קאנט: ביקורת התבונה הטהורה

התמונה שמצטיירת בפילוסופיה של עמנואל קאנט היא של בחירה בין שני אפשרויות: או בחירה באל כמקור היסוד לקיומנו או ספקנות מוחלטת. אצל קאנט אולי נמצא את הדרך לפרוץ מעבר לשני אפשרויות אלו. אצל קאנט, בעזרת התבונה, האדם לא צריך שום דבר מחוץ אליו כדי לבסס את היכרותו את העולם, והוא אינו מגיע לספקנות מוחלטת. במאמרו של קאנט: 'מהי הנאורות?' (תורגם בקובץ מאת עזמי בשארה) עוסק קאנט גם בשאלות פוליטיות, אך הוא גם מסביר את הרעיון של אדם האוטונומי העובר מילדות לבגרות. זהו רעיון המסגרת, כאשר התבונה היא אינה דבר חיצוני לאדם.

כזכור, המהפכה הקופרניקאית היא שינוי מהמכיר המכוון אל הדבר אל תפיסה של הדבר המכוון אל ההכרה שלנו (בכל הקשרו למאפיינים האפריוריים של הכרתנו). אין אנו מכירים דברים אפריורי אלא מה שאנו מכניסים לתוכנו. כלומר, יש תבנית מסוימת הכוללת את החלל והזמן, ומאפיינים אחרים (בין היתר, הסיבתיות – זאת מכיוון שסיבתיות מחויבת בכדי שתהיה לנו הכרה מסוימת של העולם או ניסיון כלשהו של העולם). המאפיינים הללו הם המאפיינים המאפשרים את הניסיון. ניסיון אפשרי הוא ניסיון הכפוף לחלל ולזמן וחוקיות מסוימת. לאור זאת, ישנם דברים שאותם אני לא יכול להכיר. יש לנו הבחנה בין הדבר כשלעצמו ובין ההכרות שלנו את הדבר. לא מתאפשרת לנו, לפי התבנית הזאת, הכרה של הדבר כשלעצמו. אני לא יודעים אודותיהם דבר, אך אנו יכולים לחשוב עליהם (הם כפופים לחוק הסתירה). יש אצל קאנט הבחנה בין מה שאני יכול להכיר ובין מה שאני יכול לחשוב עליו. תחום המחשבה הוא יותר 'רחב' מאשר תחום ההכרה. השאלה העולה: האם אני יודע רק את מה שאני מכיר מהניסיון, ולגבי הדברים כשלעצם אני לא יודע אם הם כפופים לתנאי הניסיון או לא? אפשרות שנייה: הדברים כשלעצם לא כפופים לתנאי הניסיון? – לפי קאנט, הטענה השנייה, היא הטענה החזקה יותר, היא הטענה הנכונה.

קאנט במבוא לביקורתהתבונה הטהורה מכניס הגדרות חשובות, שימשו אותו בעבודתו. שתי הבחנות מרכזיות: שני סוגי הכרות: אפריורי וא-פוסטריורית. הכרה שקודמת את הניסיון (אפריורי) היא הכרה שיש לה את המאפיינים של כלליות והכרחיות. שני סוגי משפטים: אנליטי (מנתח) וסינתטי (מרכיב). משפט אנליטי הוא משפט שבו מושג של הנשוא מוכל בנושא (השפעתו של לייבניץ, שאצלו כל המשפטים האמיתיים הם אנליטיים). משפטים אנליטיים מאופיינים בעיקרון של חוק הסתירה. משפטים מרכיבים (סינתטיים) הם משפטים בהם יש הרכבה של הנושא עם הנשוא. משפט כזה הוא אמיתי ביחס להסתכלות מסוימת. כלומר, אין דבר במשפט עצמו שנותן לנו את אמיתותו. למשל, משפטים ניסיוניים רגילים הם משפטים סינתטיים ('שולחן חום'). התוקף של משפט מרכיב הוא תוקף אמפירי. באופן חלקי ההבחנה היא בין משפט שנכון מהרכבו (כמו טאטולוגיות), לעומת משפט שאמיתותו קשורה לניסיון. לכאורה נראה כי משפט אנליטי הוא משפט אפריורי, וכל משפט סינתטי הוא משפט א- פוסטריורי. קאנט מזהה את החיבור האופייני הזה אך הוא טוען כי ישנם משפטים שהם מרכיבים אפריוריים!! זוהי תגליתו המרכזית ומרכז העבודה. לדוגמה: משפטי המתימטיקה, 'מדעי הטבע הטהור', משפט כמו 'לכל דבר יש סיבה'. ניתן לנסח את הפרוגרמה של קאנט כניסיון לענות על השאלה: כיצד אפשריים משפטים מרכיבים אפריוריים? יש לנו, לפי קאנט, הסתכלויות אפריורי! הם החלל והזמן. ואותה הסתכלות אפריורית היא המאפשרת לנו את המשפטים המרכיבים אפריוריים.

