פילוסופיה של העת החדשה: לייבניץ

לייבניץ (1646-1716)                                                      ‏01/03/04

לייבניץ הוא רציונליסט. הוא מגיב ללוק ב"מסות חדשות על שכל האדם" (שאותו לא נלמד). לייבניץ יהווה את הבסיס לתורתו של קאנט (יחד עם השפעתו של היום). סדר הלימוד בסמסטר הזה מוכוון לסדר הלימוד של קאנט, עד שהגיע לתורתו שלו.

לייבניץ מהווה אחד האחרונים שתורם תרומות משמעותיות במספר רב של תחומים. הידע שלו הקיף תחומים רבים. למד משפטים והיה יועץ של נסיך גרמני. בן השאר הוא עוסק בפוליטיקה. הוא עוזב את הפוליטיקה ועובר לפריז (1662) ובשנים אלו הוא מגבש את היסודות של הפילוסופיה שלו. הוא גם יוצר את החשבון האינפיטיסימלי (חשבון דפרנציאלי ואינטגרלי) במקביל לניוטון. הוא חוזר לגרמניה, שוב לתפקיד של יועץ, הפעם לנסיך של האנובר. הוא כותב הון, אך רק ספר אחד מתפרסם בימי חייו (1710 – "תיאודיציה"), שבו הוא עוסק בהצגת הרוע בעולם. בסיבות 1686 הוא כתב את המאמר המטאפיסי, וכנראה גם את המאמר "אמיתות ראשוניות". 1703 הוא כתב את "המסות החדשות" – דיון ביקורתי בלוק, אשר כתוב כדיאלוג. 1714- הוא כותב את "המונאדולוגיה".

לייבניץ לא היה ידוע כפילוסוף בחייו, הוא נהפך לפילוסוף מרכזי דרך תלמידיו ותלמידי תלמידיו. לייבניץ הופך להיות פילוסוף חשוב ומוערך בתחילת המאה העשרים, ע"י בין היתר ברנטרד ראסל ואנשים אחרים, שמגלים את כתיבתו בלוגיקה.

לייבניץ מציע בספרו האחרון "המונאדולוגיה" תמונת עולם או שיטה המבוססת על מונאדות (סוג של אטומים, אך לא חומריים). לפי לייבניץ כל דבר חומרי ניתן לחלוקה, לכן המונאדות הם עצמים לא חומריים, כאשר כל עצם כזה הוא עולם בפני עצמו – אינו מושפע ממה שקורה סביבו ("למונאדות אין חלונות"). מה שנותר הוא עיקרון פנימי של המונאדה, המעביר אותה ממצב של 'תודעתי' למצב אחר. יש הרמוניה קבועה מראש, הנקבעת ע"י האל, בין המונאדות. העולם החומרי הוא תמונה לא בהירה של העולם האמיתי – עולם המונאדות. לייבניץ יוצא נגד תפיסה של האל כמתעל בין הגוף לנשמה, אצלו האל תיאם מראש את ההתאמה ואת הסנכרון. האל הופך להיות לא מתערב.

אכן תפיסתו של לייבניץ נראתה מוזרה, אך הגילוי מחדש של לייבניץ בתחילת המאה העשרים קראה לקרוא את לייבניץ ההתחלתי ("אמיתות ראשוניות"). ראו בלייבניץ לקיחה של אילוצים לוגיים (מושג האמת) ומהם חילוץ של פילוסופיה (אונטולוגיה), ובכך לייבניץ הוא ייחודי. דבר שני שמאפיין את הגישה של לייבניץ היא ריבוי של נקודות המבט והרצון שלו ליצור סינתזה של כל המהלכים הפילוסופים עד זמנו. מדובר בבחירה מודעת בהצגה מסוימת של לייבניץ, ולכן אנו מתחילים בכתיבתו הראשונה.

"אמיתותראשוניות" – המאמר מציע קבוצה מסוימת של עקרונות, מעין עקרונות יסוד של הפילוסופיה של לייבניץ. זה מוצג בצורה של נביעה מעיקרון אחד לשני (התפיסה הרציונאליסטית של לייבניץ). יחד עם זאת השיטה אינה השיטה השפינוזיסטית, אין הצגה גיאומטרית. העיקרון הראשון – עיקרון האמת או הגדרת האמת: במשפט אמיתי, הנשוא מוכל בנושא.

