הפילוסופיה של לייבניץ

התחלנו ממושג האמת של לייבניץ. הסברנו את רעיון הגדרת האמת. עסקנו בהשלכות של ההגדרה. העלינו כי נובע דטרמניזם מהגדרתו – אם אני נושא וכל הנשואים שלי כלולים בי כבר, אז אין מקום לחופש רצון. לייבניץ מתמודד עם הבעיה: הוא מבחין בין משפטים קונטינגנטים ומשפטים הכרחיים. הרעיון של לייבניץ הוא שבמשפטים הכרחיים ניתן לגזור את הנשוא מהנושא במספר סופי של מהלכים (משפטים הכרחיים יהיו הכרחיים בכל עולם אפשרי- עוד נדבר על זה). הסוג השני של משפטים – קונטינגנטים, גם הנשוא מוכל בנושא, אז לשם כך יש צורך בניתוח אינסופי. על פי לייבניץ נשאר פה מקום חלקי של חופש. לייבניץ חושב כי מושג הרצון החופשי הוא מושג סתירתי (רצון חופשי = "אני יכול לרצות את A ולא את A בעת ועונה אחת"). לייבניץ רוצה לשמר מידה של חופש רצון, או לפחות להימנע מהכרח לוגי והוא עושה זאת ע"י ההבחנה בין משפטים הכרחיים ומשפטים קונטינגנטים.

הבחנה בין עיקרון הסתירה ועיקרון הטעם המספיק, גם מקושרת לדיון זה של לייבניץ. עקרון הסתירה – עיקרון מרכזי עבור לייבניץ, עיקרון של כל המשפטים ההכרחיים, ובנוסף הוא מתפקד כאילוץ על מה שיכול להיות אפשרי (לי לו יכולות להיות פרדיקטים סותרים – לפיכך לא יכולים להיות רצונות סותרים). עיקרון הסתירה מספק לנו את סה"כ האפשרויות שיש לאל – העולמות האפשריים. יש תחום של אפשרויות (עולמות אפשריים) שמתוכם האל בורא עולם אחד. מדוע נבחר עולם אחד? התשובה נובעת מעיקרון הטעם המספיק – יש טעם מדוע דבר קיים ולא ההפך. אין דבר בעולם שקיים ושאי אפשר לנמק למה הוא קיים. זוהי תמצית הפילוסופיה הרציונאליסטית.

בחלק האחרון דיברנו על עיקרון זהות הבלתי נבדלים. אם יש שני דברים שאים בהם שום הבדל איכותי, אזי הם זהים זה לזה. ניתן לקשור זאת לעיקרון הטעם המספיק – אין שני דברים שהם אותו דבר מכיוון שאם הם היו אותו דבר בדיוק לא היה טעם לכך שיש שניים. לעיתים אנו נתקלים בדברים שיש מהם יותר מאחד, אך הבדל יכול להיווצר גם בהבדל שבחלל ובזמן. אך מהם החלל והזמן לפי לייבניץ?

לכאורה, אנו חושבים על חלל כעל מקום, אשר נבדל ממקום אחר. באותה מידה נקודת זמן כנבדלת מנקודת זמן אחרת. אך כיצד אנו מבדילים בין נקודה אחת לנקודה אחרת. אם הכל אותו דבר. אפשרות היחידה להבחנה היא ביחסיות שבין הנקודות (המקום היחסי שלי ביחס אל דבר אחר). אם כל מה שיש הוא יחסים, אז אין חלל וזמן מוחלטים (לא סופי ולא אינסופי), אלא רק יחסים. לייבניץ חושב שאם מה שיש הוא רק יחסים, אז צריך להעמיד את התכונה שלי ביחס לאחרים.

