה ניסיונית. יום רוצה להכניס את המתודה המדעית / ניסיונית לחקירת טבע האדם. הכלי המרכזי לחקירתו הוא אינטרוספקציה – חקירה של טבע האדם תוך הסתכלות על עצמו כמושא המחקר. על כן אנו נזהה הכללות לא מוחלטות שהוא מבצע רק על עצמו, ולא עקרונות אבסלוטיים.

תמונת העולם שלנו מורכבת משני רבדים. הרובד הבסיסי הוא הקלט שאנו מקבלים – רשמים ומושגים. החלק השני קושר את הרשמים והמושגים על מנת לספק את תמונת העולם המלאה. הרשמים והמושגים הם אבני היסוד, אך תמונת העולם המלאה שלנו היא לא רק אבני היסוד הללו, יש בה יותר.

כאמור המבנה היסודי הוא רשמים ומושגים. רשמים ומושגים נקראים תפיסות. הרוח תופסת תפיסות והם מתחלקים למושגים ורשמים. אנו כבר מכירים את המונחים הללו מהמסורת האמפרציסטית, מתורתו של דקארט ולייבניץ. מה מטרת ההבחנה? מטרתה לתת דין וחשבון להבחנה בין דברים שאנו מקבלים מבחוץ (רשמים) ובין דברים שאנו יוצרים (המושגים). דין וחשבון להבחנה בין פנים וחוץ. יום כמובן לא רוצה להניח את ההבחנה, הרעיון הוא של בחינה מבפנים. יום לא יוצא מתוך נקודת מוצא שהרשמים מייצגים משהו מחוץ למושגים הללו. אלו לא רשמים של משהו, כי אם אנו מניחים זאת אנו מניחים את קיומו של עולם חיצוני. זוהי הבחנה פנימית.

אפשרות שדוחה יום זאת לבצע הבחנה בין אקטיבי לפסיבי (ברקלי, דקארט וגם אצל קאנט זה ישחק תפקיד מרכזי). אצל יום חלק גדול מהמשגה של העולם היא משהו שנכפה עלינו ולא משהו שאנו יוצרים מתוכנו. גם בהמשגה יש ממד פסיבי, ועל כן יום דוחה את הבחנה זאת. על כן יום פונה לדרך אחרת.

יום חושב שיש הבחנה חלקית במידת החיות – רשמים יותר חיים ממושגים בד"כ. יום יניח שהכל הוא הקשר של תודעה ותפיסה, ובכך אנו מזהים את החומרה האמפרציסטית שלו. כדי שהעמדה הזאת תהיה עמדה אמפרציסטית חייבת להיות הבחנה מסוימת. כדי שזאת תהיה עמדה אמפרציסטית אנו צריכים להניח כי כל הידע שלנו מבוסס על אותם רשמים. בשלב ראשון יום אומר כי יש להבחין בין רשמים בכלל ובין רשמים פשוטים. לכל מושג פשוט קודם רושם פשוט. רושם פשוט- צבע, ריח וכו'. זהו המשך הכיוון שכבר קיים אצל לוק. מושג מורכב לא חייב להיות קודם לרושם מסוים. יום הוא אמפירציסט בעמדה זאת: יש הבחנה בין הרושם כחי יותר, ורק לאחר מכן יש לנו את המושג. יום נותן עמדה נגדית לטענה זאת: היכולת שלנו להשלים מושגים שאין לנו רושם אליהם (למשל: אנו מזהים תכלת כהה וכחול כהה, אנו יכולים להשלים את 'המרווח' בין שני המושגים הללו). אפילו העיקרון האמפרציסטי אצל יום איננו 'קדוש', הוא נכון בד"כ, יום הוא חוקר של הניסיון.

יום טוען בהמשך כי רשמים פשוטים הם הסיבות של המושגים הפשוטים. אנו עוברים לטענה אודות קשר סיבתי. רשמים ומושגים תמיד מופיעים יחד, הרושם קודם למושג, לכן הרושם הוא סיבת המושג – כך מסביר יום את הסקת הקשר הסיבתי. רק כך ניתן להבין את המושג של סיבתיות באופן אמפרציסטי (דוגמאות נוספות: ברק ורעם, חום ואש).

יום מגדיר מבנה על- פעולות או קישורים של מושגים. למשל, זיכרון ובאופן מסוים דמיון, הן פעולות שקשורות למושג אחד. חיבור בין מושגים הופך את התמונה למורכבת יותר. למשל, אם אני מחבר בין מושגים ע"י דומות. סמיכות במקום ובזמן, הוא סוג נוסף של קישור בין מושגים. קישור של סיבה ותולדה הוא גם סוג של קישור בין מושגים, כפי שציינו. יום מכנה את הקשר בין מושגים ככוח משיכה ביניהם. אלו היחסים הטבעיים בין המושגים. חוץ מזה יש יחסים פילוסופיים, הם יחסים רפלקטיבים יותר (יחס הזהות, יחס הסיבתיות). יום טוען כי אנו מייחסים ליחס הפילוסופי תוקף חזק יותר, וכי אין התאמה מוחלטת בין יחסים פילוסופיים ויחסים טבעיים.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים