סיכום: שפינוזה- אתיקה א

שפינוזה: אתיקה א'                                                      

כזכור, שפינוזה מחפש את הטוב העליון ואת האושר, לעומת דקארט שמחפש את האמת וכל קישור לטוב עליון הוא משני. עבור שפינוזה אין מתודה שנפרדת מהדבר אותו היא רוצה להכיר. כל מתודה מבוססת על סוג של הכרה אמיתית (כדי למנוע רגרסיה אינסופית). האפיון החיובי של המתודה, על פי שפינוזה, היא שהאידיאה היא אידיאה של אידיאה. לבסוף, דיברנו על דרגות ההכרה השונות, והדגשנו את דרגת ההכרה העליונה: הכרת המהויות – הסיבה העליונה.

אצל שפינוזה החושים הם לא המקור לידע, אלא התבונה ולכן שפינוזה משויך לרציונאליסטים ובכך הוא המשך ישיר לדקארט.

ספר האתיקה של שפינוזה כתוב בדרך גיאומטרית, לכל משפט הוכחה. יש לצורת כתיבה זאת חסרונות ויתרונות, אך אנו בטוחים מהם הנחות היסוד של שפינוזה (בניגוד לדקארט).

יש מספר יתרונות לשימוש המתמטי: (1) בעמדה של שפינוזה אין תכליתיות, המתימטיקה מונעת את הכנסת התכליתיות בדיון אודות האל. (2) יתרון שני של המתימטיקה היא שהיא עוסקת במהויות של הנושאים. (3) יתרון שלישי הוא הוודאות שיש לנו בדיון במתימטיקה. "המאמר התיאולוגי המדיני" של שפינוזה לא מוצג באופן גיאומטרי, מכך אנו מבינים כי הגעה לאמת לא מחייבת, לפי שפינוזה, מתודה גיאומטרית. השימוש במתודה שכזאת נעה אך ורק מהשיקולים לעיל.

המתודה האנליטית היא המתודה של דקארט. כלומר, פירוק בעיה למרכיביה. דקארט חשב בסגנון של פתרון בעיות מתמטיות. יש לנו משהו שנתון (הנחות יסוד) מבחוץ לפני שאנו ניגשים לנסות ולפתור את הבעיה. שפינוזה לעומת זאת מסתכל על הבעיה בצורה סינתטית, הנחות יסוד ובניית הבעיה, שלב אחרי שלב. הרעיון הוא שהמתודה תכיל את הכל.

לפי שפינוזה ניתן לדבר על 'הכל' (לא נותר דבר מחוץ) וששפינוזה חושב (לא באופן טוטאלי) שניתן להבין את ה'הכל' ע"י התבונה. אצל דקארט האידיאה של האינסוף מגלמת איזשהו סוף של התבוניות האנושית. אצל שפינוזה הרעיון הוא שניתן להראות תמונה שלמה של העולם. ישנה שארית מסוימת שאינה ניתנת להבנה – אינסוף התארים של האל, שמתוכם אנו מכירים שניים. לכן, גם אצל שפינוזה ישנה הגבלה מסוימת על ההכרה התבונית של העולם. אך, הדרישה של אינסוף (אינסוף בפועל) תיאורים היא דרישה של התבונה.

לספר חמישה חלקים: על אלוהים, טבע הנפש, מקור הרגשות (התפעלות), שיעבוד האדם, על חירות האדם. מהמבנה אנו מבינים שהיעד של הספר הוא האדם, כאשר נקודת ההתחלה היא האל.

חלק ראשון: על האלוהים

אנו רואים כי שאלות ההכרה הן משניות. ובנוסף, יש התאמה והקבלה בין סדר ההכרה ובין סדר הדברים (בניגוד לדקארט). שפינוזה מעוניין בחלק הראשון להוכיח את קיומו של ההכרחי של אל אינסופי, שהוא העצם היחיד, סיבת עצמו, בעל אינסוף תארים ונצחי. שפינוזה פותח בהגדרות. יש שני אופנים מרכזיים שניתן להבין 'הגדרה': הגדרה מילולית – הגדרה שנתפוס אותה כקונבנציה, מתן הגדרות מילוליות ("אני קורא לחפץ הזה X"). במתימטיקה נהוג להשתמש בהגדרה מילולית. הגדרה מהותית -  הגדרה מהותית תופסת גם את הסיבה של הדבר (ולא רק מאפיין). אנו מבינים איך הוא נוצר? מדוע הוא נותר כך ולא אחרת? ניתן, לדוגמה, להגדיר את האדם 'כחיה רציונאלית', כביכול הגדרה מהותית. אבל אצל שפינוזה כדי שאכן תהיה הגדרה מהותית לאדם, נוכל ליצור אדם. לכן, הגדרת האדם כחיה רציונאלית היא הגדרה מילולית, שתופסת רק מאפיין של האדם.

שפינוזה משתמש בהגדרה הראשונה במונח 'אני מבין', כאילו מדובר בהגדרות מילוליות, אך הוא חושב שמדובר בהגדרות מהותיות (לא מאפיין חיצוני של הדבר).

ההגדרות הבאות דנות אודות: עצם, תואר, אופן. העצם הוא לא מעיין חומר ראשוני. התארים הם אופנים (בלתי תלויים) בהם העצם בא לידי ביטוי, האופנים בהם האל בא לידי ביטוי בעולם. אופן הוא דרך בה התואר מתבטא.

הצבע הצהוב יכול להתבטא באופנים שונים. התואר צהוב מועבר לאופנים השונים. האופן מביא את הריבוי, והריבוי הוא איכותי. תואר המחשבה וההתפשטות מתבטאים במקום מסוים, וזהו האופן. אצל שפינוזה יש עצם אחד, ואופנים שונים שבהם התארים שלו באים לידי ביטוי.

"לא מאה אנשים חושבים בכיתה, אלא מאה אופנים שבהם תואר המחשבה בא לידי ביטוי."

רעיון היחידות של העצם – לכאורה אנו יכולים לחשוב על ריבוי של עצמים, למשל ריבוי של עצמים בעלי תואר / מהות מסוימת. על פי דקארט יכולים להיות עצמים שונים חושבים. שפינוזה טוען כי דבר זה יכול להיות רק לגבי מהויות שקיום הוא חיצוני להן. תואר המחשבה כמתקיים בריבוי. אם הקיום הוא בלתי נפרד מהקיום, לא יכול להיות מצב של ריבוי עצמים מהסוג הזה. מהות יחד עם קיום מחייב ייחודיות.

מבנה ההוכחה של שפינוזה: שני עצמים בעלי מהות זהה יכולים להתקיים רק עם תארים שונים. אם יש עצם שמכיל את אינסוף התארים, ואני מוכיח שממהותו להתקיים, אז הוא יחיד.