שפינוזה- שאלת הרצון החופשי

·         פרדוקס/מתח בין החופש לדטרמיניזם:

-          שפינוזה נמנע עם הפילוסופים של החופש (החופש היא לב העניין). זה תכלית הפרויקט הפילוסופי שלו. זה מושג מרכזי ביותר בתפיסתו. תיאוריה פוזיטיבית של החופש. שאלת הרצון החופשי (בהמשך)

-          המטאפיזיקה של שפינוזה היא דטרמיניסטית לחלוטין. דטרמיניזם לוגי (הצורה הקיצונית ביותר של הדטרמיניזם: נסיסטריזם) (אנקדוטה: הגדרת דטרמיניזם סיבתי של לה פלאס: אם היינו יכולים לעלות על הדעת שכל אין-סופי היודע את מיקום כל החלקיקים שקיימים בכל זמן נתון, היה אפשר לגזור באמצעות פיזיקה ניוטונית את כל ההיסטוריה של היקום.) הדטרמיניזם של שפינוזה לא מאפשר קונטינגנטיות בכלל. אנחנו משלים את עצמינו שיש משמעות כשחושבים על דבר קונטינגנטי, כל מחשבה כזו מובילה, לדידו, לסתירה. הכרח מוחלט של האמת הפילוסופית.

-          עקרון הסתירה ועקרון הטעם המספיק (עקרון סיבתי שניסח לייבניץ לפיו קיים הסבר לכל ישות ולכל עובדה)

·         המתודה הלוגית של שפינוזה: על בסיס ההגדרות האוקלידיות, יש שורה של אקסיומות הנובעות באופן ישיר מהמושגים האוקלידיים. מהם נובעים תיאורמות נוספות המוכיחות את הטענה המרכזית. שפינוזה מתיימר להוכיח את כל תורתו באופן לוגי בדומה לגיאומטריה האוקלידית. דה-פקטו, בלוגיקה שלו יש חורים גדולים מאוד.

·         ביקורת לייבניץ על שפינוזה: לייבניץ, כפילוסוף של החופש, רואה בנסיסטריזם השפינוזיסטי  בעייה לרציונאליות ויוצא כנגדה:

-          התיאוריה של האופטימיזם: עלינו לתת תוקף לכך שאלוהים רואה את כל האפשרויות ומחליט במה לבחור לפי האפשרות הטובה ביותר וזה העולם שלנו.

-          "המאמר המטאפיזי" של לייבניץ: בסיכומו של כל יום אומר אלוהים "וירא אלוהים כי טוב". הטוב חל על האלוהים.

-          המושגים טוב ורע חלים על היש. חלים על הקיים.

-          "האמת יוליוס קיסר חצה את האודיקון" ניתן להוכחה על פי לייבניץ. ההיסטוריה שנתפסה קונטינגנטית, היא ניתנת להוכחה.

-          צריך לתת הצדקה לשימוש שלנו ב"אפשרי" ב"עולמות אפשריים". ב"אפשרויות בלתי ממומשות." כדי לסתור את שפינוזה הדטרמיניסט חייבים להוכיח שיש הצדקה לקונטינגנטי. והקביעה בין האמת לשקר היא בידי האלוהים.

-          (אנקדוטה: קנדיט של וולטר ביקר בדיוק את הטענה הזו)

-          נסכם את עמדת לייבניץ בסוגיה: מחזיק בעמדה רציונאליסטית (כמו שפינוזה) ובאותה העת מבסס את החופש דרך מושג האפשרות והקונטינגנטיות (ההפך משפינוזה).

-          החופש לבחור מבסס את מושג האשמה (מושג ששפינוזה שולל לחלוטין) ואת רעיון המשפט.

·         שאלת הרצון החופשי:

-          תפיסה אתית-משפטית שדוחה את מושג הרצון החופשי. מושג ריק. הדת מתוארת כ"להטיל פחד ואשמה או תקווה". הרצון של האדם (או של כל דבר) אינו חופשי. הרעיון שהאדם יכול לבחור עומד בסתירה מוחלטת לעקרונות המחשבה הרציונאלית (עקרונות הלוגיקה, עקרון הטעם המספיק).

-         יש שני סוגים של הכרח (על ההבחנה הזו כל המפעל הפילוסופי שלו עומד):

א.      חופשי הוא דבר שפועֵל ומתקיים על פי הכרח טבעו. (לכאורה נראה כניגוד, אולם, טוען שפינוזה, שהפעולה על פי ההכרח, היא הפעולה הטבעית והחופשית ביותר).

ב.      אינו-חופשי הוא דבר שאינו פועל ומתקיים על פי הכרח טבעו הוא.

-         שפינוזה מוכיח דרך האמת הגיאומטרית: עקרון הסתירה ועקרון השלישי הנמנע אינם מאפשרים רצון חופשי, ויחד עם זאת, ברור שהגיאומטריה מבטאת את החופש הטבעי ביותר של החוק הגיאומטרי. הגיאומטריקן מבין לחלוטין את ההוכחה, המסקנה הנובעת מההנחות היא הכרחית לחלוטין. אין שום גורם זר שנכנס להוכחה, היא עומדת בפני עצמה ולכן היא חופשית לחלוטין. כמו הגיאומטריה =(פה ביקורות רבות על שפינוזה עולות)> כך על הידיעה, על האדם ועל העולם כולו. 

·         אנקדוטה: שפינוזה אינו מטריאליסט.

·         נקודת המבט של הנצח (Sub species aternitatus): אין משמעות לקונטינגנטי => מושג האינסוף.

·         שני דיונים של שפינוזה באין סוף (אחרי חלק 16 של האתיקה, והאגרת ה12 הקרויה אגרת האינסוף) שפינוזה מנתח כמה פרדוקסים הקשורים במושג ומגיע למספר מסקנות. אחת מהן מתבססת על הבחנה עקרונית בין שני אופני מחשבה: בין הדמיון לבין הרציונאלי הטהור.

·         מושג הכח/יכולת/פוטנציה: מה שיש לו יכולת רבה יותר, גם ימומש במידה רבה יותר ולהפך. אם ניקח את מושג האינסוף כמושג החל על הכל, יכולת אין סופית היא יכולת המממשת את עצמה לחלוטין עד שלא נשאר דבר להיות ממומש.

·         ביטול הדואליזם בין הנפש לגוף.