בעיסוק במושג האמת יש לנו שתי תפיסות: 'משפט הוא אמיתי אם הוא מתאים לאיזשהו מצב עניינים מחוץ אליו'. יש לנו התאמה בין משפט למצב עניינים. גם בתורת התאמה יש לנו משפטים שאנו נטען כי אמיתותן לא קשורה במצב עניינים מסוים. 'השלם גדול מחלקו', לדוגמה. במשמעות של השלם מתקיים ההכרח שהוא יהיה גדול מחלקו. תורת ההתאמה מקבלת קיומו של עולם חיצוני שאינו תלוי בי. תורה אחרת היא התורה שבכינוייה היא תורה קוהרנטית של האמת (היא קרובה יותר לעמדות אידיאליסטיות). תפיסה קוהרנטית קושרת את אמיתות של משפט בהתייחסות למערכת של משפטים (ולא בהתייחסות להתאמה למצב עניינים בעולם). 'השולחן בחדר זה וזה, במקום זה וזה, בשעה זאת וזאת, הוא שחור'.

אמיתות, לפי לייבניץ, הן לא במובן של התאמה לעולם חיצוני (לא מתיישב עם תפיסה ריאליסטית). משפטים אמיתיים, לפי לייבניץ, יש להם את התבנית למה שאנו מיחסים לעקרונות לוגיים. לפי זה ניתן להבין את ההגדרה של לייבניץ כי הנשוא מוכל בנושא. דוגמה נוספת: 'רווק הוא גבר לא נשוי'. {כיום אנו מבינים כי לא כל המשפטים ניתנים לחלוקה לנושא ונשוא}.

מתוך תפיסה שכזאת נגזרת תפיסה דטרמניסטית (כל דבר הוא הכרחי). אם יש יסודות לקבל את ההגדרה, ניתן להבין איך השיטה המטאפיסית של לייבניץ נובעת מעיקרון יחיד. לוקחים אילוץ לוגי (אודות מושג האמת) וממנו גוזרים את התפיסה המטאפיסית, וזוהי הטכניקה של המאה העשרים (זוהי אחת הסיבות שהוא כל כך פופולרי בתקופה זאת).

אם אני מושג, כל מה שאמיתי אודותיי כבר מוכל בי. אין תפיסה של זמן, של משהו שמשתנה. לייבניץ מבחין בין שני סוגי משפטים: משפטים הכרחיים ומשפטים קונטינגנטים. כלומר, לא כל אמת היא הכרחית. המבחין בין שני סוגי המשפטים: במשפטים הכרחיים, במספר סופי של צעדים ניתן להגיע לזהות (לפחות חלקית) למושג של הנשוא במושג של הנושא. במשפטים קונטינגנטים אין אפשרות שכזאת, יש צורך אנליזה אינסופית על מנת לחלץ את המושג של הנשוא מהמושג של הנושא ('רק אלוהים יודע אם המשפט אמיתי'). אנו עדיין רוצים קריטריון למשפט אמיתי גם אם הוא קונטינגנטי. לפיכך יש לליבניץ את עיקרון הסתירה ואת עיקרון הטעם המספיק.

עיקרון הסתירה הוא כפשטו, עקרון הסתירה. הוא ממלא תפקיד גם במשפטים הכרחיים. זהו עיקרון היסוד של המשפטים ההכרחיים. עקרון הטעם המספיק הוא כליי יותר (מתקיים למעשה לגבי כל המשפטים). ניתן לראותו כאחד המאפיינים / היסודות של עמדה רציונאליסטית: לדברים בעולם יש סיבה, כל דבר בעולם אפשר להבין אותו. ניתן לראות את עיקרון הסתירה כתת סעיף של עיקרון הטעם המספיק. הטעם המספיק של משפטיים הכרחיים הוא עיקרון הסתירה. אנו רואים יחסים מורכבים בין עקרונות (כפי שנמצא לעיתים קרובות אצל לייבניץ). ניתן לראות כיצד העמדה הפילוסופית נגזרת מכל עיקרון (ובכל פעם לבחור עיקרון מרכזי שונה להתחיל ממנו את הניתוח).

עיקרון נוסף הוא עיקרון הזהות הבלתי נבדלת: 'אם יש שני דברים שאין ביניהם הבדלים איכותית, אז הם זהים'. או במילים אחרות 'אין שני דברים בעולם שהם זהים לחלוטין איכותית, ויחד עם זאת הם שני דברים'. אם יש לנו שני דברים שהם בדיוק אותו הדבר אין לנו טעם מספיק לכך שיש שניים בדיוק. לפיכך, העיקרון נובע או נגזר מעיקרון הטעם המספיק.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים