מחשבה מדינית: הסופיסטים

הסופיסטים

נומוס, פיסיס וצדק בסופיסטים ובויכוח בין האתונאים לבין חברי המועצה של מילוס- מאפייני הסופיסטים:

·         אנשים זרים, מחוץ לעיר ללא מחויבות לעיר.

·         הם היו מעוניינים ללמד את ילדי העשירים.

·         לא אהדו את חוק העיר (ביוון לכל עיר היו חוקים שונים). פרנסתם עמדה בראש מעיניהם.

·         רלטיביזם מוסרי: לסופיסטים יש דעות שונות.

·         הם הופכים את הטענה הנפסדת לניצחת – מה שהיה חשוב להם זה ניצחון בדיון בו השתתפו ללא קשר לאמיתות הטיעון. נתנו כלים ולא הטיפו למטרה.

·         היה זלזול של הסופיסטים בהמון (אנטיפון הוא יוצא דופן) והיעדר אמונה באלים – חלקם אתאיסטים וחלקם אגנוסטים. הטלת ספק במסורת הדתית.

·         עיסוק ברטוריקה שיגרום לאדם להצלחה באסיפות העם ובתי המשפט.

פרוטאגוראס

·         ראשון הסופיסטים והגדול מביניהם היה פרוטאגורס (485-415 לפנה"ס).

·         מאפייני הסופיסטים העולים מהטקסט:

-         מלמדים אליטיסטים: הסופיסטים מבקשים כסף רב עבור לימודיהם. מזהים את העשירים עם הטובים.

-          לימוד לשם הגדלת האינטרס העצמי של התלמיד. נותנים כלים לפתח כח במדינה.

-          סכנות לסופיסטים: ישנו איום כלפי הסופיסטים עצמם, שכן המקומיים עשויים לתעב אותם ולשנוא אותם ואף לנסות לפגוע בהם עקב כך.

-         לא תמיד מדברים בהתאם לחוק של המדינה וחשודים כפוגעים בטובת הכלל.

-          מוקד באדם ולא באלים: אין להם אמונה באלים המסורתיים גם אם הם משתמשים במושגים של דת.

גורגיאס – הרטוריקה

·         טיעון ראשון של גורגיאס: הרטוריקה עוזרת לבני אדם להיות בני חורין. נותנת לאדם כוח. הרטוריקה היא האמנות ה"נאה מכל."

·         הרטוריקה טובה גם במקרה שהיא מסייעת רק בתועלת אישית ולא בטוב הכללי. לגורגיאס אין דאגה לזולת.

·         כוחה של הרטוריקה אינו מבוסס על תוכן הדברים, הרטוריקה היא רק כלי.

·         כאשר מוצב הרופא בפני הרטוריקן, הרטוריקן יוצא עם ידו על העליונה, בשל כוחה החזק של הרטוריקה. בעל הכוח הזה ישפיע על מדיניות ופעילות, ללא קשר לתוכן אמיתי של דברים.

·         ההמון הוא טיפש (כמו שסובר פרוטאגורס) וצריך לפתח כלים לשלוט בו.

גורגיאס: הקשר בין הרטוריקה והצדק

·         הצדק אינו אבסולוטי, והרטוריקה היא זאת שקובעת אותו. כך הוא אומר לסוקרטס כי הרטוריקה. הוא טוען כי הרטוריקה היא כלי שעומד בפני עצמו. ולכן אין אפשרות  להאשים את מורי הרטוריקה בשל פעולה לפי סטנדרטים שונים מהצדק.

סוקרטס טוען שגורגיאס לא עקבי בדבריו ומחד הוא אומר שהרטוריקה היא הצדק, ומאידך הוא אומר שהיא כפופה לנורמות מסוימות של צדק. סוקרטס עולה על התחבולה הזו, שאיתה גורגיאס מנסה לומר את דברו ואז להתחמק מהאשמה שעולה ממנו.

·         מגיע לאפוריה מצד אחד הרטוריקה היא צדק, מצד שני אין אמת-מידה לצדק.

הנומוס והפיזיס

הפילוסופים והסופיסטים הדגישו את ההבדל בין נומוס ופיסיס. אבחנה זו אפשרה להם לבקר את החוקים והמשטרים הקיים בשם קנה מידה מוחלט. משמעות המושגים האלה הייתה שונה בקרב הפילוסופים והסופיסטים, וגם בתוך הסופיסטים היו חילוקי דעות על משמעות המושגים. הפילוסופים התייחסו לנומוס כמוסרי, אחדים מהסופיסטים התייחס לכך ככוח וכן הלאה. גם בפיזיס יכול להיות סטנדרט שונה לחלוטין.

סיכום:

·         אין צדק אוניברסאלי, אלא צדק לכל עיר ועיר.

·         הרטוריקה מעל הנומוס.

·         ההמון טיפש ועל הפרט לדאוג לאינטרסיים שלו. יש לעשות הכל לקידום אינטרסיים אישיים. (במסגרת הפרט והכלל)

קאליקלס – התנגשות בין טבע וחוק.

·         דמות דמיונית. עבור אפלטון הוא מסמל את אב-טיפוס הסופיסט באופן קיצוני. אין אדם שהוא סופיסט שהיה מדבר כקאליקלס על עמדתו הקיצונית מתוך בושה ופחד.

·         לפי דעתו הצדק הטבעי הוא שהחזק ישלוט, ולדבריו החלשים התאחדו ויצרו את החוק שנותן להם את הכוח המעשי.

·         המצב הטבעי צריך להיות רודנות, ואילו הדמוקרטיה היא שלילית והיא מאפיינת את החלשים שקובעים את החוקים.

·         יש מקום אחד שלפיו הטבע והחוק לא מתנגשים, והוא הרודנות, שם החזק הוא זה שקובע את החוקים.

·         מהות הצדק - עשיית עוול טובה מהסבל: הוא טוען שעל פי הטבע, עשיית עוול היא דבר ראוי, ורק החוק מעניש מישהו על עשיית עוול. צריך להימנע מסבל, וכל דבר שעושים בדרך להימנעות זאת הוא מוצדק. לא כמו סוקרטס שלפיו עשיית עוול גרועה מסבל.

·         מאמין שיש פערים גדולים בין בני אדם, והחזקים צריכים להמשיך להתחזק.

·         הנומוס והפיזיס בעיניו: בפיזיס החזק צריך לשלוט, הנומוס סותר את הטבע ומגן על החלשים.

·         הצדק הטבעי הוא ערך המבטל את הצדק על פי החוק – [332] – הוא מתאר את תקומתו של אדם חזק שיצליח וישבור את החוק ורק כך ייצא הצדק על פי הטבע החוצה.

·         הביקורת על הפילוסופיה – הוא טוען שהפילוסופיה מתאימה לצעירים ולא למבוגרים. עבור צעירים היא מפתחת המחשבה אבל מבוגר העוסק בפילוסופיה הוא לא ממקסם את התועלת האישית שלו ולא מקדם את המעמד שלו, והוא גבר פחות גברי. הדבר החשוב ביותר הוא הכוח והאינטרס.

תראכימכוס

·         טבע האדם הוא אינטרסנטי.

·         טיפש יהיה מי שינהג על פי הצדק, כי הצדק משרת מטרות של מישהו אחר. לא צריך לפעול על פי החוק אלא על פי התועלת האישית.

·         החזק הוא השליט בפועל. גם בדמוקרטיה.

·         דומה בהקשרים רבים לקליקלס.

ידוע בעיקר בשל הופעתו המרכזית בספר הראשון של ספר המדינה. אצלו יש שתי גישות שונות להגדרה של הטבע מול הנומוס.

יש סתירה מכוונת בדברי תראסימאכוס מפני שהוא לא רוצה לומר בתחילה את מה שהוא מתכוון אליו כי הדברים נחשבים למגונים. העמדה הראשונה שלו הינה תיאורית, מי ששולט מעצם עניין שהוא שולט הוא החזק. אמנם לפי הפיזיס הוא אומר שהצדק מביע את התועלת של החזק, אך הגדרתו את החזק שונה מזו שראינו אצל קאליקלס. העמדה שלו היא תיאור של המציאות ולא תיאוריה.

העמדה השנייה היא עמדת מעבר שבה הוא מבדיל בין הצדק (אינטרס החזק השליט) ולבין העוול (שהוא אינטרס של האדם שאינו השליט) עד שהוא מגיע לעצתו שדומה לעמדתו של קליקלס והיא בעצם שכל אדם צריך לנסות למקסם את התועלת האישית שלו.

קליקלס היה אומר שהצדק הטבעי הוא מה שהאיש החזק עושה כדי למקסם את התועלת שלו, לעומת תראסימכוס שמדבר על כל אדם – כך שאם אדם נשלט הוא צריך לעשות דבר הנדמה כעוול כי הוא אינו מה שהשליט קובע, אך זהו הדבר הפיקחי לעשות – עמדה פריסקפטיבית – צריך לעשותה. הצדק מוגדר לפיו לפי השליטים אך לא כדאי לציית לו כי רק אנשים תמימים יצייתו לו והם יסבלו, רק אדם טיפש יפעל לפי הצדק שהוא נוגד את אינטרס האדם שאינו צדיק. יש רק נקודת זמן אחת  בה מעשי צדק תואמים את האינטרס האישי – אך ורק כשליט.

סוקרטס מביא אותו למקום בו הוא אומר שהעוול הוא מה שצריך לעשות כדי להתקדם בסולם הדרגות בחיים. עמדתו לא רחוקה באמת מקליקלאס.

אנטיפון – 480-411

·         הטבע כבסיס לשוויון בין בני האדם. יש שוויון בין בני האדם בכל מקום.

·         החוק מפריע להנאה לעצמאות ולחירות.

·         הצדק הראשון: על פי הנומוס יש לשמור על החוקים, על פי הפיסיס, כשאדם לבדו אפשר לעבור על החוקים למען תועלת אישית.=> הכל בשביל האושר, (לא עוברים על החוק כי זה פוגע באושר).

·          

·         יוצא דופן, הוא לא אופייני לסופיסטים. הוא אתונאי ולא זר. הוא תמיד מדבר במישור האישי בטבע. הוא מדבר על הטבע לא של החזק אלא על הטבע כבסיס שוויוני. הוא מסתכל על הטבע ומוצא בו את המקום שיש בו בסיס אישי. לכל אחד בטבע יש אינטרס אישי, והם אינם עדיפים אחד על השני.

הדמיון בינו לבין הסופיסטים הוא ההתנגדות שלו לחוק. הוא רואה בחוק כמפריע לאדם למקסם את האינטרס האישי שלהם. הוא מוכן לסבול את החוק בשם דברים מינימליסטיים, אך הוא מבקר את החוק ברמה שפוגעת בשוויון. הוא קרוב לאנרכיזם מבחינה פוליטית, משום שהוא מניח שמצב הטבע היה מועיל לאדם. הערך העליון הוא אינטרס הפרט, כל פרט.

עצתו של אנטיפון היא שהחוק הוא בעל תפקיד, אבל אם מישהו חושב שהוא יכול להתחמק מעונש, עדיף שלא יקיים את החוק. אם נדמה שאי אפשר להתחמק, יש לקיים את החוק. השיקול הוא תועלתני, המטרה היא הנאה. הוא מבדיל בין הנומוס לפיזיס. הוא טוען שאת חוקי הטבע יש לקיים, ולטענתו הנומוס נמצא בניגוד לטבע. הוא טוען כי לציית לחוק הוא פחות מועיל מאשר לא לציית לחוק.

החוק מפריע לטבע, ומונע מהאדם את ההנאות שהן חלק מהטבע. בטבע יש אפשרות להגשמה עצמית. הוא טוען לראשונה כי התנהגות היוונים בחוסר שוויון כלפי מי ששונה מהם, הופכת אותם לברברים. זאת למרות שכולם שווים, כולם נולדו בחסד הטבע. העובדה שמתייחסים לאנשים אחרים על פי הנומוס ולא הפיזים זה דבר רע ופוגע. ההתייחסות היא לכיוון שוויון.

מחשבה מדינית - סיכומים