תורת המונאדות של לייבניץ

תורת המונאדות = עצם פשוט

·         עקרון הטעם המספיק: עקרון הדטרמינציה הגמורה. (ההבדל בין יוליוס קיסר לפו הדב)

·         המונאדות: כינוי של העצם הפשוט: אטומים רוחניים, בלתי-מתכלים, בלתי ניתנים לפירוק, נפרדים, יש אין סוף עצמים פשוטים כאלו ויש להם חוקים מיוחדים. אין מגע בין המונאדות "למונאדה אין חלונות": אין קשר סיבתי בין העצמים. העצם חייב להיות בלתי תלוי מבחינה אונטולוגית. הוא תלוי רק באקט הבריאה האלוהי. המונדאות משקפות את היקום בהרמוניה.

·         תורת המונאדות פותרת את בעיית גוף-נפש של דקארט ואת בעיית הפרטנות בשיטת שפינוזה.

·         בראש ובראשונה החלל והזמן. ובראש ובראשונה מושג החומר.

·         החומר הוא תופעה (הוא נתפס) מבוססת היטב (ניתן לעשות גזירה רציונאלית). החומר מותנה בממשות המטאפיזית הבסיסית ביותר, זו של העצמים הפשוטים. העולם הפיסיקלי הוא ממשי. לממשות זו של החומר אין את אותה דרגת הממשות שיש ליוליוס קיסר כמונאדה. גם לא את חוסר הממשות של הדימוי. הממשות של החומר נגזרת מהמושג של המונאדה: יש אינסוף של מונאדות, וניתן לגזור באופן רציונאלי את מושג החומר ולכן יש לו מממשות אמיתית. משמעות אחרת מהמשמעות המטאפיזית של העצם הפשוט, אך יש לה מעמד של תופעה מבוססת היטב. פו-הדב הוא תופעה בלתי ניתנת לגזירה מהמונאדה, הוא אינו מבוסס היטב ולכן פחות שלם.

·         אי-התלות.

·         השכולתניות של הפעולה הטבעית.

הויכוח של לייבניץ עם ניוטון:

·         החלל והזמן: ויכוח בין לייבניץ לניוטון. הויכוח הוא ויכוח על "מי המציא את הקלקלוס: החשבון הדיפרנציאלי והאינטגראלי.

·         ההכרה שכל ידיעה חלקית תמיד מניחה בסופו של דבר איזשהי תיאוריה מטאפיזית אחרונה על הטבע של המציאות. זו המחלוקת הגדולה ביותר בין ניוטון ללייבניץ.

·         הויכוח בין השניים עדיין, במובן מסוים, תקף גם היום (האם תורת היחסות ניפצה את דברי ניוטון, או שמא ניוטון אכן צדק?)

·         ניוטון טען שהחלל והזמן הם ישויות ממשיות. "החלל והזמן הם הסנסורים של אלוהים". המדע המודרני הוא היחידי שיכול לתת הסברים על המציאות. הקיום של החלל והזמן הוא הקיום האובייקטיבי של הדברים, גם מנק' מבטו של אלוהים.

·         לייבניץ טען שהחלל והזמן אינם ישויות ממשיות. אין פשר לאמירות כמו "העולם נברא 10 דק' קודם לכן". לדעת לייבניץ החלל והזמן הם ישויות התלויות ומותנות בקיומם של הדברים/של העולם. מכאן שהחלל והזמן הם יחסים. יחסים הם בהגדרה מאוחרים למושגים הראשוניים יותר.

·         אפשר לראות את היחסים כסוג של פרידיקט. הפרידיקט (ויחס) הוא אחד בלבד. "לאבא יש רגליים לפחות בשני אובייקטים" הוא אבא של שני ילדים. לייבניץ מוכיח שלכל פרידיקט לא יכולים להיות 2 רגליים. הפרידיקט הוא נושא המקשר בין הנושא לנשוא ולכן לא יתכן שיש לו יותר מנושא אחד. בעיה זו פתר לייבניץ בתורה לוגית שבמציא. הלוגיקה המודרנית הלכה לכוון אחר משלו ולא כיבדה את מאמציו הלוגיים להגדיר פרידיקטים ליותר מעצם אחד.

·         החלל והזמן נגזרים מתוך הקיום שלהם כעצמים.

·         ההיררכיה של הקיום שמציעה לייבניץ: החומר (תופעה מבוססת היטב) –

·         החומר: כל עצם פשוט יש לו מושג שלם. החומר אין לו אף פעם דטרמינציה. (לדוג' קו ישר שנשרטט על הלוח אף פעם לא יהיה ישר כפי שההגדרה הגיאומטרית מניחה. הגדרה זו היא אידיאלית) החומר הוא תופעה מבוססת היטב. יש הצדקה רציונאלית להשתמש דווקא במושג זה.  הוא נגזר באופן הכרחי מהעצם הפשוט ולכן יש לו תוקף וממשות.