פוקו, לוינס, סארטר והיידגר

פוקו ודרידה – התייחסות לספקנות שלהם ביחס לדרידה

·         פוקו: הביקורת של האדם – ביקורת על הרעיון שהוא נושא לחקירה מדעית או מושא לחקירה מדעית.

·         האדם אצל לוינס לא נופל לביקורת של פוקו (הוא לא נושא לחקירה, ולא מושא לחקירה).

סיכום:

·         עלייתו של הסובייקט

-          תשובה לפסיכולוגיזם (המקום שממנו הוסרל מביא את כל תפיסתו כולל ה"אני הטרנצנדנטלי" => מוטיבציות אפיסטמולוגיות שמביאות לחזרתו של הסובייקט.

·         מוטיבציה אפיסמולוגית גוררת דיון אונתולוגי בלתי נמנע.

-          קשה להימנע מהנחות על הסובייקט:

-          המוטיבציה האפיסמולוגית מחייבת דיון אונתולוגי: לדוג' אם החקירה הפילוסופית היא שימה בסוגריים, אז איך שימה בסוגריים היא אפשרית (יש כאן הנחה שאפשר לשים את האדם בין הסוגרייה ולחקור אותם, דברים שניתן לשים אותם בספק).

-          אם הפילוסופיה האפיסטמולוגית חוקרת את הסובייקט, היא לא יכולה להימנע משאלות על הנחות היסוד של החקירה הפנמנולוגית

-         מכאן צומח היידגר - שאלות אונתולוגיות על מושג ה"dassein".

·         סארטר: עושה את אותו המסלול => מאפיין האינטרנציונאליות (מובן בעיקר באופן אפיסטמולוגי, אבל גם אונתולוגי) => סארטר מגלם את המעבר בין הוסרל להיידגר –

-          אינטנציה – אפיסטמולוגי. דיון אונתולוגי.

·         המבקרים: הורקהיימר (אסכולתפרנקפורט) ופוקו => ספקנות על מושג הסובייקט, אינדיווידואל.

-          הורקהיימר: הנאורות שאומרה לשחרר את האני הופכת להיות מסגרת כובלת של האדם (הדבר שאמור לשחרר יוצר כבלים חדשים).

-          פוקו: מתוך חקירה היסטורית הוא מראה איך תהליכי שחרור הם סוג של כפייה. מושג הסובייקט הוא חלק מהכוחניות הזו (מושג הכלא והשגעון).

-          דרידה בשנות ה-60: ביקורת על מושג הסובייקט כמושג מפתח של הפילוסופיה

·         חזרתו של הסובייקט כסובייקט אתי: לוינס.

פמינזים + מה קורה היום – להשלים.

פוקו ומרקס/אולי אסכולת פרנקפורט  - הבדלים:

·         פוקו אינו מרקסיסט

·         המתודה של פוקו היא היסטורית לחלוטין – הוא רק מדבר על מה שקיים.

·         פוקו נעדר האוטופיה שיש במרקסיזם. אצל פוקו לא ברור מה מניע לפעילות (בסוציאליזם יש דברים שמניעים אותך לפעול – אתה אומר להגיע ממשהו שפחות טוב וליותר טוב).

פוקו: למרות שפוקו אינו נורמטיבי, יש בו טון נורמטיבי: מדעי האדם הוא משהו בעייתי. הוא מייחל לשינוי בעקבות התיאור שלו. לכאורה, כל הספר עוסק בתיאור שאינו נורמטיבי, אבל הנימה היא שיהיה שינוי. בספרים מאוחרים יותר הנימה לא נמצאת (בחלק על הענישה בשנות ה-70 לדוג').

ביקורת לוינס על מושג המוות של היידגר: אי אפשר להבין את מושג המוות שלי. היידגר מדבר על ראשוניות המוות (המוות שלי). האם ניתן לחשוב באופן אימננטי על הסופיות שלי (לפי היידגר כן). טענת לוינס: אי אפשר להבין את המוות שלי. קשור למושג הסופיות.