קאנט: הדדוקציה הטרנסצנדנטלית

הדדוקציה הטרנסצנדנטלית                                        

קאנט אומר כי אנו יכולים לחלץ את הפונקציה המשותפת לאופן בו אנו שופטים משפטים, אותה פונקציה היא הפונקציה המשמשת לגזירת מושגי השכל הטהורים, הפונקציה באה לידי ביטוי בקטגוריות.

כאמור מדובר במהלך מהפכני בפילוסופיה. הרעיון המרכזי אותו רוצה להוכיח קאנט: תנאי הכרחי לאפשרות של תודעה עצמית הוא הבניה של העולם באמצעות קטגוריות.

הרעיון של קאנט אומר שאין לנו אפשרות לתודעה עצמית מיידית, היא תמיד צריכה להיות מתווכת דרך כינון של המושאיות של המושא, האובייקטיביות של האובייקט. המושאיות של המושא זהו שם אחר לשימוש בקטיגוריות, שאומרות מהם המאפיינים הכללים של המושא, מה מאפשר לנו למשג את המושג. למשל מושג הסיבתיות: מה הופך מושא למושא: זה שהוא יכול להיות בקשר סיבתי עם מושאים אחרים בעולם. אם לא – הוא לא יכול להיות אובייקט.

הטענה של הדדוקציה הטרנסצנדנטלית היא כי יש קשר בין האפשרות של התודעה העצמית לבין הכינון של המושאיות של המושא. מכאן נובע, שתודעה עצמית היא דבר מתווך, אין לנו תפיסה עצמית ישירה.

אפיון כללי (לפי סדר הסעיפים של הדדוקציה הטרנסצנדנטלית): ההבחנה הראשונה של קאנט: 'מה לדינא ומה לעובדא?'. ההבחנה בין העובדות לבין הנימוקים הקשורים להצדקה לכך שמקרה מסוים קשור לנסיבות מסוימות. 'מה לעובדא?' זוהי הגזירה המטפיסית, מושגי השכל הטהורים. 'מה לדינה' היא החלק של הדדוקציה הטרנסצנדנטלית.

לטענתו של קאנט עצם זה שאנו תופסים דברים בחלל ובזמן, הוא דבר שיחסית אינו בויכוח. לגבי ההמשגה והניסיון שלנו, קאנט מציין את יום, שטוען כי אין מרכיב מושגי לניסיון שלנו (יש מרכיב של דמיון, אסוציאציות). נושא זה כבר נמצא פחות תחת הסכמה. על פי קאנט, למושגים תפקיד שבלעדיו אנו לא יכולים לחשוב על דבר כמושא של הניסיון.

הסבר: יש פער בין קלט מהחושים לבין לקרוא למשהו ניסיון. יש אקט של ארגון וסידור, דקויות של הבחנה, יש עצמים, הסברים, אנו חושבים על הניסיון שלנו כעל התנסות באובייקטים. אם אנו מתייחסים לניסיון במושגים של אובייקטים, יש לנו כבר מרכיב שכלי.

השלב הבא: בסעיף 15 מאפיין קאנט בדרך נוספת את הפעולה של השכל. הרעיון הוא שהשכל נותן את האחדות מהריבוי של הנתונים בחושים. ישנו שלב ביניים, זהו השלב בו נתוני החושים נתפסים כריבוי (ריבוי בנקודת זמן, וריבוי בין זמני), וזהו המרכיב של הדמיון. על מנת לבצע את האחדות, אנו חייבים להיות בעלי מושג של ריבוי. למעשה, קאנט אומר כי לעולם אין לנו התנסות חושית טהורה, ללא פעולה שכלית.

דוגמת למחשבה: הצבע אדום (יצירת אפיון אמפירי), כיצד הוא נוצר? יש לנו קלט מסוים, במקומות שונים ובזמנים שונים, שאנו מבצעים איחוד שלו למושג האמפירי של אדום.

בסעיף 16: פה מתחיל הרעיון. אם ישנו דימוי שהוא דימוי שלי, נתפס על ידי, מן ההכרח שתהיה האפשרות לחשוב עליו כדימוי שלי. אם אני לא יכול לחשוב עליו כך, אז מבחינתי הוא לא כלום. במילים אחרות, תנאי לכך שדימוי מסוים יהיה שלי הוא שאני יהיה מסוגל לחשוב עליו שהוא שלי. לכאורה מדובר פה על האפשרות של תודעה עצמית: מתי אני יכול להיות מודע לזה שאני תופס משהו? והתשובה: בכל דימוי חייבת להיות מוכלת בפנים המודעות העצמית שלי. הפעולה של התפיסה של דימוי כדימוי שלי, היא פעולה אקטיבית של ההכרה ולכן של השכל, זוהי פעולה של 'נביעה עצמית' או 'ספונטניות של המחשבה'. תנאי הכרחי לאפשרות שדימוי יהיה דימוי שלי הוא שמלכתחילה הוא יהיה ניתן לתפיסה כדימוי שלי. לכן מתחייב השימוש המוקדם בקטגוריות. ועל כן כל דימוי שאני יכול לתפוס מלכתחילה חייב להיות קשור באמצעות מושגי השכל הטהור, כי רק כך יתקיים התנאי של האפשרות שאני יתפוס את התנאי כתנאי שלי.

חשוב להבין כי לא מדובר על שני שלבים, קודם 'דימוי' ואז 'הוא שלי'. חייב להיות טמון משהו מלכתחילה. וכאן מתבצע הקישור לקטגוריות. הקטגוריות יוצרות איחוד של ריבוי, וקשורות את הדימויים עם המושגים. הקטגוריות עושות אוביקטיביזציה של האובייקט. זהו המבנה של הניסיון. למעשה בסעיף זה מתגלה ההוכחה לעצם השימוש בקטגוריות.

יש לזכור: אין 'אני' בכל המהלך הזה. כל מה שיש זה את פונקצית הקישור עצמה. אין 'אני' כעצם / כסובטנציה / כדבר. ולכן הקישורים בין הדימויים השונים, זה כל מה שיש וזה מה שיוצר את הניסיון. אין אצל קאנט תודעה עצמית, אני לא מסוגל לתפוס את עצמי, אני יכול לתפוס את עצמי רק דרך התפיסות שלי. מה שיש זה אפשרות של חשיבה המתקשרת עם עצמה, וזה היא עושה רק ביחס לקישור עם דימויים. 'האני' יכול להיות מושא, אך הוא מושא אמפירי. הפונקציות המאחדות את התפיסות שלנו הן אותן פונקציות, אך התפיסות הן שונות. אנו מכירים את עצמנו רק באופן אמפירי, ואין לנו הכרה עצמית אפריורית. 'אני חושב' הוא ביטוי של פונקצית ההאחדה.

בעיות בטיעון- ישנן שתי בעיות מרכזיות שנתייחס להן: (1) נראה שבמהלך הזה כל ההתנסות שלי היא אובייקטיבית, היא מתקשרת כבר למושאים. ניתן לשאול את קאנט היכן ההיבט הסובייקטיבי בניסיון שלנו? לאור זה שהקטגוריות חלות על הכל, הכל אובייקטיבי. טוענים כי יש ייתר אוביקטיביזציה. (2) השאלה החשובה היא למה אני משתמש בקטגוריה אחת ולא אחרת, אין פונקצית על. איך נעשה המעבר הביצועי? קאנט מתעסק עם בעיה זאת.

פילוסופיה של העת החדשה - סיכומים