הבעיה היא שבאותה תקופה יש את ניוטון שכן רואה תפיסה של זמן וחלל מוחלטים, ויותר מכך הוא טוען כי קיום מוחלט שכזה הוא הכרחי לקיום המדעים. הויכוח מתמשך בויכוח בין לייבניץ לקלארק (תלמידו של ניוטון). הטיעון של ניוטון עבור קבלה של החלל המוחלט: אחד הנימוקים, שנתפס כנימוק מכריע הוא הכוח הצנטרופגלי (נחשוב על שני עולמות: עולם אחד שיש בו דלי שלא זז, עולם שני שדלי בו זז. בשני המקרים, מבחינת היחסים הפנימיים, הם אותו הדבר – אך התנועה יוצרת הפרדה בין שני הדליים.- טיעון בעייתי שהביא ביקורת רבה עליו: למשל אין מצב של תנועה בחלל ריק – אנו מכניסים ל'ניסוי' את חוקי הטבע החלים בעולמנו. הצנטרפוגה היא תלויה במסה בעולם). 

יש כאן מתח בין עיקרון הטעם המספיק ובין הצורך הפיסיקלי לקבל מושג שאנו דוחים אותו מבחינה מטאפיסית – עמנואל קאנט יתמודד עם המתח הזה.

לייבניץ יאמר שיש תמונה מטאפיסית שלמה שנובעת מעקרונות שסקרנו בשיעור.  המושג שאליו אנו מגיעים מופיע בסעיף 13 במאמר המטאפיסי, אחרי העיסוק במושג האל. המושג של משהו – העצם הפרטי. לאור הגדרת האמת, אנו יודעים כי יש לנו נושא שמכיל בתוכו את כל המושגים של הנשואים שלו. מושג שכזה של נושא, שהוא שלם ומכיל את כל מה שכל עליו, הוא מוגדר כעצם פרטי. יש לנו מעבר ישיר: מהגדרת האמת, אל השלכותיה, אל המושג השלם של משהו, שקובע עצם פרטי. ה'מונדה' היא עצם פרטי שכזה. לכאורה, בשלב ראשון, אנו חושבים על העולם כמורכב מעולמות סגורים שהתכונות של מוכללות בהם. אך התכונות שלנו תלויות זה בזה (מי יהיו ילדי ומי יהיו ילדיהם). האדם הראשון מכיל את כל האנושות לפי זה. המושג נמצא בקשרי גומלין עם כמעט כל המושגים האחרים. הניסיון ליישב את הבעיה אצל לייבניץ – רעיון של הרמוניה קבועה מראש. ניתן לחשוב על עולם שכזה רק ביחס למישהו שבורא אותה ויוצר אותה- וזוהי נקודה מהותית של הבדל בין לייבניץ לשפינוזה. יש צורך למתאם עליון של ההרמוניה. נדרש מושג של אל חיצוני כדי לחשוב על עולם זה. וזוהי אכן אחת המטרות של לייבניץ – חיזוק האל הטרנסנדטי.

מושג האל של לייבניץ – בכך עוסק החלק הראשון של המאמר המטאפיסי. לייבניץ דוחה שתי עמדות: הרעיון שהאל הוא משהו לחלוטין דטרמניסטי, ושכל מה שהוא עושה הוא עושה בהיכרך או שיש מושג אחד של הכרך. פעולתו של האל אינה נובעת בהיכרך מתכונותיו, הוא אינו החוקיות הפנימית של המערכת (בכל לייבניץ נבדל משפינוזה). אצל לייבניץ יש עולמות אפשריים אחרים. התפיסה השניה שלייבניץ דוחה היא תפיסה של האל כשרירותי או שמרכיב הרצון הוא מהותי בו. האל של לייבניץ הוא טוב ולא שרירותי, אך לא באופן כזה שהכרחי כי הוא יהיה טוב. יש בו מרכיב של רצון לעשות טוב, ולא תפיסה של חייב להיות טוב. העולם שנברא הוא הטוב שבעולמות האפשריים. מקסימום יישים עם מינימום חוקים – מינימום קלט מקסימום פלט, זוהי התפיסה לש הטוב של לייבניץ. זהו אפיון שנובע מכל המהלך המורכב של לייבניץ: טוב שיש עולם מאשר שלא יהיה עולם. בסופו של דבר לייבניץ יפריד בין ממלכת הטבע וממלכת החסד.  

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים