דקארט: הוכחת קיומו של האל

בשיעור שעבר סקרנו את מהלך הקוגיטו של דקארט. איך אפשר להבינו כהיסק, כמהלך מקצועי. בחנו את הבעייתיות שבהנחת המתבקש בקוגיטו: אם יש מחשבה, אנו מניחים כי יש מישהו שחושב.

הקיום שבקוגיטו הוא תלוי מחשבה. אין הפרדה אצל דקארט בין האני הקיים ובין המחשבה, האני בתור הסובייקט והמחשבה. זוהי הפרדה מושגית אך לא ממשית. כפי שאין הפרדה בין גוף להתפשטות.

דנו אודות המסקנות שבקוגיטו וכעת נראה יישומים של הקוגיטו. לאחר שהטלנו בספק מספר דברים, אנו נשארים רק עם מושגים – האני ומחשבותיו. השאלה היא איך האני מסווג את המחשבות שלו – מתי הוא באמת נכון? הקוגיטו מהווה לנו דוגמה למצב בו תפיסה היא אמיתית, זאת כאשר התפיסה היא ברורה ומובחנת.

אידיאליזם	ריאליזם
העולם החיצוני הוא מושג	יש עולם חיצוני בלתי תלוי במחשבותינו, תפיסותינו וכו'.

דקארט מראה בפרק השני שישנם דברים שהוא כן יכול לקבל, גם אם הוא לא מוכיח עדיין את קיומו של העולם. הוא יכול להבין שהאני הוא דבר חושב. ובנוסף, הוא יכול לתפוס את המהות של גופים – זהו משל השעווה, שאיכויותיה משתנות, אך אנו עדיין תופשים אותה כאותה שעווה. מרכיב ההתפשטות הוא המאפשר לנו לתפוס את החומר כאותו חומר. דקארט חותר להוכיח שהאופן שאנו תופסים גופים היא דרך המחשבה שלנו בלבד (הרי החושים מראים לנו גוף שונה לחלוטין).

הפרק השלישי נפתח כאשר יש לנו את הקוגיטו ומספר נוסף של הבחנות מושגיות שהן פונקציות של המחשבה. קיומו של העולם עדיין לא הוכח. השאלה היא איך ניתן לצאת מהעולם הפנימי לעולם, שקיים ללא תלות קיום המחשבה שלי. קיימות בעיות בהוכחתו של דקארט, ובעיות אלו מעלות שאלות האם דקארט באמת יכול להוכיח את קיום העולם החיצוני. וכך נוצרה לנו איזו א-סימטרייה בין הטלת הספק שלו ובין הטעון להוכחת אל.

הטיעונים הספקניים, והעמדה לפיה אנו יכולים להסתגר במחשבותינו, היא יסוד לעמדות אידיאליסטית. דקארט רוצה למצוא את האמצעי שיאפשר לו לחרוג אל העולם החיצוני הבלתי תלוי בעצמו.

הרעיון יהיה לחפש משהו פנימי שמחייב מקור חיצוני לו. הדיון של דקארט מתחיל בקישור בין מושגים והמקור שלהם. דקארט מתחיל שוב מהטיעון הספקני. את המושגים אנו מבינים ביחס לאיזו סיבה, מקור שביחס אליו המושג הוא מושג של משהו. כל מחשבה וכל אידיאה מתקשרת לאידיאה של משהו. לכל מושג יש סיבה שיוצרת אותו (מחשבה, מושגים טבועים מלידה). אני מבחין בין אסוציאציות שלי – 'צבע מסוים מזכיר לי מנגינה מסוימת.' במצב היום יומי אנו עושים הבחנה בין פנים וחוץ, בין מה שיכונה סובייקטיבי ואובייקטיבי או פסיבי ואקטיבי. את ההבחנה אנו עושים בין דברים שהם לא בשליטתי ובין דברים שהמקור שלהם הוא ממני. יש לנו קריטריון פנימי, קריטריון שכזה מוכיח את קיומו של עולם חיצוני, מכיוון שאני תופס שישנם מושגים שאני לא המקור להן. דקארט אומר כי אני לא יודע האם מדובר בכפייה שמקורה פנימית, הפסיביות יכולה לנבוע מגורם פנימי. לכן, על פי דקארט, הקריטריון הוא עדיין אינו מספיק. דקארט עובר לשלב שני, שבו הוא דן בממשות של המושגים. אין התאמה מוחלטת בין מושג ובין משהו שהמושג הוא שלו. הדימוי שלנו של השמש לא שונה מהדימוי שלנו של מטבע ממרחק מסוים. דקארט אומר, זה נכון אבל צריכה להיות התאמה כלשהי בין דרגת הממשות של הדימוי ובין דרגת הממשות של הנושא.  אם יש לי מושג או דימוי של אינסוף, צריך להיות משהו שהוא אינסוף.

"בסיבה הפועלת והכוללת צריכה להיות לפחות מידה כזו של ממשות שיש בתולדה שלה"

הסופי לא יכול ליצור מושג של האינסוף. סופיות לפי דקארט היא אי שלמות. 'יש לי מושג של אל אינסופי, אני סופי משום שאני טועה, לכן אני לא יכול להיות המקור של המושג האינסופי, לכן חייב להיות שהאל הוא הסיבה למושג של האינסוף שיש לי.' – זוהי ההוכחה של דקארט לקיומו של האל.

ביקורת: האם ניתן לקבל רעיון כזה? אפילו אם הוא ברור ומובחן, לא ברור לנו האם הוא אמיתי. דקארט לא יכול להוכיח את קיומו של האל מבלי להניח את מה שהוא לא יכול להניח. בהוכחה יש את הנחת המבוקש, תהליך מעגלי. זוהי אחת הביקורות הנפוצות על דקארט.

התחלנו מסדר ההכרה והגענו לנקודה שבה הדברים מתהפכים, סדר ההכרה חושף בפנינו את גבולות ההכרה, את הצורך במשהו שמחוץ להכרה. סדר הדברים לא יהיה זר לחלוטין לסדר ההכרה, תהיה התאמה ביניהם, בין האופן שבו אנו מכירים את העולם ובין איך שהעולם בנוי, למשל בהבחנה בין גוף לנפש.

דבר נוסף שאנו מקבלים, כאשר יש לנו שני מושגים, גוף ונפש, שקיומם תלוי באל והאל אינו תלוי באף אחד מהם. דבר חשוב נוסף הוא שהאל הוא שמבטיח את הקיום המתמשך שלנו. לפי דקארט עד כאן קיומי היה של היותי חושב, האל, שהוא קיום חיצוני לנו, מבטיח קיום מתמשך על פני זמן. 

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים