אפלטון: ספר המדינה

מבוא לספר המדינה

·         הפוליטיאה: לא השלטון במובנו הצר. הארגון הכולל של הפוליס.

·         אפלטון: נכתב בסביבות השנה 338 לפנה"ס. הספר לכאורה מתאר שיחה שהתרחשה 20 שנה קודם לכן. בעיקר שסוקרטס הוא במרכז הספר.

·         שיחה המתרחשת בתוך בית פרטי בין מספר אנשים.

·       במרכז הספר עומדים גלאוקון ואדימנטוס (אחי אפלטון) כמשוחחים עם סוקרטס. אפלטון היה בן 16 בזמן השיחה.

המשתתפים בספר:

·         סוקרטס – דמות מרכזית. לא בכל הדיאלוגים של אפלטון הוא מופיע באופן אקטיבי ומרכזי. בספר המדינה סוקרטס הוא מאוד דומיננטי.

·         תראסימכוס – סופיסט. העימות עם תראסימכוס שמתרחש בספר הראשון, מסמל את העימות בין סוקרטס לסופיסטים. מהספר השני הוא די שקט ולא מרכזי. למרות זאת, רוחו של תראסימכוס והסופיסטים ורואים זאת בדברי גלאוקון. פעמים רבות בדיאלוגים אפלטוניים חשוב להבין את אופי האדם, כי הוא בא לידי ביטוי בשאלות שהוא שואל, בדברים שחשובים לו.

·         גלאוקון ואדימאנטוס

אחיו של אפלטון. שניהם צעירים וחכמים. אך הם מאוד שונים. גלואקוון הוא בעל אמביציה רבה, הוא מעוניין להיות עריץ אתונה – שליט יחיד. הוא חשב שזה הראוי לאיש חכם ונמרץ להיות. ניתן לראות שיש לו תובנות ושאיפות רבות. בהשוואה אדימאנטוס הוא איש חכם, שרוצה לחיות בהתאם למסורת. הוא מחפש מוסריות והוא דורש מוסריות מכולם. הוא לא מוכן שאחרים לא יהיו מוסריים, כי אז הוא יצא נפסד. הוא מתעניין הרבה יותר בדת, אך הוא גם ביקורתי כלפיה. הוא מתעניין בחינוך של המדינה, אך הוא גם ביקורתי כלפיה. הוא היה מעוניין במדינה תקינה, בה הוא יהיה שווה בין שווים. הוא מוכן לתרום לטובת הכלל רק אם הדרך של המדינה טובה.

·         קפאלוס ובנו פולימארכוס

דמויות בתחילת הספר. קפאלוס הוא איש עשיר וזקן מאוד, הוא מאוד מתעניין באלים. קפאלוס מסמל את אותם אלים שיש לנו ספק מאוד גדול שסוקרטס מאמין בהם. קפאלוס מייצג את האיש הדתי. בנו מסמל את החינוך שמקבל בנו של איש דתי. הוא דוגמה של מה חינוך דתי עושה לאנשים.

קפאלוס מגלה שהוא בז לסיפורי האלים בתור צעיר. התעניינותו גברה כשהוא זקן, כשהתעורר אצלו חשד שיש עולם הבא ועליו לחזור בתשובה אם אלים אכן קיימים ויכולים להעניש אותו.

קפאלוס חוזר למנהגיו של התפילה, אחרי שסוקרטס מעמת אותו עם העובדה שהוא מעוניין באלים אך ורק מצרכים אישיים.

אחרי שפולימארכוס אומר את מה שהמסורת אמרה לו להגיד, ולאחר שמגלה שהמסורת לא יכולה לסייע לו, הוא מוכן להסכים עם כל דברי סוקרטס.

בעיית עשיית הצדק והביקורות על הצדק כערך: דבר גלואקון

יש כתב אישום נגד אתונה בדברי גלאוקון.

·         התייחסות רוב בני האדם לעשיית צדק: "רוב בני האדם רואים את הצדק כסוג של דבר שרבה טרחתו, ושיש לעסוק בו בשל השכר שלצידו"

·         הביקורת על הסופיסטים בתפיסתם את הצדק: רואים את השפעת תראכימכוס (הסופיסט) על הנוער. גלאוקון מחדש את טענותיו של תראסימכוס בדבריו. הוא חוזר על כך שלהיות צדיק זו תמימות, ולהיות רשע זו פיקחות. זהו המסר שהצעירים מקבלים מהסופיסטים. רב בני האדם דומים לתפיסתו של קליקלס (עדיף לעשות עוול מלסבול עוול)

·         קלאוקון והאמנה החברתית - כלא טבעי והרע במיעוטו: טבע האדם הוא אינטרסנטי. הוא מעדיף לא לסבול עוול והוא מעדיף ליהנות. בגלל שבמצב כזה כולם סובלים, האדם החליט לשים לעצמו חוקים ואת מושג הצדק (שנתפסים כעול בחברה).

האמנה החברתית – הצדק, החוק הוא מנגנון הגנה. טבע האדם הוא רע מטבעו. הצדיק הופך לצדיק בשל ציפוי דק, אינטרס אישי כלשהו.  החזק עדיין צריך לעשות פעילות שהיא לפי הטבע ולא לפי החוק.

·         האמנה החברתית (החוקים) הם פשרה של החלשים. החזקים ירצו בתועלת האישית גם במחיר הפגיע בחוק. האמנה החברתית טובה, אך היא הרע במיעוטו.

·         טבע האדם והסיפור של "טבעת גיגס"

בגלל שאין לרועה הצאן חשש להיתפס הוא יעשה כל דבר שהוא יכול, כי הוא יודע שהוא לא ייענש. גלואקון טוען שלמעשה אין הבדל בין צדיק ורשע, אם תיפול בידיו ההזדמנות לעשות עוול ללא אפשרות להיתפס (גם הצדיק ביותר יפעל למען השגת התועלת האישית). הפעולה תהיה בהתאם לאינטרס האישי, ללא התייחסות לחוק ולסדר. האדם ינהג על פי טבעו – מקסום התועלת האישית.

בעיית עשיית הצדק והביקורת על הצדק כערך: דבר אדימנאטוס

·         הדעות המקובלות על הצדק, כולל התייחסות של הדת המסורתית לנושא: הצדק ככלי. מה שמעניין את האנשים הוא המוניטין בעקבות הצדק, ולא הצדק עצמו. הרבה יותר קל לעשות עוול לכאורה מאשר צדק, הצדק נראה קשה ומטריח ועוול נראה קל. החברה לא מחנכת לצדק ולטובת הכלל אלא רק לנראות כאילו אדם הוא בעל סגולה.

·         ההתייחסות של החינוך האתונאי האזרחי לנושא הצדק – הדעות המקובלות (החינוך בעיר): החינוך האתונאי לא לימד אנשים אף פעם שכדאי להם להיות צדיקים. הוא לימד אותם הרבה יותר שעדיף לדאוג לאינטרס האישי ולא יותר מזה.

·         האם עשיית הצדק או עשיית העוול תאפשר לאדם להיות מאושר יותר?

לא מדברים על תוכן העוול והצדקה, אלא רק על החיצוניות – מה הן יגרמו.  

אדימאנטוס אומר שאם היו מקבלים את החינוך הנכון, אז היו פועלים בדרך הנכונה. ההבדל בינו לבין גלואוקון הוא האופטימיות לגבי טבע האדם. אדימנטוס טען שאדם יכול להיות טוב אם הוא יחונך לטוב.

תחילת התשובה של סוקרטס: האותיות הגדולות והקטנות וזיהוי הצדק

סוקרטס נרתע מהדבר תחילה, אך בסופו של דבר מתרצה. כי הוא חייב לומר משהו על ההסתכלות הלא נכונה על הצדקה. אחרת, הוא חושב שיחטא אם הוא לא יעשה כן. "כל עוד רוח באפי, הטוב מכל יהיה" – הוא מוכן למות למען הערכים. בכך, הוא שונה מכולם. והאלים והערכים העליונים שלו שונים מכולם.

זוהי תחילת ההגנה של סוקרטס.

האותיות הגדולות והקטנות – הגשר בין הכלל לפרט:

·         הקריאה של אדימאנטוס וגלאוקון היא הגנה על האיש הצודק. הם מנסים לחפש את הסיבה לעסוק בצדק ולא בעוול.

·         הפרט (האותיות הקטנות), לא תמיד תואם לכלל (האותיות הגדולות). (לדוג' למות למען המולדת) משל זה בא לגשר על הפרט והכלל.

·       הדבר מניח את כך שאין מתח בין טובת הכלל לטובת הפרט. אחת מהבעיות המרכזיות במחשבה המדינית, היא המתח בין הכלל לפרט. גם בספר המדינה, לא כל כך פשוט למצוא קשר ישיר בין טובת הכלל לטובת הפרט. למרות זאת, הספר מבוסס על השוואה זאת.