לדוגמה: סכום הזויות של הזויות במשולש הוא 180 מעלות הוא משפט מרכיב אפריורי. כיצד מוכיחים זאת? אנו נשענים על הוכחות של זוויות חופפות וזהות. בהוכחה מעבירים בבניה קו נוסף המשיק לאחת הזויות. נדרשת לנו בניית עזר. לפי קאנט הבניה אינה מקרית.

 

תוקף המשפט אינו ניסיוני. הגילום הוא בהסתכלות, אך לא הסתכלות ניסיונית אלא הסתכלות אפריורית. קאנט חושב שהגיון דברים זה נכון גם באריתמטיקה. 7+5=12, להגיע אל ה- 12 דורש הרכבה נוספת, לפי קאנט (למרות שזה נראה בעייתי יותר).

 אסתטיקה טרנסצנדנטלית- הטרנסצנדנטליות מדברת על התנאים ההכרחיים של אפשרות ההכרה האפריורית. אסתטיקה היא במובן של הסתכלות (לא יופי). נקודת המוצא היא של הבחנה בין הסתכלות ובין מחשבה. או בין הסתכלות ובין מושג.

הסתכלות (אינטואיציה)	מיידית, תופסת פרט, פסיבית
מושג	מתווך, כללי, אקטיבית

 למשל ישנה הבחנה בין להסתכל על משהו (שולחן) ובין מחשבה על משוה (שולחן). עצם ההבחנה החדה בין שני המקרים היא דבר חדשני בפילוסופיה. יום ראה את המושג כתמונה קלושה של הרושם. כלומר, אין לו הבחנה חדה בין הסתכלות ומושג (זוהי הבחנה של חדות ובהירות). אצל לייבניץ ההסתכלות היא מושג לא בהיר. כך שגם אצל לייבניץ יש רציפות בין הסתכלות ומושג. אצל קאנט שילוב בין שני מהלכים מקבילים אלו יוצרים לנו את הניסיון. שילוב שני המקורות הללו בונה לנו את הניסיון.

ההסתכלות – צריך להבחין בין הסתכלות חושנית (מה שנתפס מהחושים), בנבדל יש הסתכלות אפריורית, שהיא החלל והזמן. לחלל והזמן יש תפקיד כפול: הם גם הצורה של כל הסתכלות וגם הם בעצמם הסתכלויות. החלל והזמן הם תנאי 'שלנו', אבל במקביל הם גם תנאי אפריורי. החלל הוא הסתכלות טהורה הוא תנאי הכרחי בכדי שמשפטי הגיאומטריה הם מרכיבים אפריוריים. השילוב של מרכיב ואפריורי יכול להיות אפשרי רק אם ההסתכלות הנדרשת לא תהיה ניסיונית אלא הסתכלות אפריורית, לכן החלל הוא הסתכלות אפריורית (הסתכלות טהורה).

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים