פילוסופיה של העת החדשה: ברקלי

ברקלי

הפילוסופיה של ברקלי מורכבת משני חלקים. חלק אחד הוא היותר ביקורתי כלפי לוק. למשל, הוא מבקר את האפשרות להוכיח את קיומו של עולם חומרי, הוא מבקר את ההבחנה בין איכויות ראשוניות ומשניות. החלק השני מציג את העמדה הפילוסופית של ברקלי: עולם המורכב מאל, נשמות ותפיסות – עולם ללא חומר. הביקורת היא נקודת המוצא לתפיסתו שלו. צריך לשהיות מודעים לבעייתיות שבהוכחת תפיסה פילוסופית שלא מזהה חומר – מתוך תפיסה אמפרציסטית.

1685, ברקלי נולד בדבלין, בן למשפחה אנגליקנית. נפטר ב- 1753. הוא למד בדבלין. 1709 הוא מוציא "מסה לקראת תורה חדשה של הראיה". שנה לאחר מכן (1710) הוא מוציא את הספר "עקרוני הדעת של האדם". הוא נוסע לארה"ב, וחוזר ב-1734 לאנגליה וממונה לבישוף –ברקלי היה אדם דתי!

ארבע נקודות מרכזיות על הפילוסופיה של ברקלי:

(1)     עמדה אמפרציסטית כנקודת המוצא. תפיסות ומושגים. לא ניתן לדבר על תפיסה ללא התייחסות לתופס (כמו לוק, כמו דקארט, לא כמו שפינוזה)

(2)     ביקרות על לוק

(3)     אידיאליזם – "היות משמעו, היות נתפס" – להיות הוא להיות נתפס.

(4)     המטאפיזיקה של ברקלי (אל ונשמות).

נקודת המוצא היא שיש תפיסות חושיות, ושתפיסות ניתן להבין רק ביחס למישהו שתופס אותן. מה אומר לוק לגבי מושגים / תפיסות: לפי לוק מושג נגרם סיבתית (פעולה סיבתית) ע"י הדבר (כך נוצר המושג בנפש), ולעיתים הוא דומה לו (דומות בין המושג ובין הדבר). ברקלי יערער את שתי נקודות אלו: הנסיבתיות והדומות.

מושג לא יכול להיות דומה לאובייקט או למושג חומרי, לפי ברקלי. באיזה מובן המושג של כסא, דומה לכסא? האם ניתן לומר שמבחינת הצורה, יש דמיון בין המושג ובין האובייקט? הצורה של הכסא היא תלת ממדית, בעוד המושג אינו כך. באופן כללי, אומר ברקלי, שמושג דומה למושג אחר יותר מאשר לדברים. מדובר בדברים מסוגים שונים לחלוטין, עולמות שונים לחלוטין.

אפשרות של הרעיון של מושג מופשט – ברקלי אומר כי אם אנו חושבים על מושגים כמושגים מוחשיים (כדימויים) אז לא יכול להיות לנו מושג מופשט! בהינתן שמושג הוא תמיד סוג של דימוי. המושג תמיד צריך להיות דימוי ספציפי, אז לא יכול להיות לי מושג כללי. לדוגמה: משולש, כאשר אנו חושבים עליו, אנו לא יכולים ליצור, מנקודת מוצא של דימויים, דימוי כללי של משולש. מכאן אין מושג מופשט.

טיעון ראשון אודות העולם החיצוני: לאור שתי הבעיות, דומות והפשטה, שואל ברקלי איך אנו יכולים מנקודת מוצא של תפיסות פרטיות להגיע לעמדה שקיים עולם חיצוני / חומרי, שאינו תלוי בתפיסותינו. את רעיון המושג החיצוני (עולם חיצוני) אנו משיגים / יוצרים ע"י הפשטה, לפי לוק. אבל אין לנו מושג מופשט שכזה, אין לנו יכולת ליצור מושג שכזה, לכן אנו לא יכולים ליצור עולם חיצוני שאינו תלוי בנו.

טיעון שני: מופיע באחד הדיאלוגים שכתב ברקלי. הרעיון הוא שאנו לא יכולים לחשוב על מושג של משהו, שאותו אנחנו לא יכולים לתפוס. כלומר, אם אנו תופסים את הדבר – אז כבר תפסנו אותו, אם אנו לא תופסים אותו – אז אין לנו תפיסה של הדבר. בניסוח אחר: אם נקודת המוצא היא שמה שיש לנו הוא תפיסות, אז כל מה שיש לנו הוא תפיסה – אין מעבר לו.

טיעון שלישי: ישנו טיעון נוסף בסעיף 20 בטקסט (עמוד 30). גרסה אחרת לטיעון של דקארט –

אין לנו מתפיסותינו נימוק למציאות של עולם חיצוני לנו. ברקלי לוקח את הטיעון של דקארט, ורק עוצר לפני הוכחת קיומו של עולם חיצוני, ומשאיר מקום לאלוהים.

הקפיצה בטיעון של ברקלי: ברקלי נותן לנו טיעונים (לא יכול לתפוס את בלתי נתפס) כל הטיעונים תומכים בבעייתיות של קבלת עולם חיצוני לנו. אין זה אומר שצריך לקפוץ לעמדה שאין עולם חיצוני באופן ספקני לחלוטין. ברקלי לא ספקן, הוא באמת מאמין שמושג החומר הוא לא קוהרנטי.

מהם הההנמקות לעולם אידיאליסטי? למרות שאין לנו נימוקים טובים לקבל את קיומו של עולם חיצוני, עדיין יש משהו של תפיסה או אמונה. לדוגמה אני מבחין בין פנים וחוץ, בין תפיסות שנוצרים אצלי (פנטזיה, זיכרון של לפני יום) ובין תפיסות שאני מקבל מבחוץ. אני חושב שאני יכול להבחין בין הדימויים שאני פסיבי ביחס אליהם ודימויים אקטיביים. על סמך מה אני מבצע את ההבחנה? ברקלי כן רוצה לענות להבחנה הזאת. הוא רוצה להסביר את הפער בן תמונת העולם היומיומי (עולם חיצוני ובלתי תלוי בנו) ובין התמונה הפילוסופית שעולה מהניתוח של ברקלי. ברקלי משתמש במושג האל כמי שבסופו של דבר כל המושגים נמצאים בו. הסיבה של הדימויים שלי, שאני כן תופס אותם כנגרמים סיבתית, היא האל (סעיף 147 בספר עוסק במעבר הזה).

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים